מזיק בנר חנוכה

כמנהגנו בקודש לעסוק בהלכות חג בחג, נקדיש בשבועיים הקרובים את השעורים לנושאים הקשורים לחג החנוכה.

השבוע נדון במקרים בהם נגרם נזק על-ידי נר החנוכה. בהקשר לכך, אומרת המשנה בבבא-קמא:

"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ - החנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור"   (בבא-קמא סב.).

ממה נובע דינו של רבי יהודה בנר חנוכה?

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי התוספתא:

"וכן היה ר' יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות. וחכמים אומרים: בין זה ובין זה חייב כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב"   (תוספתא בבא-קמא פ"ו, הל' כח).

כלומר, על-פי התוספתא נחלקו רבי יהודה וחכמים האם מזיק ברשות מצווה פטור או חייב[1]. לשיטת רבי יהודה מאחר שמצוותו של נר חנוכה הוא בפתח הסמוך לרשות הרבים, פטרו חכמים את בעל הבית במידה ונרו יזיק. לעומת זאת, חכמים סוברים שהרשות לקיים מצווה ברשות הרבים אינה פוטרת את האדם מתשלומי נזק, ולכן גם אם נרו יזיק הוא יהיה חייב. בדומה לדין זה אומרים חכמים, כי גם אדם שסכך סוכתו הזיק במשך ימי הסוכות יהיה חייב.

הרשב"א בחידושיו שם חולק על הבנת התוספתא, ואומר:

"כי קאמר רבי יהודה בנר חנוכה שהוא מצווה להניחה על ביתו - משום פרסומא ניסא".

על-פי הרשב"א, רבי יהודה פוטר אדם שהזיק ברשות מצווה רק בנר חנוכה ולא בסכך. הבדל זה נובע מכך שבנר חנוכה ישנה מצווה של פרסומא ניסא המחייבת להניח את הנר ברשות הרבים, דבר שלא קיים בסכך.

אם נסכם, לדעת התוספתא רבי יהודה פוטר כל אדם שמזיק ברשות מצווה, ואילו לדעת הרשב"א הפטור מצומצם דווקא לנר חנוכה.

להזיק ברשות מצווה

מקור נוסף בו מצינו פטור במקרה בו הזיק ברשות מצווה נוגע לריצה בערב שבת. הגמרא שם מביאה מחלוקת בין חכמים לאיסי האם אדם שרץ ברשות הרבים ומזיק את חברו - חייב או פטור:

"דתניא: איסי בן יהודה אומר, רץ חייב מפני שהוא משונה... ומודה איסי בערב שבת בין השמשות - שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. בערב שבת מאי ברשות איכא? כדר' חנינא, דאמר ר' חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא; ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר: בואי כלה, בואי כלה"   (בבא-קמא לב.).

ואם כן, על-פי הגמרא אין חולק שאדם שרץ בערב שבת בין השמשות והזיק - פטור בגלל שהוא רץ לצורך מצווה.

הראשונים התלבטו האם הפטור שייך דווקא בריצה לצורכי שבת או אף לכל ריצה לצורך מצווה. וכך מסכם הבית יוסף:

"וז"ל הרמב"ם בהלכות חובל (פ"ו הל' ט) 'ואם היה ערב שבת בין השמשות - פטור, מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי'. וכתב המרדכי (סי' לט) דוקא אותה מצווה דבין השמשות דאין לו שהות, אבל בשאר מצווה כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, דיש לו פנאי, אם הזיק - חייב" (אורח-חיים סי' שע"ח סעיף ח).

כלומר, על-פי המרדכי, הפטור קיים רק כאשר הזמן דוחק והמצווה עוברת, אולם כאשר הזמן לא דוחק, לדוגמה בהליכה לבית הכנסת, אין היתר לעשות כן.

אם-כן, מדברי הגמרא כאן ניתן להבין שהלכה כרבי יהודה שמזיק בנר חנוכה פטור, מאחר שהוא עושה ברשות מצווה. אלא שהבית יוסף פסק אחרת:

"ומ"ש ואפילו הוא נר חנוכה - במשנה בפרק הכונס קתני רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור, ולא קיימא לן כוותיה אלא כתנא קמא דלא מפליג"   (אורח-חיים סי' תי"ח אות יב ד"ה גמל שהיה).

כלומר, על-פי הבית יוסף הלכה כחכמים שגם ברשות מצווה אסור להזיק, ונראה כי הוא סובר שדברי הגמרא בדף לב. אינם להלכה. ואולם קשה שהרי לעיל ראינו שהוא פוסק כדברי הגמרא שם וז"ל:

"ואם היה ערב שבת בין השמשות - פטור, מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי".

ואם כן, כיצד נבין את הסתירה? מה סובר הבית יוסף?

אפשרות אחת היא לומר כי יש לחלק בין שבת שמצוותה מדאורייתא ולכן יהיה פטור אם הזיק, לבין נר חנוכה שמצוותו רק מדרבנן ולכן יהיה חייב.

ואולם, הסבר זה קצת קשה. שהרי לעיל הבאנו את דברי המרדכי המרחיב את הפטור לכל מצווה שבה השעה דוחקת, ואם-כן כיצד ניתן לישב את הדברים?

פטור או היתר מעיקר הדין

יתכן שניתן לתרץ בדרך הבאה:

אם נחזור לדברי הגמרא בדף לב. נראה ששם לא מוזכרת המילה 'מצווה' כי אם המילה 'רשות':

"ומודה איסי בערב שבת בין השמשות - שהוא פטור, מפני שרץ ברשות".

כלומר, האדם המזיק איננו חייב מפני שהוא עשה ברשות, ופירוש הדברים שאנו מתייחסים אליו כאילו הוא לא עשה נזק כלל. וכך מסביר המאירי בפרושו שם:

"וזה שאמרו בערב שבת רץ פטור, פרשו בגמרא מפני שרץ ברשות. ואעפ"י שכל אותן שאמרו מותרין וכו' אם הזיקו חיבים לשלם, דבר זה כך פירושו שרץ ברשות וכן דרכו ואין שם שינוי כלל".

לדעת המאירי הפטור של רץ בשבת נובע מכך שפעולתו לא נחשבת כמזיקה כלל. כלומר, מאחר שיש שעות ברשות הרבים שהם בבחינת  rush time- על הניזק להרחיק את עצמו ולהימנע מלהינזק מתנועת האנשים הסואנת. לעומת זאת, בנר חנוכה מדובר בפטור הדומה יותר להיתר של 'פותקין ביבותיהן'[2] שם מדובר במעשה נזק, שנתנו רשות לעשותו. לעניות דעתי זה גם הפשט בדברי רש"י בדף ל. המסביר מהי רשות מצווה:

"כלומר, משום רשות ב"ד דמצווה מיפטר, אבל ברשות ב"ד דלאו מצוה חייב".

רש"י מדגיש שרשות מצווה בנר חנוכה נובעת מרשות בית דין, אלא מאחר שמדובר גם במצווה לדעת רבי יהודה פוטרים את האדם מן התשלומין. מדובר במעשה נזק, אלא שחכמים הקלו עליו לדעת ר' יהודה.

מלמד שהזיק

בספרות השו"ת אנו מוצאים שאלות שונות לגבי אנשים שהזיקו ברשות מצווה. לדוגמה, בשו"ת 'חוות יאיר' עולה השאלה הבאה:

 "ראובן רץ לקול השמש המכריז ברחוב לקידוש לבנה, ומפני מרוצתו פגע בחנות של לוי העומדת לפני פתח ביתו ושפך כד של שמן והפיל כמה כלי זכוכיות ושיברן, ותבעו לוי לדין. והשיב ראובן כי רץ ברשות לדבר מצוה רבה כזו כמ"ש אלו לא זכו ישראל רק לקבל אביהם שבשמים וק"ל בכה"ג ברץ בע"ש בין השמשות פטור בנזקי חבירו"

  (שו"ת חוות-יאיר סימן ר"ז).

תשובתו של ה'חוות יאיר' היא שלא ניתן להרחיב את הפטור של הגמרא לגבי אדם שרץ והזיק בערב שבת, מאחר ששם מדובר בהיתר ספציפי וז"ל:

"נראה דחייב ראובן לשלם, ולא משום טענת לוי דטעם הרץ ברשות דפטור משום דה"ל למהלך ברה"ר להיזהר ממנו והוליד מזה דדווקא כשהזיק אדם המהלך. אין הטעם נכון דאם זה משנה ורץ פתאום אין סברא דמוטל על בני אדם שברשות הרבים להיזהר מזה על כי כמנהג הוא ינהג וא"כ נמי לפטרו גם בנזקי כלים ונאמר מפני שרץ ברשות מוטל על כל בעלי חניות להכניס כליהם... רק טעם שנ"ל שראובן חייב דאין למידין כלל מרץ בין השמשות בע"ש. דבהיל טובא שהרי הוא ספק לילה והוא זמן מועט לפני הלילה ממש"   (שם).

כלומר, גם בעל ה'חוות יאיר' מקבל את הנחת העובדה שהצגנו לעיל, כי הפטור של הרץ בין השמשות הוא לא פטור משום מצווה אלא פטור כללי מדיני נזיקין. אלא שלדעתו לא מפעילים פטור זה אלא בשעה שבאמת רשות הרבים סואנת, ולא בכל סיטואציה[3]. בשו"ת 'שבות יעקב' עולה שאלה דומה לגבי מלמד שהזיק:

"מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור".

תשובת ה'שבות יעקב' היא כי המלמד פטור מתשלומי החבלה מאחר שהמזיק ברשות מצווה פטור, וזו לשונו:

"כיון דמבואר שם בש"ס דאלו פטורים משום דמצוה קעביד כדאיתא שם במכות (ח.-ח:) א"כ מהאי טעמא יש לפטור מכולם כיון דעסק במצוה וכדאמרינן גבי רץ בערב שבת בין השמשות דפטור כיון דרץ ברשות דמצוה וכל שכן כאן".

ה'שבות יעקב' לא מקבל את הנחת העבודה שהצגנו לעיל לגבי רץ שהזיק. לשיטתו הפטור ברץ הוא משום מצווה. אנו ראנו כי הבנה זו סותרת את דברי הבית יוסף שפסק כחכמים שמזיק ברשות מצווה חייב וצ"ע.

לסיום

לאחר הדיון הארוך בדיני מזיק ברשות מצווה, נעסוק בספיח מעניין שעולה בדברי הרמב"ם בסוגיית גמל שהזיק:

"גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את כל הבירה - בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. הניח החנווני נרו מבחוץ - החנווני חייב אף בדמי פשתן, מפני שהניח נרו מבחוץ, ואפילו נר חנוכה - היה לו לישב ולשמור"

  (הלכות נזקי ממון פי"ד, הל' יג).

הרמב"ם מחייב לשמור על הנרות, וזאת לשיטתו כי מזיק ברשות מצווה חייב. ואולם, מדברי הרי"ף בבבא-קמא משמע שהלכה כרבי יהודה, שבנר חנוכה פטור. האם ניתן לישב בין הדברים?

ה'שלטי גיבורים' וכן גם הש"ך מסבירים כי מדובר בגרסה שגויה של דברי הרי"ף. לדעתם, גם לרי"ף מזיק בנר חנוכה חייב.

ואולם, בעל ה'כלי חמדה' )פרשת 'כי-תצא' עמ' רל"ז עמודה ב) סובר שניתן לקבל את גרסת הרי"ף 'השגויה', ולהסביר את דברי הרמב"ם בדרך הבאה:

הרי"ף אכן פוסק שמזיק ברשות מצווה פטור, כמו שמשמע לכאורה מפשט הגמרא בסוגיית רץ בבין השמשות. ואולם, דווקא בנר חנוכה יש מקום מיוחד לחייב במזיק ברשות מצווה. זאת משום שבחנוכה אנו פוסקים שהדלקה עושה מצווה, וכיון שעיקר המצווה היא בהדלקה רק אז קיים הפטור של מזיק ברשות. לאחר זמן זה, מחייב הרמב"ם לשמור על הנרות^[4].

חג אורים שמח!