!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

משתקין אותו


פתיחה

כידוע, לפעמים דברי שבח מיותרים יכולים לגרום יותר נזק מתועלת. כך גם בתפילה, מצינו מקרים בהם הודאה לקב"ה משמעותה כפירה:

"האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך', ו'על טוב יזכר שמך', 'מודים מודים' - משתקין אותו"   (ברכות לג:).

בשיעור זה ננסה לבאר מדוע משתקין את האדם האומר את כל אחת מההודאות הנ"ל.

קן ציפור

המהר"ל בתפארת ישראל מעלה את הדילמה הבאה:

"יש מבני האדם והם אנשי חקרי לב ההולכים בדרכי הפילוסופים חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים, תמוה בעיניהם מאד בעניין המצות המעשיות שיזכה האדם הצלחה נצחית בעולם הנבדל ע"י מעשה המצווה שהוא גשמית, ואמרו כי מה יועיל מעשה הגשמי אל הנפש לקנות ע"י זה שתהיה..." (תפארת ישראל פרק ו').

המהר"ל כותב שהיו אנשים שסברו כי חייב להיות טעם לכל אחד מפרטי המצוות[1]. לדוגמה, ידועים דברי המדרש רבה לגבי מצוות שחיטה:

"וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף?".

המהר"ל מסביר שהיו אנשים שלא קיבלו את דברי המדרש, וסברו שודאי שאכפת לקב"ה מדברים אלו. מהו טעמם של אנשים אלו?

נראה כי לדעתם, אם אנו מניחים שמצוות ה' אמורות להעלות את האדם לרמות רוחניות גבוהות[2], לא יתכן שמעשה טכני חסר משמעות יעלה את האדם. לאור זאת דרשו אותם 'אנשי חקרי לב' כלשונו של המהר"ל טעם לכל מצווה מצווה.

דוגמה לאותם 'אנשי חקרי לב' הינם הרמב"ן והרמב"ם אשר נתנו טעם מיוחד למצוות שילוח ציפור[3].

אולם, המהר"ל איננו מוכן לקבל את שיטתם, ולדעתו מצוות ה' הינם גזרות בבסיסם. המהר"ל מבסס את שיטתו בעזרת דברי הגמרא על משנתנו המסבירה מדוע משתקין את האומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך':

"על קן צפור יגיעו רחמיך - מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא - חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית; וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות"

  (ברכות לג:).

לפי דברי רבי יוסי ברבי זבידא, יש להשתיק אדם האומר שמצוות קן ציפור נובעת מרחמים על החיה. מה יאמרו הרמב"ם והרמב"ן המסבירים בדרך זו את המשנה? על שאלה זו עונה הרמב"ם ב'מורה נבוכים':

"ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני"   (מורה נבוכים חלק ג', פרק מח).

הרמב"ם מסביר שדברי רבי יוסי בר זבידא הינם כדעת מי שסובר שאין טעם למצוות, ומצוות ה' הינם גזרות. ואולם, עניין זה נתון במחלוקת גדולה, והרמב"ם סבור כמאן דאמר שיש טעמים למצוות, וכך סובר גם רבי יוסי בר אבין המסביר שמשתקין אותו מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. אם-כן, עולה כי מחלוקת האמוראים במערבא היא המחלוקת העקרונית בשאלה האם יש טעם למצוות.

'מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות'

ישׂום נוסף ומעניין למחלוקת האמוראים שהבאנו לעיל, מצינו בדברי ה'אבני נזר':

"ונראה לפמ"ש הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הל' ג) שאם פרחה האם מעצמה לאחר שלקחה לא קיים המצוה שנאמר שלח תשלח. ונראה לבאר הענין עפ"י המשנה (מגילה כה.) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות"

  (שו"ת 'אבני נזר', חלק חו"מ סימן מט אות ב ד"ה ונראה).

ה'אבני נזר' בא להסביר הלכה מסוימת בהלכות שילוח הקן. על-פי הרמב"ם במקרה והאם עזבה את הקן לפני שהאדם הספיק לשלח אותה - פקעה מצוות שילוח הקן. לכאורה הדין תמוה, שהרי אם ישנו עניין לנתק את האם מהבנים - מה זה משנה כיצד הדבר נעשה? מסביר ה'אבני נזר' שהדבר תלוי בהבנת דברי רבי יוסי ברבי זבידא 'מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים':

"ופירש מהר"ל (בספר התפארת) שאף אם גזר על האדם לרחם הוא גזירה על האדם שיהיה איש טוב, וכל ד"ת במדת הדין שכך הדין שיהיה האדם איש טוב, אבל אינו רחמים על הקן צפור שד"ת במדת הדין. ועל-כן אם פרח מאליו, האדם לא עשה מצוה ובצפור אין המצוה שאם-כן היה זה רחמים כנ"ל. על-כן אין המצוה רק אם מקיים במעשה" (שם).

על-פי גישתו של המהר"ל, מצוות ה' הינן גזרות ללא טעם. אם נקבל הנחה זו, השאלה ששאלנו לעיל לגבי מצוות שילוח הקן - נפתרה. מאחר שאין את התשתית הפורמלית לקיום המצווה - לא שייך לקיימה, שכן עיקר הקיום במצווה הוא המעשה (הגזרה) ולא התכלית (הטעם). אם נרצה לחדד את הדבר ניתן לומר כך: מאחר שחובתנו העיקרית בקיום המצוות היא העשייה - אל לנו לשאול את עצמנו על הגדרים הפורמליים של המצווה.

דברים דומים אומר ה'אבני נזר' גם ביחס למצוות צדקה אשר בבסיסה הנה בודאי מצווה עם תכלית (-עזרה לחלש וכו'):

"ועל-כן בצדקה אין מצוה רק אם אדם נותן בידיו, אבל אם בית-דין יורדין לנכסיו והוא לא נתן - לא נתקיימה המצוה מצד הנותן. ומצד העני שמגיע לו אין מצוה, דאם-כן היו מצוותיו רחמים ואינן אלא גזירות".

שיטת הרמב"ם

דבריו של ה'אבני נזר' חביבים ונאים, אולם קשה מאוד לומר את הדברים בשיטת הרמב"ם כפי שרוצה לומר אותם ה'אבני נזר'. זאת משום שכפי שראינו לעיל הרמב"ם סובר שיש טעם למצוות שילוח הקן, ואם כן הוא לא יכול להסכים עם דברי ה'אבני נזר'.

ואם-כן, חוזרת השאלה - מדוע פוסק הרמב"ם שבמקרה והאֵם פרחה קודם השילוח - פקעה המצווה? נראה כי התשובה לשאלה זו תלויה בהבנת הרמב"ם בטעם מצוות שילוח הקן[4].

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג', פרק מח) מסביר שאע"פ שהותרה השחיטה בבעלי חיים, הקב"ה אסר עלינו להתאכזר אליהם. נראה, כי אותו רעיון מתגלה גם במצוות שילוח הקן. כל עוד הגוזלים נלקחים שלא בנוכחות האם אין לה צער בכך ולכן התורה התירה את הלקיחה, אולם במקרה והאם פרחה מעצמה, הרמב"ם כנראה חושש שהיא תחזור לקן ויהיה לה צער[5]. רק כאשר מגרשים את האם לבלתי שוב, רק אז יוצרים נתק בינה לבין הגוזלים והיא לא תשוב לקן, וממילא בכך מונעים ממנה את צער הלקיחה.

ישוב שיטת ה'אבני נזר'

יתכן, כי המתקפה החזיתית שפתחנו נגד דברי ה'אבני נזר' לעיל - אינה במקומה. מעיון בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה עולה כי אכן אין פער גדול בין שיטתו לשיטת המהר"ל:

"מי שאמר בתחנונים: 'מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים' או 'שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד' - ירחם עלינו, וכיוצא בענין זה, משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר"

   (הלכות תפילה פ"ט הלכה ז).

מדברי הרמב"ם עולה כי גם הוא סובר שאין טעם למצוות שילוח הקן, ולכן משתקים את מי שאומר שהמצווה מקורה ברחמיו של הקב"ה לכל חי. אם כן, אנו מוצאים סתירה מפורשת בין דבריו כאן לדבריו ב'מורה נבוכים'.

ואולם, לעניות דעתי אין סתירה רבתי בין דברי הרמב"ם בשני המקומות, ונראה כי צריך לחלק בין שתי הסוגיות. ב'מורה נבוכים' הרמב"ם עוסק בטעמי המצוות, ולכן הוא הולך לשיטתו ומסביר את ההגיון במצוות שילוח הקן. מאידך, במשנה תורה, הרמב"ם עוסק בעניין אחר והוא: מה המסגרת בה ניתן להודות לקב"ה, והוספה כזו נחשבת לפריצת המסגרת. דבר זה בולט גם בהמשך ההלכה בה כותב הרמב"ם:

"וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום".

לסיכום, ניתן לומר שנחלקו הרמב"ם והמהר"ל בהסבר פשט דברי רבי יוסי בר זבידא. הרמב"ם סובר שהסיבה שמשתקין אותו נובעת מכך שאסור לפרוץ את מסגרת ההודאה לקב"ה. מאידך, המהר"ל סובר שדבריו של רבי יוסי בר זבידא הם כלליים ולשיטתו יש טעמים למצוות[6].

'מודים מודים'

הגמרא בברכות מסבירה מדוע משתקים את האומר 'מודים מודים' ואומרת:

"בשלמא מודים מודים משתקין אותו - משום דמיחזי כשתי רשויות".

הגמרא מסבירה כי ע"י אמירת 'מודים מודים' - פוגעים באחדות האל.

שאלה מעניינת בהקשר זה נזכרת בשו"ת 'אגרות משה'. ישנם בתי כנסיות בהם החזנים נוהגים לחזור בימים נוראים על פסוקים וחלקי פסוקים. ר' משה פיינשטיין נשאל האם בחזרות הנ"ל קיימת בעיה של 'מודים מודים'. תשובת ר' משה היתה:

"ולכן לענין אם צריך להשתיק - אם הוא באופן שאומר כסדרן כשחוזר, אף שאין רוח חכמים נוחה מזה אין צריכין, דהא רק על 'מודים מודים' משתקין, מהטעם דמיחזי כשתי רשויות ולא מטעם שלא אמר כהנוסח שתיקנו חכמים. וכן במוסיף שבחים משתיקין מהטעם דגנאי הוא לו כדאיתא בברכות דף ל"ג. משמע דבליכא טעם להשתיקם על מה שכפל והוסיף, אף שאין זה בנוסח שתיקנו לנו, אין משתקין אף שודאי אינו עושה כהוגן. וגם הא מפורש שם שגם כשהוא מגונה אין משתקין אם לא נראה כב' רשויות

  (אגרות משה חלק אורח-חיים חלק ב' סימן כב).

תשובת ר' משה היא שאע"פ שהדבר מגונה, אין ביד הקהילה להשתיק את החזן הכופל.

אולם, לא כך סברו כל האחרונים, וכך כתב הרב עובדיה יוסף:

"וכן בקדש חזיתיה להגאון מהר"ם שיק (חאו"ח סי' לא), שהתמרמר מאד על החזנים שמזמרים וכופלים תיבות כמה פעמים לבסם קולם בזמרתם, אפי' בתפלת י"ח ובקדושה, וקרא עליהם המקרא: 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', כי דבר זה אסור מן הדין, וצריך לגעור בהם ולמחות בידם לבל יוסיפו לעשות כן. והביא הטעם הנ"ל, והוסיף, שכיו"ב כתב הט"ז (סי' תק"ס סק"ה), שהמזמרים קדיש בסעודה בניגון, חטא גדול הוא, וע"ז אמרו (סנהדרין קא) שהתורה חוגרת שם עליהם, ואומרת לפני הקב"ה, רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים. וגם יש לחוש משום הפסק בתפלה וכו'... ומיהו מ"ש המהר"ם שיק שם שיש בזה גם משום 'בל תוסיף', לכאורה אינו מוכרח, דדמי למ"ש התוס' (ר"ה טז: וכח:) דבעשיית מצוה אחת כמה פעמים ליכא 'בל תוסיף'"

  (שו"ת 'יביע אומר' חלק ו, או"ח סימן ז ד"ה   ולענין).

גם בעל 'ערוך השולחן' מקונן על אותם חזנים, ואומר:

"וכל יראי א-להים מצטערים מזה, אך אין בידם למחות, כי ההמון פרוע הוא, ואין שומעים לדברי חכמים, באומרם שזהו אצלם עונג שבת ויו"ט. ואולי יש ללמד עליהם זכות ממה שאמרו חז"ל רק על 'שמע שמע' משתקים אותו, שמע מינה שבשאר תיבות לית לן בה, ולכן הנח להם לישראל מוטב שהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. וטוב לפני הא-להים ימלט מזה, ע"כ"   (סי' של"ח, סעיף ח).

'ערוך השלחן' סובר גם הוא שיש בכך בעיה, אולם אומר שמכיון שהחזנים ממילא לא יקשיבו - מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ואם-כן, ייקח כל בעל תפילה דברים אלו לתשומת ליבו, וימנע מחזרות מיותרות בתפילה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 9937300-02 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   כל הדיון שאנו מעלים הוא בהנחה שהמצווה היא לא שמעית.

[2]   הנחה זו מקורה בפילוסופיה שהבינה כי האדם השלם צריך להגיע להשגת המושכלות.

[3]   טעמו של הרמב"ם מובא במורה נבוכים ח"ג פרק מח :.

[4]   יש לציין כי בפרוש המשניות על המשנה בברכות מסביר הרמב"ם שמצוות שילוח הקן היא מצווה שמעית בניגוד לדבריו ב'מורה נבוכים'.

[5]   מדבריו של הרמב"ם יוצא חידוש גדול: מצוות שילוח הקן אינה מצווה חיובית. כלומר, בניגוד למצוות אחרות (כגון צדקה, תפילין וכד') בהם קיימת חובה לקיימן, אין חובה לקיים מצוות שילוח הקן. רק במידה והאדם חפץ בגוזלים, אז   התורה מצווה לקחתם באופן מסוים.

[6]   במורה הרמב"ם אומר דברים דומים בהסבר דברי רבי יוסי אלא שאם נשים לב הוא אמור אותם לשיטתם של אלא שחולקים עליו