"ה' ניצב בעדת א-ל"

הקדמה קצרה

ככלל, ניתן לדבר על שלשה אופנים בהם באה לידי ביטוי ההצטרפות של עשרה יהודים ל"מנין":

1.  'דברים שבקדושה' - ישנם דברים שלא ניתן לאמרם, אלא אם כן ישנו מנין, וליחיד אסור לאמרם.

2.  תפלה בצבור - ניתן אמנם להתפלל גם ביחיד, אך ישנה מעלה מיוחדת לתפילה בציבור, ולהלן נראה שתי דרכים שונות בהבנת אותה מעלה.

3.  ישנם דברים, שאמנם אין חובה לאמרם בציבור, וגם לא בטוח שיש מעלה באמירתם בציבור דוקא, אך יש חובה על היחיד לאמרם כאשר הוא 'נקלע' לציבור שעסוקים באמירת אותם קטעים.

השבוע נעסוק, בעזרת ה', בשני העניינים הראשונים: דבר שבקדושה, ותפילה בציבור.

דבר שבקדושה

הגמרא בדף כ"א ע"ב אומרת:

"...וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל[1]' וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת[2]', מה להלן עשרה אף כאן עשרה..."[3]

כלומר, לאמירת 'דבר שבקדושה' יש צורך בעשרה יהודים, ואין לומר 'דבר שבקדושה' ביחיד.

בירושלמי (ברכות, פרק ז' הלכה ג) מוצעות דרכים נוספות ללימוד דין זה:

"אמר ר' סימון נאמר כאן 'תוך' ונאמר להלן 'תוך', 'ויבואו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים[4]', מה תוך האמור להלן עשרה - אף כאן עשרה."

אך דרך זאת נדחית, כיוון שיש הרבה מקומות שנאמרה בהם המילה 'תוך' ומדובר בהם על יותר מעשרה. לכן מציעים דרך אחרת ללימוד:

"...אלא נאמר כאן 'בני ישראל' ונאמר להלן 'בני ישראל' מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה."

לימוד נוסף המובא בראשונים[5] הוא מהפסוק: "במקהלות ברכו א-להים ה' ממקור ישראל"[6] - ואין קהל פחות מעשרה.

נוכחים פעילים

בראשונים מצינו דעות שונות ביחס לשאלה, האם מספיק שבאמירת 'דבר שבקדושה' יהיו עשרה יהודים נוכחים, או שמא יש צורך בעשרה יהודים הנוטלים חלק פעיל באמירת דבר שבקדושה.

בשו"ע סימן קלט סעיף ו' כתב:

"אומר 'ברכו' והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה, ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם.[7]"

והסביר במשנ"ב ס"ק כ"ד:

"...ובלחש נקרא כל דלית עשרה דציתי, כדין דבר שבקדושה דאינו בפחות מעשרה, ועיין במגן אברהם דהוא הדין בקדיש - יש לזהר שלא לאמרו בלחש מהאי טעמא."

והט"ז, בסימן קכ"ה ס"ק ב, כתב:

"מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אף על גב שהוא פקח."

ברור אם כן, כי לדעת הפוסקים חייבים כל העשרה להשתתף בפועל ב'דבר שבקדושה', ואין זה מספיק שיהיו עשרה נוכחים במקום (מניין בנוי מעשרה יהודים פעילים בתפלה).

לעומתם, בפרק ח מהלכות תפלה, כתב ההגהות מיימוניות (ס"ק ט), כי גם מי שהתחיל כבר להתפלל ולא יכול להצטרף אל הציבור באופן פעיל, מצטרף למנין - לצורך חזרת הש"ץ - בעצם נוכחותו בבית הכנסת (כלומר, מניין בנוי מעשרה יהודים הנוכחים יחד).

לקשר דבר בדבר

נראה, כי ניתן לקשור בין שתי המחלוקות שהצגנו (מקור דין 'דבר שבקדושה' והגדרת מניין):

אם לומדים את דין 'דבר שבקדושה' מהפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'[8] אז הפסוק בא לומר לנו, שדבר שבקדושה - יש לאומרו בתוך מנין של יהודים, אך לא מוכח מכאן שיש צורך שכולם יטלו חלק פעיל בתפלה. הסיבה לכך היא, שהשכינה שורה על כל עשרה אנשים מישראל, בין אם מתפללים יחד ובין אם לא, ולאמירת 'דבר שבקדושה' זה מספיק. לעומת זאת אם למדים דין זה מהפסוק "במקהלות ברכו א-לוהים", מוכח מכאן כי יש צורך לברך את ה' במקהלות, כלומר על כל העשרה ליטול חלק פעיל בדבר ואין זה מספיק שהשכינה שורה עליהם.

ישנם מקרים נוספים בהם באה לידי ביטוי השאלה, האם מספיקה המצאותם של עשרה או שיש צורך בהשתתפותם. למשל, צירוף של ישן למניין. יש אומרים, שישן לא מצטרף כלל למניין, וברור כי לדעתם יש צורך שכל העשרה יטלו חלק פעיל. לעומתם, יש שסוברים שישן מצטרף כי השכינה שורה על כל עשרה מישראל, גם אם חלקם ישנים[9].

עוד מקרה, הוא מקרה בו אחד המתפללים כבר החל בתפילתו ואינו יכול לענות יחד עם שאר הציבור, או מקרה בו אחד מהמתפללים כבר יצא ידי חובתו.

חובת תפלה - חובת מנין

לכאורה, הלימוד של הצורך במנין ל'דבר שבקדושה' מפסוקים בעייתי במקצת. בשבוע שעבר ראינו, כי חובת התפילה היא מדרבנן[10] וכיצד ניתן ללמוד את הצורך במניין מפסוקים?

דרך אחת להסביר, כי אכן הצורך במנין גם הוא מדרבנן, והלימוד מהפסוקים הינו אסמכתא בעלמא. דרך אחרת להסביר היא שאין הכי נמי - הצורך במניין הוא מדאוריתא, למרות שחובת התפילה היא מדרבנן. נראה, כי כוונתם היא שיש מצוה מדאוריתא לקדש את ה' וגם כאשר אומרים דבר שחיובו הוא 'רק' מדרבנן, אך אומרים אותו בציבור, מקיימים בכך מצוה מדאוריתא של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל"[11].

תפילה בציבור

הגמרא בסוף דף ז' ע"ב אומרת:

"...דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב: 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון[12]' - אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין... תניא נמי הכי: ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנאמר : 'הן א-ל כביר ולא ימאס[13]' וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי[14]''. אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם."

הגמרא כאן לומדת מפסוק שיש מעלה גדולה בתפילה בציבור, אך הגמרא אינה לומדת שיש חובה להתפלל בציבור.

לכאורה ניתן להבין גמרא זו בכמה אופנים:

א.  ניתן לומר כי אין הבדל עקרוני בין התפילה בציבור לתפילת היחיד, אך יש מעלה בתפילה בציבור כיוון ש'ברוב עם הדרת מלך', ומכבודו של הקב"ה שכאשר מתפללים אליו - יעשו זאת בציבור (ממילא, כאשר התפלה טובה יותר, היא נשמעת ונענית בצורה טובה יותר).

ב.  הבנה נוספת היא, שאכן יש הבדל מהותי בין תפילה בציבור לתפילת היחיד.

ג.  ניתן אף להרחיק ולומר שיש כאן אפילו שתי מצוות תפילה שונות[15]. ניתן לקיים את מצוַת תפילה בצורה ה'פשוטה' - ביחיד, וניתן לקיימה בצורה הטובה יותר - בציבור.

בדף כ"א ע"א מובאת דעת רב יהודה בשם שמואל, שמי שהתחיל להתפלל ובאמצע תפלתו נזכר שהתפלל כבר, הרי הוא מפסיק, ואפילו הוא עומד באמצע ברכה. לאחר מכן אומר רב יהודה בשם שמואל, שמי שנכנס לבית הכנסת לאחר שהתפלל כבר, ומצא ציבור שעומדים באמצע התפילה, אם אינו יכול לחדש דבר בתפילתו[16] אסור לו לחזור ולהתפלל. לאחר מכן אומרת הגמרא:

"וצריכא דאי אשמעינן קמייתא הני מילי יחיד ויחיד או ציבור וציבור, אבל יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי, קמשמע לן."

כלומר, אם הגמרא היתה מביאה רק את הדין הראשון, היינו חושבים שמי שהתפלל ביחיד, כאשר הוא יגיע לתפלת ציבור - עליו לחזור ולהתפלל כי המתפלל ביחיד נחשב כאילו מעולם לא התפלל[17]!!!

אמנם, זוהי רק ההוא אמינא של הגמרא והגמרא דוחה אפשרות זאת, אך אין זה מוכרח שהיא חוזרת בה מההבנה העקרונית, שתפילת היחיד שונה במהותה מתפילת הציבור, אלא יתכן והגמרא חזרה בה רק מההבנה שמי שהתפלל ביחיד צריך לחזור ולהתפלל בציבור.

 לעומת זאת, בדף מ"ז ע"ב מביאה הגמרא:

"אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה - מצטרפין."

לפי רב הונא, תשעה אנשים הנראים כעשרה מצטרפים למניין. מכך שהוא אומר שאין עניין מהותי במנין אלא שיש צורך רק שיראו כמנין, ברור כי לדעתו אין הבדל באיכות התפילה במנין לעומת התפילה ביחיד אלא שזהו דין צדדי משום כבוד וכדומה.

שאלת השבוע

לפי הדעות והסברות השונות שראינו בשיעור, מה יהיה הדין במקרה בו החלו לומר 'דבר שבקדושה' בעשרה, אך באמצע יצאו חלק מהציבור?

 

תשובות ומענות נא לשלוח ל:  berakhot@etzion.org.il

 

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

בשיעור שעבר שאלנו כיצד ניתן לקיים את דינו של רבי יוחנן 'ולואי שיתפלל האדם כל היום כולו', הרי כלל נקוט בידינו שבענייני ברכות כל המוסיף גורע, ואסור לברך ברכות סתם.

אלא על פי היסוד שגילה לנו הרב סולובייצ'יק שתפילה היא חפצא של רחמים, הדבר אפשרי.

ונסביר: הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לעורר רחמים בכל עת עד אין סוף. בניגוד לברכת הודאה שניתן לומר רק פעם אחת (ניתן לברך על תפוח רק לפני שאוכלים אותו, ולא כל היום כולו).

תודה לקוראנו הנאמן ר' אביתר רבינשטיין ששלח לנו תשובה דומה (חילוק בין תפלה לבקשה - בקשה ניתן תמיד לבקש מהקב"ה, אך תפלה לא).