!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

על הגאולה ועל התמורה


פתיחה

לכבוד חג השבועות הקרב ובא, נעסוק כדרכנו בקודש   בענייני החג. אחת המצוות הנלמדות ממגילת רות היא מצות היבום. אם נעיין בפסוקים נגלה שהיבום במגילת רות איננו היבום הקלאסי המוכר לנו מהתורה, אלא מעשה קצת שונה, וכך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית ל"ח, ח):

"וחכמי ישראל הקדמונים, מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז, וטעם נעמי והשכנות[1]. והמשכיל יבין".

הרמב"ן מכנה את יבומה של רות - 'גאולה'. את מצות הגאולה אנו מכירים מספר ויקרא (כ"ה, כה):

"כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו".

כדי לשמור על המשכיות הנחלה מצווים הקרובים לדאוג שהנחלה תישאר בבעלות המשפחה. במגילת רות, מחלון וכליון מתים ללא בנים - ולכן מצווה הגואל לדאוג לנחלתם, אלא שבנוסף הוא מצווה לקחת את רות לאישה. המגילה מספרת לנו שהמנהג לגאול את הנחלה ובו בעת את גם את אשת מת, היה מנהג קדום מקדמה דנה:

"וזאת לפנים בישראל, על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל".   (ד, ז)

הרמב"ן שהבאנו לעיל מבין שהרעיון של הקמת זרע למת היה נהוג עוד טרם ניתנה מצוות ייבום לעם ישראל, וכך הוא כותב (שם):

"אבל הענין סוד גדול[2] מסודות התורה בתולדת האדם, וניכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה - יגיע ממנו תועלת. והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה".

אמנם התורה מצווה דווקא על האח לייבם, אך מבחינה רעיונית הייבום שיך גם בשאר הקרובים. ואכן במגילת רות אנו מוצאים המחשה לרעיון זה - שגם שאר הקרובים צריכים לדאוג להשלמת החלל שהותיר אחריו המת. לעניות דעתי ניתן להציע כיוון נוסף ליבום (גאולה) שבמגילה: יכול להיות שייבומה של רות היה ייבום מסוג שונה לחלוטין, אבל בכדי להבין את הדברים נצטרך לפנות תחילה למחלוקת תנאים יסודית בהלכות יבום.

מהותה של מצוות יבום

המשנה ביבמות (עט ע"ב) מביאה את מחלוקתם של ר' אלעזר ור' עקיבא לגבי מצוות יבום בסריס:

"אמר רבי יהושע: שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא: אני אפרש! סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר. סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר. רבי אליעזר אומר לא כי, אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה. סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה".

שיטת ר' אליעזר היא כי רק יבום שיגיע לידי מימוש הוא יבום, ולכן סריס שלא יוכל להתרפא ממחלתו ולהקים זרע לאחיו - אינו מיבם. לעומת זאת שיטת ר' עקיבא היא שכל מי שהיתה לו שעת כושר - כשר ליבום, כלומר גם מי שבסופו של דבר לא יוכל להקים זרע לאחיו כשר ליבום,   כל עוד היה 'חלון הזדמנויות' בו הייתה לו יכולת הולדה. בפשטות המחלוקת בין ר' עקיבא לר' אליעזר היא האם הדרישה להקמת זרע לאח מת - היא דרישה פורמלית או דרישה מהותית.

שיטתו של ר' עקיבא הדורשת יבום פורמלי בלבד קשה לכאורה, שכן מהי משמעות מצות יבום ללא הקמת זרע? אך אם נעיין בפסוקים בספר דברים פרק כ"ה, נגלה שישנה משמעות גם לייבום שאינו כולל הקמת זרע:

"(ה) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה.

(ו) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל.

(ז) ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי.

(ח) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה.

(ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.

(י) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"...

מפסוק ו' משמע שמצות ייבום היא הקמת זרע למת - 'ולא ימחה שמו מישראל', ואמנם כך הבין הרמב"ן שהבאנו לעיל, וכך גם עולה מן הפסוקים בספר בראשית (ל"ח, ח) העוסקים בייבומה של תמר:

"ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך..."

לעומת זאת בפסוק ט' עולה נימוק נוסף למצוה והוא:

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

בעת החליצה היבמה גוערת ביבם, על כך שהוא לא בנה את בית אחיו, והיא לא מזכירה את העובדה שהיבם לא הקים זרע לאחיו. עתה נותר לברר, מהי אותה בניית בית?

האברבנאל בפרושו לתורה מסביר כי למצות יבום יש שני פנים:

"לפי שהאשה בהיותה עם בעלה תשב בביתו ובנחלתו, וכאשר ימות הבעל תשאר האשה עניה סוערה נפשה יבשה אין כל, מבלי בעל שיגן בעדה ומבלי בנים כי אינם, ותצטרך מפני זה לצאת מביתה ונחלתה ולבקש מנוח אחר...

הנה רמז לו שני התועלת שיש ביבום: האחד מצד האשה וזכותה, והוא אמר ויבם אותה שתשב האלמנה תחת כנפי היבם שלוה ושקטה כאשר היתה עם בעלה. והיבם לכבוד המת ואהבתו יאהב את אשתו ותמצא חן בעיניו יען היותם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והשני לתועלת המת ונצחיותו, והוא אמר הקם זרע לאחיך שיהיה לו יורש..."

לפי האברבנאל מצות יבום נועדה להגן גם על האלמנה שנותרה לבד בשדה המערכה לאחר מות בעלה, שכן במצבה הנוכחי היא כבר יצאה מבית אביה, ומאידך בהעדר בנים היא כבר לא קשורה לבית בעלה. כאשר ר' עקיבא חידש שגם יבום פורמלי מועיל הוא הבין שמצות יבום ביסודה נובעת מדאגה לאלמנה, ולכן מצמצם רבי עקביא את הדרישה ליכולת הולדה לכדי דרישה פורמלית בלבד, שליבם היתה יכולת הולדה מתי שהוא בחייו. לעומת זאת ר' אליעזר הבין שעיקר מצות יבום היא בהקמת הזרע, ולכן לא די בשעת כושר אלא יש לדרוש יכולת הולדה בהווה. נראה כי אנו מוצאים במגילת רות את הרעיון שהביע האברבנאל. בועז אומר לגואל (פרק ד, ה-ו):

"ויאמר בעז: ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת, קנית להקים שם המת על נחלתו. ויאמר הגאל: לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול".

המדרש (רות רבה פר' ז אות ט) מספר לנו על שיחה בין בועז לגואל את הדברים הבאים:

"'ויאמר לגואל: חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך... ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר... אם תגאל גאל' לגואל אמר 'ואם לא יגאל', לבית דין אמר 'הגידה לי ואדעה', שלא תאמר יש לי אשה ויש לי בנים, הריני כונסה לתוך ביתי על מנת שלא אזקק לה, כיון ששמע הגואל כן אמר ודאי דהיא אזלת רות"[3].

בועז מבהיר לגואל שלא רק את השדה הוא עתיד לגאול אלא גם את רות. מאחר שאת השדה הוא צריך לגאול מרות,   ונעמי ורות לא תסכים לגאולת השדה בלי גאולתה. הגואל שמבין שהוא עתיד לקנות את רות בעסקת החבילה מעדיף לשמור על התא משפחתי שלו, ומוותר על הנחלה.

הקמת שם והקמת זרע

לצורך השלמת התמונה נביא מדברי המדרש רבה (פר' ב אות טו):

"'ותאמר נעמי שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים וגו', וכי יש אדם מיבם אשת אחיו שלא היה בעולמו?!"

בתחילת המגילה נעמי מבהירה לרות שלא תצפה ליבום מאחר שאין לנעמי עוד בנים, וגם אם היא תלד בנים חדשים הם לא יתחייבו ביבום, מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו[4]. רות לוקחת את הסיכון ותולה את גורלה בנעמי ובגאולת השדה בתקווה שעם השדה תגאל גם היא. לעיל הראנו כי למצות יבום יש כמה פנים. רות ידעה שמצד הדין אין בנישואיה לגואל משום הקמת זרע למחלון. לעומת זאת היא ידעה שרעיון הקמת השם למחלון בעלה, עדיין רלונטי, שכן כאשר היא תגאל על ידי בועז ותחזור לשדה עם מעמד של גברת, יזכרו שהיא היתה אשת מחלון, וכך כותב האברבנאל (שם) :

"אם כמו שפירש רש"י שם שכאשר תבא רות אל השדה יאמרו 'זו היא אשת מחלון', ואם לפי שתתקיים עם האשה והשדה שם המת".

כלומר כאן עולה פן נוסף ברעיון היבום, לא רק טובת האלמנה, והקמת הזרע, אלא גם הקמת השם[5]. בעצם נישואי האלמנה לאח או קרוב המת, יש משום הקמת שמו של המת, כי אם תשאר האלמנה באלמנותה - היא תחיה את שארית חייה בבדידות אלמונית, אך אם היא תתיבם לקרוב המת הרי עצם קיומו של התא המשפחתי החדש יגרום לציבור הסובב לזכור אף את המת, 'זו היא אשת מחלון'.

אך טוב וחסד

העלינו שאמנם היבום במגילת רות אינו היבום הקלאסי, אך הוא טומן בחובו את הרעיונות הקמאים של המצוה. בסוף המגילה (ד', יא-יב) מברך העם את בועז:

"יאמרו כל העם אשר בשער, והזקנים עדים: יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם. ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת".

העם משווה בין רות לתמר, ומברך את בעז כי אף הוא יזכה לאותה ברכה, בה זכה יהודה. השוואה זו בין שני המקרים אינה מליצה בעלמא, אלא זו השוואה החושפת ומגלה נקודה יסודית ושורשית. בשני המקרים מועלת על נס התעוזה נשית שגבלה בפריצות, אשר זכתה להקים בנין בעם ישראל. העם רומז לבועז: אל תחשוב שבמעשיה של רות יש משום פריצות וזנות, אלא רות פעלה מתוך עזות דקדושה, אותה עזות שהניעה את תמר, והקב"ה הכריע כי היתה מתוך קדושה ועל כן ברכה בבית פרץ.

על מגילת רות כותב המדרש (רות רבה, פר' ב אות יד):

"אמר רב זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".

כפי שראינו, למרות שניתן ללמוד הלכות רבות ממגילה זו, עיקר מטרת המגילה היא לספר בשכר הטוב שיש לגומלי חסדים. לא כל החסדים שווים, והחסד שבמגילה הוא החסד המלא והשלם, בו אדם מוכן לוותר מעצמו למען זולתו. כמה יפה שמלכות בית דוד יצאה דווקא ממי שמסמל את אותה מסירות, ובכך עולה הרעיון הרלוונטי לכל הדורות כי ראשית המלוכה היא במסירות והקרבה מתוך עזות דקדושה.

 

חג שמח!  

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמחברים, תשס"ד

*******************************************************

עורך: עמיחי שֹהם

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 



[1] שהשכנות אמרו 'יולד בן לנעמי', ולא לרות או לבועז.

[2] כוונת הרמב"ן היא לסוד גילגול נשמות.

[3] המדרש תחילה מצטט את פסוקים ג-ד, ומבאר את משמעות הדברים, שבעז אמר לגואל כי הוא צריך לכנוס את רות, לא רק כדי לשמור עליה מפני מציקים אלא אף כדי לדעת אותה - כדי לנהוג בה במנהג בעל באשתו.

[4] כלומר חובת ייבום לא חלה על אח שנולד לאחר מות אחיו.

[5] רעיון זה העלה ר' ישי אדמנית בעלון שבות 163.