בעניין פרסומי ניסא

דלא שלטה בה עינא

מעיון מדוקדק בפסוקים המתארים את תלית בני המן, רואים בבירור, כי בני המן ניתלו רק לאחר שנהרגו:

בפרק ט' מפסוק ו מסופר כי בשושן הרגו היהודים חמש מאות איש, ואת עשרת בני המן.

ואילו בהמשך הפרק, בפסוק יג מבקשת אסתר:

"אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים בשושן לעשות כדת היום, ואת עשרת בני המן יתלו על עץ".

נראה, לומר שאסתר בקשה לפרסם את קיום מצות מחיית עמלק, אותה זכו לקיים יהודי שושן.

במסכת שבת דף כ"א אומרת הגמרא:

"אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחו למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי".

ופירש רש"י (ד"ה פסולה): "דלא שלטא בה עינא למעלה מ-כ' אמה וליכא פרסומי ניסא".

ולכאורה, ניתן להקשות מהגמרא על המתואר במגילה, שהרי מסופר בפרק ז' פסוק ט:

"ויאמר חרבונה… גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי… עומד בבית המן גבוה חמשים אמה".

והנה, הקושיא ברורה: כיצד פורסם קיום מצות מחיית עמלק, הרי העץ היה גבוה מעשרים אמה, וכאמור, אין העין שולטת בגובה זה?!

ונראה, כי ניתן לתרץ בשני מסלולים שונים:

ניתן לומר, שאין הכי נמי יש צורך בפרסום הנס, והעץ עצמו היה גבוה חמישים אמה, אך החבל השתלשל וירד עד לגובה נמוך מעשרים אמה[1].

לחילופין, ניתן לתרץ על פי המשנה בבבא בתרא דף כ"ה ע"א:

"מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה".

ופירש רש"י את טעם הדין: "משום ריח רע".

כעת, ניתן לפרש, שדין המשנה, שיש להרחיק את הנבלה מן העיר למרחק של חמשים אמה, דוחה הידור מצוה בעלמא של פרסום מחיית עמלק (ומה לי הרחקה לצדדים או למעלה!).

בנר חנוכה פטור

על התירוץ השני קשה מהמשנה בבא קמא בדף סב ע"ב שאומרת:

"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ - החנוני חייב, ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור".

לכאורה, מדברי ר' יהודה משמע, שדין פרסומי ניסא קודם לדין הרחקת נזיקין, שהרי מצות פרסום נר חנוכה גוברת על החובה להניח נר מעל גובה של גמל ורוכבו! ואם כך, עדיין קשה, מדוע תלו את המן על העץ שהיה גבוה חמשים אמה?! שהרי יש להסיק מהמשנה בבא קמא שאנו דוחים את חובת מניעת היזק אפשרי משום פרסומי ניסא.

אפשר לומר, כי הדבר תלוי בהבנת דינו של הגמל. אם נאמר שהחנוני פטור, כי על בעל הגמל לדעת שכעת חנוכה ומשום כך לנהוג זהירות יתירה בעצמו, ברור כי דבר זה לא שייך לענייננו וממילא אין דין הרחקת הנבלה מן העיר נדחה מפני פרסום מחיית עמלק.

אולם, מפשט הגמרא בבא קמא לא משמע כך. הגמרא אומרת: "כיוון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן". כלומר, פטור החנווני הוא לא בגלל חובת בעל הגמל להיזהר, אלא מצוות הפרסום קודמת לדיני ממונות! ועל כרחנו יש לתרץ באופן אחר את הנעשה במגילת אסתר.

נראה, כי יש לחלק בין נר חנוכה לפרסום מחיית עמלק. בעוד שבנר חנוכה הפרסום הוא מרכיב עיקרי של המצוה (והוא אף מעכב!) הרי שבמחיית עמלק המצוה היא הריגתם והפרסום הינו מימד חיצוני שנוסף לעיקר המצוה. לכן, פרסום הנס בחנוכה דוחה את דיני הנזיקין, מה שאין כן בעניינו, ולכן היו חייבים לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה ו'לוותר' על פרסום הדבר, למרות שבאופן עקרוני היה עניין לפרסם את הריגתו[2].

היחס בין הידור למצוה

והנה, בהלכות מילה נחלקו הרמב"ם והרמ"א, לגבי הידור מצוה לאחר גמר המצוה, האם נחשב להידור או לא. לדעת הרמב"ם אין צורך להדר לאחר גמר המצוה, ואילו לדעת הרמ"א יש עניין להדר גם לאחר גמר המצוה. והסביר הגרי"ז[3] שנחלקו, האם ההידור הוא חלק מהמצוה או לא. לדעת הרמב"ם, ההידור איננו חלק מהמצוה ולכן לא ניתן להדר לאחר גמר המצוה, ולדעת הרמ"א ההידור הוא חלק מקיום המצוה, ויש הידור גם לאחר גמר המצוה.

אם כך, התירוץ שהבאנו, שיש חילוק בין נר חנוכה ששם ההידור הוא חלק מהמצוה ודוחה דיני ממונות, לבין פרסום מחיית עמלק שההידור הוא חלק נפרד מהמצוה ואינו דוחה דיני ממונות, נכון רק לשיטת הרמב"ם אך לא לשיטת הרמ"א.

על כרחנו יש לומר שהרמ"א יפרש בדרך הראשונה שהבאנו, (שפרסום מחיית עמלק דוחה דיני נזיקין)   ולדעתו מדובר במגילה שהחבל נשתלשל וירד מתחת לעשרים אמה.

והנה, הרמ"א אזיל לשיטתיה, וכך כתב בסימן תרצה סעיף ב':

"...דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם..."  

רואים בבירור, כי לשיטתו דוחה שמחת נס פורים את דיני הנזיקין, ואף כאן, דחתה שמחת תליית המן את דין המשנה בבבא בתרא לגבי הרחקת הנבלה מן העיר, ואכן המן ובניו נתלו מתחת לגובה של עשרים אמה.

שאלת השבוע

הגמרא בגיטין אומרת כי בני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק ועל כרחנו יש לומר שמרדכי לא הכרית את כל זרעו של המן. מדוע לא קיימו את המצווה בשלמותה?!

תשובות ומענות נא לשלוח ל:  berakhot@etzion.org.il