!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

דיני החזרה

הגדרת החזרה: קדירה שהייתה על האש בשבת, והורידוה מן מאש, ולאחר מכן מבקשים להחזיר אותה[1]. בשיעור זה נבחן באלו תנאים מותר להחזיר את הקדירה אל האש.

התנאים להיתר החזרה מתחלקים באופן עקרוני לשלושה:

1. צריך שההחזרה לא תהיה כרוכה באיסור בישול מן התורה.

2. צריך לתת על אש מיוחדת - גרופה וקטומה דווקא.

3. צריך לוודא שמדובר בהחזרה ולא בפעולה חדשה.

התנאי הראשון לא הוזכר בפירוש במשנה ובגמרא, והוא פשוט, ומפני זה לא הוצרכו לכותבו[2]. התנאי השני הוזכר במשנה בריש פרק כירה, והתנאי השלישי נידון בגמרא לח:. תנאי נוסף הוזכר בגמרא בדף לז., שאין להחזיר לתוכה של הכירה אלא על גבה. לא ברור אם תנאי זה שייך לסעיף השני של התנאים או לסעיף השלישי. עניין זה יתבאר בהמשך השיעור.

ועתה נפרט התנאים הנ"ל.

אין איסור בישול דאורייתא

אין להחזיר קדירה על האש אלא אם כן אין בה איסור בישול מן התורה. דהיינו: שהיא מבושלת כמאכל בן דרוסאי לסוברים שאין בישול אחר מאב"ד, או שמבושלת כל צרכה לסוברים שיש בישול עד "כל צרכו". ואם מדובר בדבר לח צריך להקפיד שיהיה חם בהתאם לשיטות השונות[3].   המאירי בתחילת הפרק השלישי מתיר החזרה בתבשיל שמבושל כמאב"ד וז"ל:

 "ואי אתה מפרשה בשאינו מבושל אף כמאכל בן דרוסאי... שבזו היאך היו בית הלל מתירים אף החזרה אלא ודאי במבושל כמאכל בן דרוסאי".

ודבריו קשים מאוד שהרי הוא עצמו סבור שיש בישול עד כל צרכו מן התורה (עיין פירושו למשנה קמה:). הוא עצמו התקשה בזה ותירץ:

 "ומכיון שנתבשל אין לנו בצימוקו אחר שקטם שאין בקטימה בישול למה שנתבשל אלא שמעמיד ואע"פ שמצטמק לעינינו אף בחום המעמיד הוא כן ולאורך השעה לא מצד בישול".

 נראה שעיקר כוונתו הוא לטעון שכירה קטומה אינה מסוגלת להוסיף בישול אלא להעמיד ולשמור את חום התבשיל בלבד, ואע"פ שעינינו הרואות שהתבשיל מצטמק אין זה תוספת בישול אלא שימור החום, ועדיין צ"ע. לפי הבנתנו בדבריו מתברר שהקטימה מועילה למנוע בישול דאורייתא בגלל החלשת כוח האש.

ויש לעיין לשיטות הראשונים הסוברים[4] או החוששים שיש בישול אחר בישול גם במבושל כל צרכו, היאך התירו להחזיר בשבת, והלא יש בזה איסור תורה. כמובן, נוכל לתרץ דבריהם כפי שביארנו את שיטת המאירי. ושמא יש לומר לשיטתם שהאיסור דאורייתא קיים רק כשמבשל על האש, אבל מותר לשרותו בחמין בשבת כיוון שאינו על האש[5], ונרחיב את הדברים ונאמר שגם כשמניח על אש גרופה או קטומה, כיוון שאין דרך לבשל באופן זה אינו נחשב בישול. אבל דרך זו בלתי אפשרית ב"אור זרוע" מפני שכתב להדיא שלשיטה זו מה שהתירו לשרותו בחמין בשבת היינו דווקא בכלי שני, ולא בכלי ראשון, וא"כ ק"ו הוא שאסור באש קטומה. לשיטתו ניאלץ ללכת בדרכו הנ"ל של המאירי.

נראה שגם לתוס' ישנים יש גזירה בהחזרה אלא שלדעתו אין לגזור גזירה זו אלא במקום ששייך בישול, אבל בדבר שאין בו חשש בישול כלל אין לגזור. לכן, יש להקפיד גם לשיטה זו על כל דיני החזרה, והבעיה דאורייתא נפתרת על ידי האש הקטומה – הן על פי דרכו של המאירי והן על פי הסברנו שמבושל כל צרכו אין בו איסור אלא על אש גלויה.[6]

עם זאת, יש לזכור שהדרך היותר רווחת היא שאין להתיר החזרה אלא במקום שאין בישול דאורייתא, דהיינו, להלכה דווקא בתבשיל שמבושל כל צרכו והוא יבש, ואם הוא לח צריך שיהיה בחום שהיס"ב לשיטת הש"ע, או חם קצת לשיטת הרמ"א.

צריך שהאש תהיה גרופה או קטומה

בטעם הדבר שצריך שהאש תהיה גרופה בהחזרה נחלקו ראשונים, שהרי בהחזרה אנו דורשים לגרוף בכל עניין ואפילו לשיטת חנניה שמתיר שהייה באש שאינה גרופה אינו מתיר להחזיר אלא באש גרופה.

רש"י במשנה לו: כתב שהצורך בגריפה בהחזרה הוא מפני שנראה כמבשל[7], וכן הוא בריטב"א שכתב וז"ל:

 "פירוש דבחזרה אחמירו טפי מפני שהוא כמבשל בשבת, דאילו לחתויי לא חיישינן".

 וברשב"א (דף מ:) כתב גם כן:

 "ואע"פ שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחלה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמיחזי כמבשל לפי שדרך בישול בכך".

אמנם, בספר הישר לר"ת כתב שהצורך בגריפה הוא מחשש חיתוי, בטעם שהחמירו בהחזרה וחששו לחיתוי יותר מאשר בשהייה כתב ר"ת (שם סי' רלז ועי' גם סי' רלה):

 "החזרה אסורה כיוון שעכשיו הוא צריך לה אתי לחיתויי בגחלים וכיוון שמחזירה, הדבר   ידוע שנצטננה... שהשהייה משמע שמשהה את הקדרה במקום בישולה ולא הזיזה משם ולזו ודאי לא אתי לחיתויי[8] כי ודאי רותחת היא שלא נסתלקה מעל הכירה".

כיוצא בזה כתב בחידושים המיוחסים לר"ן (לו: ד"ה איבעיא) וז"ל:

 "והתם הוא דבעינן גרופה וקטומה דכיון שהוא נוטלה מעל האש ונצטננה בנטילתו איכא למיחש שמא יחתה כשהוא מחזירה".

ניתן להציע נפקא מינה בין שתי הדרכים הנ"ל בהסבר הצורך בגרוף בהחזרה. וזאת, על פי דברי ה"ישועות יעקב" שלעניין חזרה אין צורך לגרוף את כל הגחלים החוצה, ויש להסתפק בגריפתם לצד אחד. נראה שהצעה זו טובה לשיטות הסוברות שהבעיה היא מחזי כמבשל, דהיינו שחז"ל אסרו להניח קדירה על האש בשבת כדרך חול, וכיוון ששינה את האש וגרף אותה הצידה מותר. אבל לשיטות הסוברות שהבעיה היא חשש חיתוי, אין סיבה לכאורה לשנות מגדרי גריפה רגילים, וכשם שבשהייה הכרענו לחומרא שלא כשיטת הרז"ה, הוא הדין בהחזרה.

עוד ניתן לדון בשאלה אם יש לאסור החזרה על כירה שאינה גרופה וקטומה (גו"ק) בתבשיל שמצטמק ורע לו, שהרי מלשון הרמב"ם נראה שאסור, וז"ל (פרק ג' הל' י'):

 "כל שמותר לשהותו על גבי האש כשנוטלים אותו בשבת אסור להחזירו למקומו, ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה".

אמנם בחידושים המיוחסים לר"ן (לח. ד"ה איבעיא) כתב:

 "ובהחזרה הוא דאיכא לאיפלוגי אם הוא כירה שאינה גרופה דמצטמק ורע לו מותר בחזרה...".

 הדברים תלויים לכאורה בשאלה אם החשש הוא מפני חיתוי במצטמק ורע לו יש להתיר, אבל אם החשש הוא מפני מחזי כמבשל, אין סיבה לחלק, ויש לאסור. אבל נראה שגם הסוברים מחשש חיתוי יכולים לאסור מצטמק ורע לו כי חשש החיתוי בהחזרה שונה משהייה – הוא אינו תלוי בשאלת הרצון לבשל אלא בצורך לחמם את הקדירה שנצטננה כשהורדה מן האש.

להלכה פסק בש"ע לאסור כל החזרה באינה גרופה. ובספר אגלי טל אופה סעיף כד כתב:

 "יש אומרים דתבשיל המצטמק ורע לו והוא רותח מותר להחזירו על גבי כירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה".

 והסביר שם (ס"ק נג) שכן נראה מדברי התוס' ישנים (שבת לז:( ותלה זאת במחלוקת חכמים וחנניה, וכיוון שפסקנו כחנניה יש להכריע שמצטמק ורע לו מותר[9]. אבל רוב הפוסקים הכריעו לאסור אלא אם כן גרוף וקטום.

תוכה ועל גבה

בסוגיה לז. נאמר:

 "ובית הלל אומרים אף מחזירין. ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לא שנו אלא על גבה, אבל תוכה – אסור".

 חז"ל אסרו החזרה לתוך הכירה, והתירו רק על גבה.

ראשונים נחלקו בהסבר המגבלה של החזרה לתוך הכירה, ובאופן כללי נאמרו בזה שלושה פירושים.

1. רמב"ן:

"דמסתבר להו בגמרא בחזרה דחמיר תוכה משום דנפיש הבלא ונראה כמבשל בשבת ואע"פ שגרוף וקטום".

החום הגדול שקיים בתוך הכירה יוצר מצב שנראה כמבשל. ובירושלמי בפרק ג' הל' א' נאמר:

 "לא שנו אלא עליה הא לתוכה לא עד איכן עולא אמר עד שלשה אמר רבי מנא עד מקום שהוא עושה חריץ אמר ר' יוסי בי רבי בון מפני שהוא שליט במקום שהיד שולטת ותייא כיי דמר רבי זעירא בשם רבי יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת".

 ופירש הרמב"ן על פי דרכו:

 "ופי' דעולא סבר עד שלשה טפחים בעומקה של כירה נקרא עליה ומותר, ור' מונא מתיר עד מקום חריץ שעושין בכירה ומפרש ר' יוסי טעמא דרב מפני שאין רשאי להכניס קדרתו בשבת במקום שאין היד שולטת בו מפני רוב החמימות".

וכיוצא בזה פירש הריטב"א:

 "פירוש תוכה סמוך לנקבים שהאש תחתיה, ובירושלמי פירשו דתוכה היינו למטה משלשה טפחים לאש... דגבי חזרה בלא טעמא דחתויי איכא טעמא דמיחזי כמבשל וכיון שכן יש לאסור בתוכה אע"ג דגרף וקטם אבל גבי שהייה ליכא למיחש אלא לחתויי גחלים וכיון שגרף או קטם ליתא להאי חששא".

2. מאירי:

 "כבר ביארנו במשנה שלא התירו להחזיר אלא על גבה אבל לא בתוכה אף בקטומה מפני שהוא מטמין להדיא ברמץ ונמצא מחתה ואפילו בגרופה כבר פירשנו שאי אפשר לגרופה בלא גחלים".

 ביאור דבריו הוא שאם מחזיר לתוך הכירה במצב שיש מגע ישיר עם הגחלים[10] יבוא לחתות תוך כדי הנחת הקדירה על הגחלים. על כך הקשה המאירי:

 "ולמה נאסרה בחזרה בתוכה והרי החיתוי דבר שאינו מתכוין עד שפירשו שפסיק רישיה הוא וכשתעיין במסכת כריתות תמצא סתירת דבר זה...ואינו כוללו בדין פסיק רישיה וא"כ למה אסרו".

 ותשובתו בשם חכמי הדורות (וכן הוא בספר ההשלמה): "שמא בהנחתו יתכוין לחיתוי". אם כן, לשיטה זו האיסור בתוכה הוא מפני המגע עם הגחלים מצד חשש חיתוי שכרוך באיסור מבעיר.

3. דרך נוספת מצאנו במאירי שם:

 "ואין צורך בכך שהרי מ"מ מטלטל הוא הגחלים בהנחתו מה שאין כן בסילוקו כמו שכתבנו ואין זה טלטול מן הצד שמגע על ידי דבר אחר מגע הוא שהרי אף דרכו בחול כן".

 לפי דרך זו האיסור הוא טלטול הגחלים שהן מוקצה, ואין בעיה בהבערה כי הוא דבר שאין מתכוון.

הצד השווה לשני הפירושים האחרונים הוא שהאיסור בתוכה הוא דווקא במגע עם הגחלים, אבל לפירוש הראשון, האיסור קיים גם בלא מגע עם הגחלים, מצד מחזי כמבשל.

מדברי רש"י בסוגיה נראה שפירש שאיסור "תוכה" מתייחס לשהייה ולא להחזרה, לפחות למ"ד להחזיר תנן, כפי שרש"י בעצמו הכריע בדבר. אך עיין ברמב"ן בקושייתו על רש"י, ואכמ"ל, כי להלכה ברור שיש לאסור החזרה בתוכה.

 הב"י בסי' רנג התלבט בעניין וכתב:

 "ופשטא דלישנא משמע דכששולי הקדרה מונחים על דפנות הכירה וממלאים את חללה מיקרי על גבה וכשהקדרה כולה בתוך חלל הכירה ויושבת על קרקעית הכירה מיקרי לתוכה וכך הם דברי רש"י בריש פירקין אבל מדברי רבינו שכתב ודוקא על גבה כגון על שפתה או על כיסוי שעל חללה נראה שאינו מפרש כן אלא על גבה היינו ששולי הקדרה עומדין על דופן הכירה לא על חללה או ששם כיסוי על פי הכירה והושיב הקדרה על אותו כיסוי אבל כל ששולי הקדרה ממלאים את חלל הכירה מיקרי לתוכה".

בש"ע סעיף ב' סתם דבריו וכתב שאסור להחזיר לתוכה, ופירשו המ"א והמ"ב שם:

 "אפילו אם תלה הקדירה לתוך אויר הכירה וקצת דפנותיה בולטין מלמעלה כדרך הקדירה שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ג"כ בכלל ע"ג הוי ולא מקרי תוכה אלא כשיושבת הקדירה על קרקעית הכירה".

כתב בשלטי הגיבורים בשם הריא"ז:

 "ונראה בעיני שלא אסרו להחזיר בתוכה אלא בכירה   שיש לה תוך וחלל כעין התנור, אבל הכירות שלנו שהן פשוטות ואין להם תוך וחלל הרי תוכה ועל גבה אחד ומותר להחזיר בה".

ברור מדבריו שהבין שהאיסור אינו קשור לחיתוי גחלים או טלטולם, שאם כן אין מקום לדבריו. הוא הבין שהאיסור בתוכה הוא מפני שחומו רב ונראה כמבשל, ועל כך חידש שחז"ל לא ביקשו לאסור לגמרי ההחזרה אלא לשנות במידת האפשר, וכשאין אפשרות אחרת יש להתיר לגמרי. בעקבות דבריו כתב ערוך השלחן (רנג/ יז):

 "ותנורים שלנו... ליכא על גבן ותמיד מעמידין בתוכן ליכא חילוק בזה ותוכה הוה כעל גבה[11]".

הריא"ז דיבר על כירות שיש להן רק גב ולא תוך, וערוך השולחן דיבר על כירות שיש להן תוך ולא גב, והתיר גם בזה. שורש שיטתו כפי שביארנו למעלה שהחילוק בין תוך לגב הוא רק במקום ששניהם אפשריים, ובמקום שרק צד אחד רלוונטי יש להתיר. אמנם באחרונים (ראה שמירת שבת כהלכתה) נראה שהחמירו בדין זה, שהרי אסרו להחזיר לתוך תנורי אפייה שלנו מפני שתוכה אסור ואף על פי שאין להם גב. ונראה שלכתחילה יש להימנע מלהשתמש בתנורים שלנו להחזרה, אך אין למחות ביד המקילים, שיש להם על מי לסמוך, ובפרט שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בפירוש.[12]

המשך שהייה קודמת ולא שהייה חדשה

בגמרא לח: נאמר:

 "אמר רבי זריקא אמר רבי אבא אמר רבי תדאי: לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע - אסור. אמר רב אמי: רבי תדאי דעבד - לגרמיה הוא דעבד, אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: אפילו הניחה על גבי קרקע - מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי. חד אמר: עודן בידו - מותר, על גבי קרקע - אסור. וחד אמר: הניחן על גבי קרקע - נמי מותר. אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת עודן בידו מותר - לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר - אסור. מכלל דעל גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר - אסור. איכא דאמרי, אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת על גבי קרקע אסור - לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר - מותר. מכלל שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר – מותר".

המכנה המשותף לכל הדיון הזה בסוגיה הוא הדרישה לראות בפעולה זו המשך לשהייה הקודמת, ולא נחלקו אלא בדרך לבטא יסוד זה אם על ידי הכוונה להחזיר ואם על ידי שאינו מניחה מידו ואם על ידי צירוף שתי הדרישות הללו.

הראשונים נחלקו כאיזו דעה לפסוק. הגאונים פסקו לחומרא והצריכו את שני התנאים כדי ליצור את הרצף בין שתי השהיות. כן פסק הרי"ף יז: וז"ל:

 "אמר רבי תדאי לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחן על גבי קרקע אסור א"ר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרן עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור מכלל דאם הניחן על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור".

 והרא"ש הוסיף (פרק ד' סי' ב'):

 "ור"ח פירש משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה ואזלינן לחומרא".

והרשב"א כתב:

"פסק רבינו האיי גאון ז"ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה לדעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא.. ולאו דאורייתא ממש קאמרי[13] דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירן דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה".

אולם יש ראשונים שהכריעו לקולא והסתפקו באחד התנאים, וכן כתבו התוס' בריש פרק ד' (מח. ד"ה דזיתים):

 "שמא סבירא לן כהך לישנא.. דשרי חזקיה משמיה דאביי הניחו ע"ג קרקע אם דעתו להחזיר, וכן כתב הרא"ש בפרק ד' סי' ב'   כדי ליישב המנהג"[14].

בשבוע הבא נעסוק בשיטת הרמב"ם ובפסקי ההלכה למעשה בנידון, ונעמוד על יתר דיני החזרה.  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי, תשס"ד

עורך: אודי אברמוביץ'

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]     בהמשך השיעור נראה שהגדרה זו אינה מדויקת לגמרי.

[2]     כן נראה פשוט, ואכן רבים מן הראשונים ציינו זאת בפירוש בדבריהם, וראה עוד להלן מה שנביא בשם המאירי, ואחרים.

[3]     עיין בפרטי הדינים הללו בשיעורים בעניין גבולות איסור הבישול בלח וביבש.

[4]     עיין תוס' ישנים (תו"י) לז: ואור זרוע בסי' סב שהבאנו דבריהם בשיעור בעניין בישול אחר בישול בדבר יבש. מדברי האור זרוע נראה בבירור שהוא מדאורייתא, אך התו"י לא ביארו דבריהם, ואפשר שלא דיברו אלא מדרבנן, ונראה לי דוחק, ויותר פשוט שאף הם רואים בזה בעיה דאורייתא. עיין אגלי טל אופה ס"ק מח אותיות ז-ט שכתב הסבר בשיטת התו"י שהוא איסור דרבנן ולפיכך התירו לשרותו בכלי ראשון, שכיוון שאינו על האש אין זו הדרך הקלאסית לבישול ולא גזרו בזה, ושם בס"ק נג הבין שכל האיסור לדעת התו"י הוא רק במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר לגמרי להחזירו אפילו באינו גרוף. אולם, כאמור נראה יותר מלשון התו"י שהוא איסור תורה, והאור זרוע בודאי חשש בזה לאיסור תורה.

[5]     הסברה במהלך זה קשורה לרעיון שכיוון שמבחינת התבשיל כבר נתבשל כל צרכו, איסור הבישול כרגע אינו בשינוי טעם התבשיל אלא בעצם קיומו של תהליך בישול על האש. עיין סברה דומה שכתבנו בעניין שיטת הרמב"ם והכלבו בהגסה. ולכן, אפשר שאם לא עושה כן על האש הרגילה אלא על אש קטומה או בכלי ראשון אין זה בישול, וצ"ע.

[6]     עיין בספר נועם שבת סי' י' שפירש כל העניין בדרך אחרת, והנלע"ד כתבתי.

[7]     אפשר שכתב כן רק בדעת ב"ש ולא בדעת ב"ה.

[8]     עיין להלן בעניין ספק הגמרא לח: בפינה ממחם למחם שנחלקו הראשונים בהתאמה בבירור ספק הגמרא שם אם הוא קשור לחשש חיתוי או למחזי כמבשל, ויידון להלן.

[9]     עיין מה שכתבנו למעלה בשיטת התוס' ישנים.

[10]     יש לזכור כי מגע ישיר עם גחלים נחשב הטמנה גמורה ואסור לשיטות רבות, המאירי כאן מבין שאין זו הטמנה, ולכן דן בזה רק מצד החיתוי שבמגע עם הגחלים. על פרטי דין זה נעמוד בהרחבה בדיוננו בהטמנה.

[11]     עיי"ש שטען שזו כוונת הש"ג.

[12]     ואף כי נראים דברי הב"י שכתב שהרמב"ם סמך על מה שכתב שלעולם אין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה, מ"מ עיין ערוך השלחן שם בסעיף טז.

[13]     וקצת צ"ע   שהלשון "דאורייתא" משתמעת שמדובר בדאורייתא ממש.

[14]     נראה שהוא עצמו פסק כר"ח והרי"ף לחומרא.