נדיב לב עולות

פתיחה

השבוע נעסוק בגדריה של תפילת הנדבה. המקור למושג תפילת נדבה מופיע במקדש, שם ניתן היה להוסיף על סדר הקבוע של קורבנות היום את עולות הנדבה.

נחלקו הראשונים בהבנת אופיה של תפילה זו. הרמב"ם פסק בפרק א הלכה ט מהלכות תפילה:

"תפילות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אותן תפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה..."

הראב"ד על אתר משיג על דבריו וסבור שאין צורך בחידוש דבר כדי להתפלל תפילת נדבה.

ניתן לומר שהראב"ד בעצם פוסק כשיטת רבי יוחנן בגמרא (כא ע"א):

"הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו."

רבי יוחנן סובר שניתן להרבות בתפילה עד בלי סוף. ואין הוא מזכיר כל צורך בחידוש (וכן נראה שדי קשה לחדש חידושים כל היום).

הרמב"ם לעומת זאת כנראה פסק כרב יהודה (שם):

"ואמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל, ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין - אם יכול לחדש בה דבר, יחזור ויתפלל."

על פי רב יהודה ניתן להרבות בתפילה רק אם יכול לחדש דבר בתפילה הנוספת.

הצורך בחידוש

הרא"ש בתשובה (כלל ד סימן יג) מרחיב את הדיון בנושא:

"אלא ודאי רבי יוחנן לא קאמר אלא היכא שמחדש בה דבר. והא דאין עומדין, הכי קאמר: יכול יתפלל אדם כל היום כולו, בלא חדוש? והשיב לו דאסור, לפי שדומה כמי שמתפלל חובה, הואיל ואין עושה תפלתו תחנונים לחדש בה דבר. הילכך אני אומר, שיש לאדם ליזהר שלא יתפלל נדבה בלא חדוש דבר; וגם צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוון בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח דעת, אז קרינן ליה: 'נדיב לב עולות' (דברי הימים ב', כט, לא). אבל אם אינו מכוין יפה, קרי ביה: 'למה לי רוב זבחיכם?' ולואי שנוכל לכוון יפה בשלשה תפלות ביום. ואתה שלום וכל אשר לך שלום, כנפש דורש שלומך טוב, אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל."

על פי הרא"ש הצורך בחידוש בתפילת הנדבה נובע משתי סיבות:

א)  להבדיל בין תפלת נדבה לבין תפלת חובה.

ב)  תפילת נדבה בגלל אופיה המיוחד, דורשת כוונה   מיוחדת, ובעזרת החידוש ניתן לעורר את הכוונה.

נעזוב לרגע את הטעם הראשון ונתמקד בטעם השני. עולה השאלה מדוע יש לכוון יותר בתפילת הנדבה משאר התפילות?

התשובה היא שהקב"ה אינו חפץ בתפילות סתמיות, ואם ברצוננו להוסיף תפילות על הסדר הקיים - עלינו להשתדל שהתוספת תהיה איכותית. כאשר רבי יוחנן קבע את המוטו שהלואי שיתפלל האדם כל היום, הוא לא היה מוכן לשלם את מחיר איכות התפילה, ולכן יש להסביר שרבי יוחנן סובר שיש להרבות בתפילה כל עוד שומרים על רמתה הגבוהה.

נראה ששיטת הרמב"ם היא כטעם הראשון של הרא"ש - שבכדי להבדיל בין התפילות השונות יש לחדש בתפילת הנדבה. וכנראה הראב"ד משך לכיוון הטעם השני, וכך הוא כותב בהשגה בהלכה הבאה (שם, הלכה י) :

"אלה דרבי יוחנן לא אמר 'הלואי שיתפלל אדם כל היום' אלא י"ח שהיא תפילת רחמים ובקשה, ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו, ויכווין דעתו לבקש רחמים..."

אם נדייק בדברי הראב"ד נגלה שגם הוא מצריך הבדל בין תפילת החובה לתפילת רשות. על פי הראב"ד צריך לשהות בין התפילות. כלומר, על מנת לסדר את המחשבות ולהבחין בין תפילת הנדבה לרשות יש להפסיק בין התפילות. על פי שיטה זו הכוונה המיוחדת היא שיוצרת את החיץ בין התפילות, וכדי שהכונה תהיה טובה יש להפסיק בין התפילות.

אם נחזור לדברי הרא"ש נגלה שקיים רובד נוסף בדברים. על פי הרא"ש כל מהותה של תפילת הנדבה היא כוונת הלב, כפי שכתוב בדברי הימים 'נדיב לב עולות'. הראב"ד מכנה את תפילת נדבה תפילת רחמים, מאחר שאין בתפילה זו רובד של חובה, וכל מטרתה וקיומה היא לעורר רחמים. הרמב"ם לעומת זאת מבין שאין בתפילת הנדבה רובד מיוחד, ותפילת הנדבה היא תפלה ככל התפילות, אלא שבכדי לאפשר את אמירתה יש לחדש בה דבר (על מנת להפריד בינה לתפילת החובה).

אם נסכם, מצאנו שתי גישות מרכזיות בהבנת תפילת נדבה:

א.  שיטת הרמב"ם - תפילת נדבה היא תפילה כשאר התפילות אלא שבכדי להפריד בינה לתפילות החובה יש להוסיף חידוש (על מנת לא להוסיף תפילות שלא כסדרם).

ב.  שיטת הראב"ד - אין כלל צורך בחידוש, שכן תפילת נדבה בעצמה היא סוג חדש של תפילה שבכדי לאפשרה יש לחזק את הכוונה בבחינת 'נדיב לב עולות'.

שיטת הרא"ש היא לשלב בין השניים, אם כי נראה שהוא נוטה לשיטת הראב"ד - להבנה שמדובר בסוג חדש של תפילה[1].

ספק התפלל

הרשב"א בתשובה (חלק א סימן צא) דן בהיקף דינו של רבי יוחנן - ולואי שיתפלל האדם כל היום כולו. לרשב"א הופנתה השאלה לגבי אדם שמסופק אם התפלל ויש בידו להתפלל תפילת נדבה, האם אליבא דרבי יוחנן הוא מחויב לעשות כן, או שהדברים הם רק בגדר המלצה ולא חובה. על כך ענה הרשב"א:

"דכיון שהוא רשאי - ספקו כודאו. שהרי אפילו ודאי לא התפלל אינו מחויב מדאוריתא אלא מדרבנן. ואם כן כשנסתפק לו אם התפלל הוא רשאי ואין כאן משום מוציא שם שמים לבטלה למה יחזור הוא. אם אינו חוזר כל שרשאי לחזור הרי הוא כמראה בעצמו שאינו חושש לתפילה לפיכך צריך הוא לחזור ולהתנדב."

על פי הרשב"א לא מדובר בהמלצה, אלא לאחר שניתנה האפשרות לחזור להתפלל - עשו ספקו כודאו, כלומר במקרה שאדם מסופק אם הוא התפלל - הוא מחויב לחזור ולהתפלל שנית לא בתורת ספק, אלא בתורת ודאי. אלא שאם נדייק בדברי הרשב"א נראה שלא מדובר בחובה אבסולוטית. שהרי הרשב"א כותב בסוף התשובה 'לפיכך צריך לחזור ולהתנדב', כלומר ודאי שיש עניין גדול לחזור ולהתפלל בשנית ומי שלא עושה כן מראה שמזלזל בתפילה (שאינו חושש להפסד תפילה) אולם בכל מקרה התפילה הנוספת עדיין תשאר בגדר נדבת הלב.

להלכה לא כל האחרונים קבלו את הרשב"א כפשוטו, וכך כותב הפרי מגדים (אשל אברהם, סימן קז ס"ק א):

"ברשב"א בתשובה (צא) משמע דחוב עליו שיתנה... אבל בחדושי הרשב"א בשם הגאון והביאו הב"י, וכן מובא ברמב"ם פרק י מהלכות תפילה   הלכה ו,' דכתב דרך שלילה מבואר דחוב ליכא, אלא רשות. ומלבוש משמע שחוב איכא..."

ההבנה שהעלנו בדברי הרשב"א, שתפילת נדבה היא אופציה ולא חובה במקרה של ספק, מקבלת אישוש מהפרי מגדים ובפרט שכך משמע בחידושים. הפרי מגדים מביא אסמכתא מראשון נוסף שסובר כן, והוא הרמב"ם בפרק י' הלכה ו:

"מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת רשות."

הלשון של הרמב"ם מורה שהדבר הוא בגדר אופציה שכן ניסוחו הוא על דרך השלילה. הרמב"ם לא כותב שיש חובה לחזור ולהתפלל במקרה של ספק, אלא מי שרוצה יכול לעשות כן כל עוד הוא מתפלל על דעת רשות[2]. בסוף דבריו מביא הפרי מגדים את שיטת הלבוש שסבר שיש חובה לחזור ולהתפלל בתורת נדבה[3].

להלכה פוסק המשנ"ב (סימן קז ס"ק ב) כפרי מגדים:

"אבל מדברי הפרי מגדים משמע רק דאין חוב עליו לכולי עלמא עיין שם, אבל לכתחלה נכון   שיחזור ויתפלל גם בערבית."

אם כן, אליבא דמשנ"ב ופרי מגדים נכון וצריך להתפלל בשנית, אבל אין מדובר בחובה, אם כי יש אחרונים שסברו שמדובר בחובה ממש.

  תפילת נדבה בזמן הזה

 החיי אדם בכלל כז סעיף יז כותב:

"ועוד נראה לי, דבזמן הזה, אסור להתפלל נדבה, שהרוצה להתפלל בנדבה צריך שיהיה מכיר את עצמו וזריז וזהיר ואמיד בדעתו שיכול לכוון בתפלתו מראש ועד סוף. אבל אם לא יכול לכוון יפה קרינן ביה 'למה לי רב זבחיכם'... וידוע שבזמן הזה אפילו אחד מאלף לא ימצא. ולפי זה נראה לי, דגם בספק התפלל אסור לחזור ולהתפלל, דאי אפשר להתנות."

הבאור הלכה בריש הסימן דוחה מכל וכל את דברי החיי אדם:

"יש לחלק מהא דסעיף ד', דשם איירי במתפלל סתם בתורת נדבה, שם יפה קרינן בה 'למה לי רב זבחיכם', דדי בקרבנות התמידים וכן בג' הקבועות, אבל בזה שרוצה להתפלל כדי לצאת ידי ספקו, דינו כמו שאר תפלות דצריך לכתחלה להשתדל לכוון, ובדיעבד די אם לא כיוון רק באבות..."

אם כן נחלקו האחרונים האם בזמן הזה במקרה שמסופק אם התפלל, יכול להתפלל בשנית בתורת נדבה. יכול להיות שבסיס מחלוקתם תלוי בהבנות שהעלנו לעיל בדבר אופיה של תפילת נדבה:

שיטת החיי האדם שהעיקר בתפילת הנדבה היא הכוונה, ולכן בזמן הזה - שאנו לא יודעים לכוון היטב - לא ניתן לחזור ולהתפלל בתורת נדבה.

המשנ"ב חולק עליו וסובר שתפילת נדבה היא כשאר תפילות וגם ללא כוונה מיוחדת נתן להפעילה. נכון שברמת הלכתחילה מאחר שבזמן הזה אנו לא יודעים לכוון היטב לא נתפלל סתם בתורת נדבה. אבל בדיעבד אם אנו נמצאים במצב שלא ברור אם התפללנו את תפילת החובה - ראוי לחזור ולהתפלל.

שאלת השבוע

הפרי מגדים מעלה שאלה מעניינת: כאמור ניתן להשלים תפילות של ספק וטעות, בתורת נדבה. הפרי מגדים שואל האם את התפילה המתקנת יש להתפלל דווקא בזמן החיוב של תפילת המקור, או שניתן לנדוב את התפילה לאחר זמנה?  

 

תשובות ומענות נא לשלוח ל:  berakhot@etzion.org.il