מאה ברכות

הקדמה

בשעה טובה ומוצלחת, הגענו לפרק שישי במסכת ברכות (פרק 'כיצד מברכין') והחל מהשבוע נעסוק בענייני ברכות. נושא זה ילווה אותנו במהלך החודשים הקרובים, ויהיה הנושא העיקרי בו נעסוק עד לסיום המסכת.

מאה ברכות

מימרא מפורסמת בענייני ברכות מופיעה בגמרא במנחות בשם רבי מאיר:

"תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך'"   (מנחות מג:).

רבי מאיר אומר כי כל אדם חייב לברך מאה ברכות בכל יום, ואולם לא ברור מדבריו מהו תוקף חיוב זה. האם מדובר בחיוב מהתורה או שמא מדרבנן בלבד. לכאורה, היה ניתן לומר כי העובדה שדברי רבי מאיר מבוססים על הפסוק 'ועתה ישראל', מראים כי מדובר בדין מהתורה. אלא שכיוון זה בעייתי ביותר, משום שלרוב הדעות כמעט כל הברכות שאנו מברכים חיובם מדרבנן, מלבד ברכת המזון וברכת התורה שלגביה נחלקו הראשונים^[1].

דיון בעניין זה מצינו בדברי המנהיג אשר חקר מהו מקורו של דין זה, והגיע למסקנה הבאה:

"דבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה מסיני שיש עלינו מאה ברכות בכל יום מן התורה מן הנביאים מן הכתובים וכו'. ודרשו חכמים שכשהודיעוהו לדוד שהיו מתים מישראל בירושלים מאה בכל יום, עמד ותקן מאה ברכות. ונראים הדברים שאחר שיסדם משה רבינו ע"ה, שכחום וחזר ויסדם כלפי מה שראה שהיו מתים מאה בכל יום וכו' ושוב שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום".

כלומר, על-פי המנהיג החיוב לברך מאה ברכות בכל יום, מקורו בתקנת משה שנשתכחה במשך הדורות עד שחידשוה האמוראים.

דברים דומים מצינו גם במניין המצוות של הגאונים אשר מנו את חיוב מאה ברכות כאחת מרמ"ח מצוות עשה. ואולם, על אף שהגאונים מנו דין זה כמצווה דאורייתא, הדבר אינו פשוט כל-כך. זאת מכיוון שעל-פי דברי הרמב"ם בספר המצוות, הגאונים נהגו להכניס למניין המצוות שלהם גם מצוות מדרבנן:

"והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן... מאה ברכות בכל יום והלל... והכלל כי כל מה שהוא דרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות. כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה אין בו דבר דרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם דרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים, אמרו מי שאמרו..."

  (ספר המצוות לרמב"ם, סוף שורש א').

לסיכום, הראשונים נחלקו האם החובה לברך מאה ברכות בכל יום מקורה מהתורה, ולמסקנה לרוב הראשונים מדובר בדין מדרבנן בלבד.

יצירת ברכות

כיצד ניתן להגיע למאה ברכות בכל יום?

למעשה, ביום חול רגיל הבעיה לא כל-כך קשה. זאת משום שהברכות בתפילה ובקריאת שמע מכסות כ 50% מהמניין^[2]. ואולם, כאשר מדובר בשבתות וימים טובים, בהם התפילה הופכת להיות תפילת שבע ברכות בלבד, קשה להגיע למניין זה. ואם כן, כיצד ניתן להגיע למאה ברכות?

לכאורה, ניתן להציע פתרון פשוט והוא: ברכות הנהנין.   על מנת 'ליצור' ברכות נוספות, כל מה שצריך לעשות הוא לאכול עוד קצת, ובכך להתחייב בברכות נוספות. ואולם דבר זה אינו כה פשוט. זאת משום שכלל נקוט בידינו כי אין לברך ברכה שאינה צריכה, ואם ברצונו של אדם לאכול מספר מני פֵרות, עליו לצמצם בברכות ולפטור מספר פֵרות בברכה אחת^[3].

לאור זאת, נשאלת השאלה האם ניתן לגרום לברכות נוספות על מנת להשלים את מאה הברכות הנצרכות?

למעשה, בעיה זו מתעוררת גם בדברי הרמב"ם עצמו. וכך כותב הרמב"ם:

"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה... כיצד? אוכל מעט ירק - ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה - ומברך לפניו ולאחריו, ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום"   (הלכות תפילה פ"ז הל' יד-טז).

וקשה, שהרי הרמב"ם עצמו פוסק כי ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא:

"כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן..."   (הלכות ברכות פ"א הל' טו).

אם-כן, כיצד ניתן ליישב את דברי הרמב"ם הסותרים?

תשובה לשאלה זו, ניתן למצוא בדברי החיד"א בספר ברכי יוסף, המייסד שם כלל חשוב בהלכות ברכה שאינה צריכה:

"אמנם נראה פשוט דאין מזה תפיסה על הרב הנזכר, דיש לחלק בין ברכה שאינה צריכה לגמרי, כגון שאינו חייב בה כלל בשעה שהוא מברך, שכבר יצא ידי חובה מברכה זו או שלא נתחייב בה, לגורם ברכה שאינה צריכה... דבעת שבירך על הפרי שלפניו היה דעתו שלא יפטר בברכה זו רק את זה לבדו ואין עוד אחר, ולפי כוונתו כשהביאו הפרי האחר אף שגרם בכונתו ברכה שאינה צריכה, מכל מקום כשבירך היה חייב לברך".

החלוקה שעושה החיד"א ברורה. איסור ברכה שאינה צריכה קיים רק כאשר האדם הוא לא בר חיובא, כלומר לא רובצת עליו ברכה לברך. אולם במקרה שהאדם גרם לעצמו להגיע למצב שהוא יתחייב בשנית - אז הוא חייב לברך ברכה נוספת ואין כאן ברכה שאינה צריכה. חלוקה זאת כבר עולה בתשובת הרא"ש (כלל כ"ב), האומר שם כי למרות שאין בכך איסור ברכה שאינה צריכה - מי שעושה כן 'אין זה במידת חסידות' ולכתחילה עדיף להמנע גם ממצב זה.

תשובת המשנה הלכות

חלוקה שונה בין המקרים, מובאת בשו"ת משנה הלכות (חלק ט"ו סימן ס), המחלק בצורה שלעניות דעתי מתיישבת טוב יותר עם הלב. לדבריו, איסור ברכה שאינה צריכה אינו תקף כאשר קיים צורך מסוים בדבר. אם כן, מאחר שאדם חייב להשלים מאה ברכות בכל יום, אין בהזכרת השם בברכתו בעיה של 'לא תשא'. שהרי האיסור נובע מהזכרת שם שמים לבטלה, ואילו כאן מוזכר שמו של הקב"ה על מנת לקיים את מצוות מאה ברכות בכל יום.

לסיום קטע זה נציין כי האחרונים נחלקו באיזו רמה של חומרא יש להתייחס לאיסור ברכה שאינה צריכה. הרב עובדיה יוסף מחמיר מאוד בכלל 'ספק ברכות - להקל', ולשיטתו, במקרה ויש ספק כל שהוא - עדיף שלא לברך מחשש שמא יעבור על איסור ברכה שאינה צריכה. לעומתו, האשכנזים מקלים על-פי רוב בברכה שאינה צריכה. לשיטתם, כל הבעיה באיסור נשיאת שם שמים לבטלה היא רק כאשר שמו של הקב"ה מוזכר סתם ללא שום מטרה, ולא כאשר יש מטרה בהזכרת שמו כגון לצאת ידי חובת ברכה^[4].

בשביל הפיקנטריה

לסיום נביא שאלה מענינת בעניין זה שנשאלה בשו"ת תורה לשמה[5]:

שאלה: אחד חלם בחזיון לילה שהוא לומד אלפא ביתא בעל פה מן אל"ף ועד תי"ו כמה פעמים בזא"ז, אך היה טועה ומדלג בהם כמה אותיות ולא היה יכול לסדר כל האלפא ביתא בשלימות, אלא בכל פעם שאומר אותם היה טועה ומחסר ומדלג מהם כמה אותיות שלא היה אומרם והוא היה חוזר עליהם כמה פעמים כדי לאומרם בשלימות ולא היה עולה בידו, אך אינו זוכר באיזה אות מהם היה טועה ומדלג. והנה זה הקיץ ונפשו עגומה עליו כי לא יודע מה יורה החלום הזה ומבקש פתרון אמיתי לחלומו. על כן יורנו מורנו פתרון החלום הזה כדי להגיד לו ושכמ"ה.

תשובה: הנה כתב מורנו זלה"ה בשער רוה"ק הנמצא אצלנו בכ"י, וז"ל: דע כי כ"ב אותיות האלפא ביתא הם תלויות במאה ברכות שהאדם מברך בכל יום, וכאשר אין האדם מברך כלל איזו ברכה מהם - תחסר ממנו אותה האות שאותה ברכה תלויה בה. ואם בירך אותה אלא שטעה בה - אז תהיה האות ההיא מצויה, אמנם תהיה חסרה בעצמה. ואם בירך אותה כתקנה אלא שלא נתכוון בה - אז תהיה האות ההיא חשוכה ובלתי מאירה עכ"ל. על כן פתרון החלום הנזכר יורה שהוא מחסר איזה ברכה מן המאה ברכות, והורו לו מן השמים שיתעורר בזה להשלים מאה ברכות בכל יום ולברך אותם בכוונה, וכן יעשה ויזהר מעתה ומעכשיו ורפא לו. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו"

  (שו"ת תורה לשמה סימן תס"ו).