תפילת שמונה עשרה

הסוגיא

בדף כח ע"ב אומרת המשנה:

"רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה, רבי יהושע אומר מעין י"ח".

ובגמרא:

"הני י"ח כנגד מי? אמר ר' הלל בריה דר' שמואל בר נחמני: כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים, רב יוסף אמר: כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע, אמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה".

כידוע, תפלת שמנה עשרה מכילה תשע עשרה ברכות ולא שמנה עשרה, כפי שאומרת הבריתא:

"תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים? עמד שמואל הקטן ותקנה".

השבוע נעסוק בעז"ה, במספר עניינים הקשורים לתפילת שמנה עשרה.

כולם יחד, וכל אחד לחוד

ראינו קודם, כי תפילת שמנה עשרה מכילה י"ט ברכות, ונשאלת השאלה, האם כל הברכות יחד מהוות תפילה אחת ומצוה אחת, או שמא לכל ברכה וברכה יש מעמד עצמאי והיא מהוה ברכה בפני עצמה ומצוה בפני עצמה.

השו"ע בסימן תקצ"ג סעיף ב' כתב:

"ברכות של ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום".

על כך העיר המגן אברהם בס"ק ב':

"משמע דבשאר ימות השנה אם יודע ברכה אחת יאמרה, ואין מעכבות זו את זו וכן מפורש בגמרא".

בביאור הלכה ד"ה זא"ז כתב:

"ודע דבספר נהר שלום פליג עליו וזו לשונו:...ואם דעתו על י"ח ברכות של כל השנה הוא גם כן, תימא דלא נתקנו אלא סמוכות זו לזו דמשום הכי ליתא בהו פתיחה, ובפרט ג' ראשונות וג' אחרונות כחד חשיבי, וגם שאין משמעות לזה בגמרא עכ"ל וכן כתב האליה רבה".

לכאורה, נחלקו המגן אברהם והנהר שלום בשאלה, האם יש משמעות לכל ברכה מברכות שמנה עשרה בפני עצמה והיא מהוה מצוה בפני עצמה, או שכל הברכות יחד מהוות תפילה אחת ואין משמעות לברכה יחידה. לדעת המגן אברהם לכל ברכה יש משמעות בפני עצמה ולכן מי שיודע לברך רק אחת מהברכות יכול לברך אותה בלבד, ולדעת החולקים עליו אין משמעות לברכה אחת בלבד ולא ניתן לברך ברכה בודדה.

אמנם, הביאור הלכה הסביר את דברי המגן אברהם בצורה קצת שונה:

"ולעניות דעתי נראה פשוט כמו שכתבתי בפנים דגם להמגן אברהם הוא רק רחמי בעלמא ויוצא בזה על כל פנים מצות תפילה, דמן התורה דבבקשה אחת סגי".

והמשנ"ב מוכיח את דבריו ממה שכתב השו"ע בסימן קי"ט סעיף ג, שמי שדילג על ברכה אחת מתוך הי"ט צריך לחזור ולומר את כולן כסדרן, אחרת לא יצא ידי חובה.

לא יודע או לא יכול?

ב'אהלי אברהם' הביא נפקא מינה נוספת בין המגן אברהם לנהר שלום: מי שעומד בסוף זמן מנחה ויש באפשרותו לומר רק חלק מהברכות לפני שיעבור הזמן. לכאורה, לפי המגן אברהם עליו לברך כמה ברכות שיוכל ולדעת החולקים עליו הוא אינו יכול לברך אף ברכה.

הקהילות יעקב[1] הביא את דעת הרא"ש[2] שמי שהחסיר ברכה אחת לא יצא כלל ידי חובה ושאר הברכות היו לבטלה.

ולכאורה, דברי הרא"ש לא מתיישבים עם מה שכתב המגן אברהם. אך הקהילות יעקב מסביר, כי יש לחלק בין אדם היודע להתפלל לבין מי שאינו יודע ואין לו ברירה חוץ מלומר רק חלק מהברכות. המגן אברהם מודה לרא"ש שבמקרה שאדם יודע את כל התפילה, אך בפועל הוא אמר רק חלק מהברכות - שברכותיו לבטלה, אך חז"ל לא תקנו דין זה לגבי אדם שאינו יודע להתפלל.[3]

באחד השיעורים האחרונים הבאנו את מחלוקת הבבלי והירושלמי, מדוע לא תיקנו לומר בשבת את כל הברכות האמצעיות בנוסף לברכות של שבת. ראינו כי לפי הירושלמי הסיבה היא משום שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, ולפי הבבלי הסיבה היא שחכמים לא רצו להטריח את האדם:

"...גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו..."[4]

הנפקא מינה בין הטעמים תהיה במקרה שהחל לומר בשבת אחת מהברכות האמצעיות: אם יש חובה עקרונית לברך את כל הברכות אך חכמים לא רצו להטריח, עליו לסיים את הברכה שהתחיל, אך אם הסיבה היא משום שאסור לבקש צרכים בשבת, אסור יהיה לו להמשיך את אותה ברכה[5].

כעת, לפי שיטת המגן אברהם, פסיקת הבבלי מובנת, שהרי יש ערך לברכה בפני עצמה, ולמרות שלאחר שיסיים את הברכה שהחל, לא יאמר את שאר הברכות אלא יאמר את הברכות המיוחדות לשבת בלבד - עליו לסיים את הברכה שהחל. אך אם אין ערך לברכה בודדת, לכאורה אין מקום לומר שיסיים את הברכה שהחל.

בקהילות יעקב[6] תירץ, שיתכן וניתן לחלק בין תפילת שבת לשאר התפילות. בתפילת חול האדם חייב בכל הברכות, ואם חיסר ברכה - הפגם הוא בכך שחסרה לו ברכה מסך הברכות הדרוש. בשבת, לעומת זאת, חכמים פטרו את האדם משאר הברכות, וממילא גם אם חיסר ברכה אין בכך חוסר, והוא יוצא ידי חובה שאר התפילה.

החיי אדם[7] כתב שמי שעומד באמצע התפילה והוא מסופק באיזו ברכה הוא נמצא, אם הוא באמצע ג' הברכות הראשונות, עליו לחזור לתחילתן, וכן הדין אם הוא באמצע ה-ג' האחרונות. אם הוא נמצא בברכות האמצעיות, עליו לחזור לברכה שהוא יודע בוודאות שלא אמר, ואין צריך לחזור לברכות שהוא מסופק בהן. הקהילות יעקב דחה את דברי החיי אדם על פי דברי הרא"ש שהזכרנו בתחילת השיעור: שהרי אם יחזור רק עד לברכה שהוא יודע בוודאות שלא אמר, ייתכן ואת הברכות שבהן הוא מסופק - הוא לא אמר, וממילא ייתכן וכל ברכותיו תהיינה לבטלה ויצא שכרו בהפסדו.

הבנה משלבת

העלינו לעיל שתי אפשרויות בהבנת היחס שבין י"ט הברכות. אפשרות אחת היתה, שכל ברכה עומדת בפני עצמה ומהוה מצוה בפני עצמה. אפשרות שניה היתה שכל הברכות כולן מהוות יחידה אחת שלא ניתן להפריד ביניהן וכאשר אחת חסרה ממילא כל התפילה אינה נחשבת לתפילה. ראינו, כי ניתן לחלק בין מקרה של אונס למקרה רגיל, שבמקרה רגיל אכן כל הברכות הינן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, ובמקרה של אונס כל ברכה יכולה לעמוד בפני עצמה.

אנו נציע, לשלב את שתי האפשרויות להבנה אחת. ניתן לומר, שאכן כל ברכה עומדת בפני עצמה[8] ומהוה מצוה בפני עצמה. למרות זאת, כאשר אדם מברך את כל הברכות, הוא מקיים מצוה נוספת, חוץ מסך המצוות שקיים בכך שבירך כל ברכה וברכה, והיא מצות תפילה. כלומר, כאשר אדם מברך י"ט ברכות הוא אכן מקיים מצוה על כל ברכה שבירך, וסך כל הברכות מצטרף למצוה נוספת.

ייתכן ועל פי זה ניתן להסביר את פסקו של החיי אדם שהבאנו לעיל: מכיוון שבספק תפילה אין צריך לחזור ולהתפלל מדינא (אלא רק בתורת נדבה למי שרוצה) אין הוא מצריך את מי שטעה ולא יודע היכן הוא עומד, לחזור גם על הברכות שבהן הוא מסופק, כי גם אם לא אמר אותן ולא יצא ידי חובה תפילה, זהו ספק ואין חובה להתפלל מספק. אבל, לגבי הברכות שהוא יודע בוודאות שלא אמר - עליו לחזור ולברכן כדי 'להרויח' לכל הפחות את הברכות הללו.

תפילה קצרה

נחזור למשנה שהבאנו בתחילת השיעור. במשנה נאמר כך:

"רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה, רבי יהושע אומר מעין י"ח".

ובהמשך:

"ר' יהושע אומר ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ואומר: הושע ה' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפלה".

והגמרא בדף כט ע"א מסבירה:

"מאי מעין שמנה עשרה? רב אמר מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר: 'הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה' שומע תפלה".

ומהגמרא משמע שפוסקים כשמואל.

ובדף כט ע"ב מביאה הגמרא בריתא:

"תנו רבנן: המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה, ואיזה היא תפלה קצרה? ר' אליעזר אומר עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה".

ישנם אם כן, שני סוגים של תפילות מקוצרות: תפילת הביננו, ותפילה קצרה.

בדף ל ע"א הגמרא עומדת על ההבדלים ביניהם:

"מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה?

הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וג' בתרייתא, וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי, בתפלה קצרה לא בעי לצלויי לא ג' קמייתא ולא ג' בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי.

והלכתא הביננו מעומד, תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך".

כלומר, ישנם ג' הבדלים בין הביננו לתפילה קצרה:

א.  בתפילת הביננו יש לברך ג' ראשונות וג' אחרונות ובתפילה קצרה לא.

ב.  מי שהתפלל הביננו לא צריך להתפלל שוב כשמגיע לביתו, ואילו מי שהתפלל תפילה קצרה צריך לחזור ולהתפלל.

ג.  על המתפלל הביננו לעמוד, לעומת מי שמתפלל תפילה קצרה שיכול להלך.

ננסה לעמוד על מהות ההבדלים הללו: ראשית, ראינו כי לדעת ר' יהושע יש להתפלל הביננו כל יום לעומת תפילה קצרה, ור' עקיבא פוסק שמי שתפילתו שגורה בפיו יכול להתפלל י"ח ומי שלא - מתפלל הביננו. לעומת זאת, תפילה קצרה יכול להתפלל רק מי שאנוס ונמצא במקום סכנה וכדו'.

לכן, נראה להסביר כי לתפילת הביננו יש ממש דין של תפילת י"ח, והיא מהוה דרך שונה להתפלל י"ח. לעומת זאת, המהלך במקום סכנה פטור לגמרי מתפילת י"ח והוא מתפלל תפילה קצרה.

ממילא, ההבדלים שהזכרנו קודם מובנים: בגלל שהביננו היא צורה שונה של תפילת י"ח יש לברך בה ג' ראשונות ואחרונות. כמו כן, מי שהתפלל הביננו לא צריך להתפלל י"ח בביתו כיוון שכבר יצא ידי חובת י"ח ברכות בתפילת הביננו, וממילא גם צריך להתפלל את תפילת הביננו בעמידה בדומה לתפילת י"ח. לעומת זאת, מי שפטור בגלל אונס מתפילה, מתפלל תפילה קצרה שאינה מהווה תחליף לשמונה עשרה ולכן ניתן להתפלל אותה בהליכה, ויש לחזור ולהתפלל י"ח כשמגיע לביתו, וכמובן שאין צורך לברך ג' ראשונות וג' אחרונות. הבדל זה ניכר גם בנוסח השונה של הברכות. בתפילת הביננו אנו מזכירים מעט מכל ברכה מברכות י"ח, לעומת תפילה קצרה שמנוסחת בצורה כללית יותר ואינה מזכירה את נוסח י"ח הברכות.