כבוד ציבור וטורח ציבור

הקדמה

לאחר הפסקה ארוכה נחזור בעזרת ה' לעסוק במילי דברכות. השבוע נעסוק בנושאים רגישים וכאובים הקשורים בציבור - טרחתו וכבודו של הציבור.

ונתחיל מהגמרא בדף כז ע"ב:

"...אמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת, ונתפזרו העבים וזרחה החמה ובאו ושאלו את רבי, ואמר הואיל והתפללו התפללו.

שאני צבור דלא מטרחינן להו".

ונבאר, הגמרא דנה במקרה של תפילה בטעות (היה סבור שכבר לילה והתפלל ערבית, ואחר כך התברר לו שעדיין יום) האם המתפלל יצא ידי חובת התפילה או שטעות לעולם חוזרת - כלומר הטעות חוזרת למקומה ונחשב הדבר כאילו לא התפלל. הגמרא מביאה הוכחה לכך שהמתפלל בטעות שלא בזמנה, יצא ידי חובת התפילה מהמקרה שהציבור התפלל ערבית של מוצאי שבת ואחר כך התברר שעדיין השמש זורחת - ורבי פסק שהציבור יצאו ידי חובת התפילה. אך למסקנה הגמרא דוחה הוכחה זו בטענה שבמקרה של תפילת ציבור נכנס גורם נוסף והוא 'טירחא דציבורא' - כלומר בציבור אין להטריח את הרבים לחזור ולהתפלל בשנית (ולכן אין להוכיח ממקרה זה למקרה של מתפלל יחיד).

במקביל למונח 'טירחא דציבורא' קיים המושג 'כבוד הציבור', בשיעור זה אנו ננסה לבחון האם מדובר בשני מושגים שונים או שמא מדובר במושג אחד. לסיום השיעור נעסוק בהלכה נוספת שנוגעת לעתים לציבור, ובה דנה הגמרא בדף כז ע"ב, והיא איסור עמידה לפני המתפלל.

הגישה המפצלת

ראשית נעיין בגמרא בסוטה לט ע"ב שם מופיע המונח כבוד ציבור:

 "ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד צבור".

הגמרא[1] בסוטה מביאה את דברי ר' תנחום שהורה לשליח הציבור (הגבאי?) לא לעקב את הציבור בשעת החזרת הספר ולכן לא לקפל את המפה שעל גבי התיבה, אלא מיד להשיב את הספר למקומו ורק לאחר התפילה להמשיך בקיפול המפה. רש"י על אתר מסביר שכבוד הציבור עליו מדברת הגמרא הוא טורח ציבור:

"לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור, שטורח צבור לעקב שם עם ספר תורה".

רש"י מבין שאין הבדל בין טורח לכבוד, אולם מהרשב"א בתשובה (חלק א תשובה קטו) משמע שמדובר בשני מונחים שונים:

"שאלת עוד היכא דהוי ספר תורה פתוח לקרות בו והיה כהן בבית הכנסת עסוק בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק. אם ממתינים לו עד שיסיים תפילתו ולטירחא דצבורא לא חיישינן משום דכתיב וקדשתו או לא?  

תשובה - מסתברא שאין ממתינים לו. שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן. שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו. ולא יהא כבוד הצבור קל מצורבא מרבנן. וכל האמצעיות שבתפילה קצרו בשבת משום טירחא דצבורא. וכן חששו בכמה מקומות לטירחא דצבורא. וכל שכן ספר תורה שלא יהא פתוח וממתין. ואיכא טירחא דצבורא וזילותא דצבורא שהוא עסוק בתפילתו והן ממתינים לו".

השאלה שהובאה לפני הרשב"א היא האם יש לחכות לכהן המשתהה בתפילתו בכדי שניתן יהיה להעלותו בעליית הכהן. הרשב"א סובר שאין להמתין לו, ומביא שני נימוקים לדבר:

א)  כבוד הציבור דוחה כבוד כהן, כשם שכבוד כהן נדחה בפני תלמיד חכם.

ב)  ההמתנה עד שהכהן יסיים, תהיה מעמסה על הציבור.

בפשטות היחס שבין כבוד לטורח הוא כמו בין לאו לעשה, לאמור בתוך המחלקה של מצוות הציבוריות יש מעין עשה והוא כבוד ציבור ובמקביל יש לאו והוא טורח ציבור[2].

הגישה המאחדת

יכול להיות שגם רש"י הבחין בין המושגים השונים אך הוא החליט לאחד בניהם ולא לפצל, כדי לעמוד על הדברים נעיין בגמרא ביומא פ ע"א:

"אמר רב ששת לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור".

רש"י על אתר מסביר שכבוד הציבור הוא:

"שיהו מצפין ודוממין לכך".

גם כאן רש"י נתקל בבעייה שעמדה לפניו במסכת סוטה, ואשר הביאה אותו לפרש שכבוד ציבור וטורח ציבור חד הם. בשני המקרים הגמרא לכאורה מבלבלת בין הטעמים שכן עיכוב שנגרם לציבור כתוצאה מעיסוק בספר התורה קשור יותר לטורח מאשר לכבוד, לכן נאלץ רש"י בסוטה ויומא להסביר שכבוד משמעו טורח. נרצה לטעון שאין כאן בלבול בין המושגים, והאיסור להטריח ציבור נובע מכבוד ציבור, ונוכיח דברינו מהגמרא בסוטה מ ע"א:

"אמר רבי יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה".

מדבריו של ר' יצחק ניתן לעמוד על כוחו של הציבור שאפילו כבוד שכינה נדחה בפניו. כנראה שמאותה סיבה אסור גם להטריח. בכדי לעמוד על הדברים, נעיין בשו"ת בנימין זאב (סימן קסח') שם מובאת השאלה האם שליח הציבור צריך להמתין לתלמיד חכם המתעכב בתפילתו:

"לעניות דעתי דאין לנהוג מנהג זה, דהא בכמה מקומות מצינו דחשו חז"ל מטורח הצבור דהא ספר תורה אינו נגלל בצבור מפני כבוד וטורח הצבור... ואם להיכל אחוריהם כלפי ההיכל מפני אימת וכבוד צבור, לא כל שכן לבשר ודם דאין לו להמתין מפני אימת וכבוד צבור? הנראה לעניות דעתי כתבתי, אני הוא העני בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל ה"ה".

 הבנימין זאב דן בדברי הגמרא בסוטה (שהבאנו לעיל) שלא גוללים ספר תורה מפני כבוד ציבור ומוסיף שלא עושים כן משום טורח הציבור. הוא מבין שכבוד ציבור הדוחה אפילו את כבוד השכינה (בברכת כוהנים) ידחה את כבוד התלמיד חכם, ולכן אסור להטריח את הציבור.

האם כבוד הציבור דוחה איסור דאורייתא

בשאלה זו נסתפק מהר"י אלגזי בספרו 'שלמי ציבור' וכך הוא כותב:

"ואפשר להביא ראיה דאף מפני כבוד הציבור דחינן איסורא בקום עשה ממה שכתבו התוספות פרק קמא דעבודה זרה (דף יא, ד"ה עוקרין על המלכים[3]), כתבו ז"ל ויש לומר דשאני כבוד מלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי איסור דאוריתא דצער בעלי חיים ע"כ. הנה מפורש יוצא מדבריהם דמפני כבוד רבים דחי עשה שבתורה אף בקום עשה. ועדיין אני חוכך בדעתי דשאני התם דהוי כבוד כל ישראל, אבל קהל וצבור דידחה כבודם לדבר תורה לא אמרו".

נטיית הלב של המהר"י שכבוד ציבור יכול לדחות גם איסור דאורייתא אלא שהוא מעדיף לומר שרק ציבור גדול יכול לדחות עשה דאוריתא. מבנה דומה אנו מוצאים גם אצל היחיד, הגמרא בברכות יט ע"ב מסתפקת:

"תא שמע גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'? תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים יז) דלא תסור. אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא?! אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן".

בהוא אמינא מעלה הגמרא את האפשרות שכבוד הבריות יכול לדחות דברים מהתורה אך למסקנה היא מצמצמת את הדברים רק לאיסורי דרבנן. בהמשך הגמרא (דך כ ע"א) מבינה שגם איסורי דאוריתא נדחים בשב ואל תעשה מפני כבוד הבריות, אך תוס' מצמצם את הדברים אף יותר ואומר שרק בכבוד הבריות גדול כגון מת מצוה הדבר מותר, אך לא במקרה של פגיעה מצומצמת יותר בכבוד הבריות.

נראה שהעקרון העולה מהגמרא הוא שככל שהכבוד הופך להיות עניין כללי וציבורי, אף כוחו מתעצם ויכול הוא לדחות לא רק בשב ואל תעשה, אלא גם בקום עשה (ואף את כבוד השכינה).

לסיום נביא מדברי ר' משה קורדובירו בספר תומר דבורה (פרק ג בסוף) על המקורות לחובה לכבד את הבריות:

"שירגיל עצמו בב' דברים. הא' לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה, וכך כל הנבראים חכמת היוצר בהם. ויראה בעצמו, שהרי הם נכבדים מאוד מאד, שנטפל ליוצר הכל החכם הנעלה על הכל בבריאתם. ואילו יבזה אותם חס וחלילה נוגע בכבוד יוצרם... הב', ירגיל עצמו להכניס אהבת בני האדם בליבו, אפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני האדם כולם..."  

על פי התומר דבורה החובה לכבד את האדם נובעת מהיותו צלם א-לוהים. היהדות תופסת את כבוד האדם ככבוד הברייה ולכן המינוח המקביל ביהדות לכבוד האדם הוא כבוד הבריות[4]. אסור להטריח את הציבור לא רק בגלל שגוזלים מזמנו ופוגעים בזכויותיו אלא בגלל שיש חובה לכבדו. וכפי שראינו החובה לכבד את היחיד (וקל וחומר את הציבור) נובעת מצלם א-לוהים שבו. אולם קיים פן נוסף והוא אהבת הבריות, או לענייננו אהבת הציבור, שחשוב שבעלי שררה ידעו להפנימו. אנו לא רק מצווים לכבד, אלא גם לאהוב, לדעת, להתחשב ולהבין את צורכי הציבור ובזאת נעסוק בפסקה הבאה.

חזנים מאריכים

לעיל ראינו עד כמה יש להזהר בכבוד הציבור ולא להטריחו, ולסיום העניין נביא את דברי הפרי חדש (אורח חיים סימן קיב):

"והאידנא בעוונותינו הרבים מאבדים הזמן בפיוטים ומסיבת אריכות מפסיקים ומדברים כל אחד ואחד עד מקום שידו כהה ועניה מגעת, למה אנחנו מתחסדים על רבותינו ז"ל בעלי התלמוד עליהם השלום מהא דאמרינן בברכות (כא ע"א) דגברא בר חיובא הוא להתפלל י"ח שלימות בשבת אלא דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד השבת... ואי רבי אלעזר הקליר ייסד פיוטים, לדורו ולכיוצא בו יסדם, לא לדורות הבאים אחריו שמתקלקלים והולכים ומה יעשו גדולי וקטני הדור שאין דורם דומה יפה ואינן שומעים לקול מוכיחים ומלחשים, לכן השומע לי ומקצר בפיוטים כל מה דאפשר יתארכו ימיו ושנותיו בנעימים".

הפרי חדש יוצא כנגד החזנים המוספים פיוטים על הסדר הרגיל של התפילה ובכך גורמים לדיבורים   של המון העם המתקשה להתרכז באמירתם ופונה לדיבורים. הרגישות הגבוהה שמפגינים הפוסקים כלפי טורח הציבור נובע מהקו שהנחה רבי יצחק בגמרא בסוטה - "לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה".

לכן על כל אדם ובפרט חזנים להיזהר בכבוד הצבור ולחוש את צרכיו כפי דברי הפרי חדש שפיוטי רבי אלעזר הקליר לא בהכרח מתאימים לדורו שלו, ולכן עדיף שהם לא יאַמרו אם הם מכבידים ומקשים על הציבור.

אסור לעבור לפני המתפלל

בעיה נוספת שלעיתים גורמת לטירחא דציבורא היא מתפללים שעומדים במעברים חיוניים בבית הכנסת. שכן הציבור נמנע מלעבור בהם מחמת האיסור לעבור בפני המתפלל. בשו"ת ציץ אליעזר מובאת התייחסות לשאלת היקף האיסור, וכך כותב הרב ולדנברג :

"והוא דכידוע ההמון וגם הרבה מבני תורה לא מדקדקים כיום בכלל בזה שלא לעבור כנגד המתפללים, וכמה מהפוסקים כבר הרגישו מזה, וראיתי באשל לאברהם (מבוטשאטש) שכותב להליץ על ההיתר הזה מכמה אנפי..."

הרב ולדנברג מעלה מספר נימוקים כיצד ניתן להצדיק את מנהג העולם שלא מקפיד על האיסור לעבור בפני המתפלל, ונסכם אותם בקצרה:

1. כתבו האחרונים שכאשר יש עמוד או סטנדר בפני המתפלל ניתן להקל ולעבור לפניו, מאחר שהעמוד קובע רשות בפני עצמה.

2. במקרה ואין עמוד או סטנדר לפני המתפלל, אך הוא עוצם את עיניו והוא לא חש במעבר האנשים לפניו - אין איסור בדבר.

3. לא תמיד אדם שעומד דום הוא נמצא בתפילת עמידה, לעיתים אנשים ממשיכים להישאר באותה התנוחה מתפילת העמידה שלהם. ולכן במקרים שמסופק אם המתפלל נמצא בתפילת עמידה שלו או בתחנון שאחריה מאחר ומדובר באיסור דרבנן - ספיקא דרבנן לקולא.

4. את הנימוק הרביעי מביא הציץ אליעזר בשם המהרש"ם, ולעניות דעתי נימוק זו היא קולא גדולה. על פי המהרש"ם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא רק בעת אמירת התפילה, כלומר - רק כאשר המתפלל מניע את שפתיו אסור לעבור לפניו אולם בעת השהיה כלומר כאשר המתפלל מייחד כוונות ולא מניע את שפתיו מותר לעבור לפניו! ויתר על כן רק כאשר המתפלל אומר את נוסח התפילה עצמה אין לעבור לפניו, אך אם הוא אומר בקשות אישיות או נוסחי תחנון שונים אין איסור לעבור לפניו!

לסיום נעיר שהרב ולדנברג יוצא מתוך נקודת הנחה שהאיסור לעבור לפני המתפלל נובע מהפרעה שנגרמת למתפלל ומהיסח הדעת. לעומת זאת המשנ"ב בסימן קב (ס"ק טו) מביא את דעת החיי אדם שסבר שיש בעיה עקרונית יותר. לדעת החיי אדם כל מעבר לפני המתפלל קוטע את הקשר עם השכינה. על פי הבנה זו הנימוק השני שמעלה הרב וולדנברג אינו רלוונטי שכן עצימת העיניים לא פותרת את הבעייה של הפסקת הקשר עם השכינה.

בתחילת התשובה דן הרב ולדנברג מה יעשה הש"ץ שתוך כדי תפילתו נעמד מאחוריו אדם והחל להתפלל. האם הוא יכול לסיים את תפילתו או שהוא צריך לחכות לאותו אדם? תשובת הרב וולדנברג הייתה:

"ראה זה דגם הבעל פקודת אלעזר כוון בפסקו למי שגדול ה"ה: המהר"ר גאראמיזאן ז"ל (שהיה רב בירושלים לפני למעלה משלש מאות שנה) שנשאל גם כן על כך בשו"ת משפטי צדק סי' ב' והשיב באריכות וזאת הלכה העלה דמשום טורח דציבורא מותר לו להתחיל החזרה אחרי שהיה של כדי הילוך ד' אמות מבלי שיפסע ג' פסיעות לאחוריו, ויש לו תיקון לפסוע ג' פסיעות בחזרה, ובפרט כי בוחן לבות וכליות א-להים צדיק ויודע כי כוונתו רצויה שלא לעבור איסור דאמרו אסור לעבור לפני המתפלל. ובדבריו שם מזכיר גם מהך דדברי האהל מועד שסובר בכלל דש"ץ אין צריך לפסוע ג' פסיעות כלל, אלא בסוף כל תפילתו אחר הקדיש עיין שם".

התחלנו בטורח הציבור ונסיים באותו עניין, לדעת הרב גאראמיזאן אין הש"ץ צריך לחכות למי שעמד להתפלל מאחריו מחמת טירחא דציבורא שיש בדבר. מעניין מה הייתה תשובתו של הרב גאראמיזאן על השאלה הקודמת שהעלנו, שכן לפי העקרון שהעלה, אותם המתפללים במעברים גם גורמים לטירחא דציבורא 'והאלקים צדיק ויודע כי כונתנו רצויה שלא לעבור על איסור שקבעו לנו חכמים בגמרא' וצריך עיון. (נשמח לקבל תשובות על שאלה זו). ו

נמסר לי[5] כי הרב עובדיה אומר על העומד לתפילה במעברי בית הכנסת שהוא חמוֹר, אבל עם כל זה אסור לעבור לפניו.

 

תשובות ומענות נא לשלוח ל:  berakhot@etzion.org.il