בישול בחמה או באור ותולדותיהם - סוגי מקורות חום לבישול   (1)

שנינו במשנה דף לח:

"אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה".

בסוגיית הבבלי נתפרשה משנה זו כך: הרישא - "אין נותנין ביצה בצד המיחם" עוסקת בתולדות האור ומוסכם שזהו איסור דאורייתא. הסיפא – "ולא יפקיענה בסודרין"   עוסקת בתולדות חמה ובהם נחלקו חכמים האוסרים ור' יוסי המתיר. וכך היא מסקנת הסוגיה שם לט.

 "אמר רב נחמן: בחמה - דכוליה עלמא לא פליגי דשרי, בתולדות האור - כוליה עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי - בתולדות החמה; מר סבר: גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור, ומר סבר: לא גזרינן".

בתלמוד הירושלמי נתפרשה המשנה בדרך אחרת: מחלוקת חכמים ור' יוסי היא בתולדות האור, ובתולדות חמה הכול מסכימים שם שיש להתיר. להלן נעמוד על יסודות השיטות של שני התלמודים.

איסור הבישול באש

עיקר בישול האסור בתורה הוא כשנעשה באש. מצד עיקר הדין אין הבדל בין אש מגולה לאש מכוסה - דהיינו, גרופה או קטומה - כל זמן שיש בכוחה לבשל. לא חילקו חכמים ביניהם אלא לעניין גזירות שונות, וכפי שנבאר, אי"ה, בשיעורים הבאים.

בכלל "בישול באש" יש לכלול כל בישול במכשירי חשמל שיש להם גופי חימום המתלהטים, שהרי המתכת הלוהטת דינה כאש וחייבים עליה משום מבעיר. כך עולה מדברי הרמב"ם (שבת יב/א) והמגיד משנה שם. ואע"פ שיש סוברים בדעת רמב"ם שאין חייב משום מבעיר אלא כשמחמם את המתכת על מנת לצרפה, עיין במנחת שלמה להגרש"ז אויערבך זצ"ל (חלק א' סי' יב) שדן בזה באריכות. הוא מסיק שיש איסור מבעיר בחימום מתכת, וכן יש איסור דאורייתא בבישול בגופי חימום לוהטים.

לגבי חימום מים במזלג חשמלי, כתב שם:

 "מוצא אני לנכון להודיע שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזון איש זצ"ל אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי ששני קצותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע"י המים אשר על כן הם מתחממים ורותחים, שלדעתי איסורו רק מדרבנן. דכיון שזרם איננו אש ממילא הו"ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת. ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה. והשיב לי בפשיטות דכמו שהמבשל במים חמים שהם "תולדה" מאש חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו"ל כעין "עיבור" של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור, הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש אע"ג שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה...אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש לא בתחילה ולא בסוף"  

גדר האיסור בתולדות האור

בבבלי מבואר שאסור לבשל בתולדות האור. דהיינו: כל דבר שקיבל את חומו מן האש, כגון שמיכות שהתחממו מן האש. יש בכך אפילו איסור תורה, שכן נאמר שם שאם גלגל ביצה בצד המחם חייב חטאת, ולדעת ראשונים רבים עיקר החידוש בסוגיה שם הוא שאף על פי שלא בישל באש עצמה אלא בתולדותיה חייב. וכך היא לשון הרמב"ם (ט/ב) :

  "שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה "[1].

 אמנם בירושלמי כאן (פרק ג' הל' ג') סוברים שדין זה של תולדות האור אינו מוסכם והוא שנוי במחלוקת חכמים ור' יוסי:

 "רבי יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן אין חימוצו ברור כן הוא אמר הכא אין תבשילו תבשיל ברור"

לשיטת הירושלמי ר' יוסי מתיר בישול בתולדות האור כי הן אינן מבשלות בישול ברור. לדעת חכמים אין הוכחה אם אוסרים תולדות האור מן התורה או מדרבנן בלבד. בירושלמי פסחים (פרק ז' הל' ב') נאמר:

 "אמר רבי יוסי בי רבי בון: רבן גמליאל לא עבד תולדות אש כאש ורבנין עבדין תולדות אש כאש"

הדיון בירושלמי שם הוא בעניין צליית הפסח: האם אפשר לצלותו בתולדות האש, או דווקא באש עצמה, והוא הדין בעניין נגעים שנאמר בתורה "מכוות אש", האם גם תולדות האש נחשבים "מכוות אש".

אפשר שהדיון ההוא קשור גם לענייננו: האם לראות תולדות האש כאש לעניין בישול בשבת, ואם כן, מחלוקת התנאים היא. אבל אפשר שאינו עניין אלינו, שכן דווקא שם שהודגש בתורה "צלי אש", וכן "מכוות אש" נחלקו התנאים בעניין[2] אבל בבישול בשבת, מוקד הדיון שונה. וכפי שעולה מן הירושלמי בסוגייתנו הדן האם בישולו בתולדות האש הוא בישול ברור או לא.

להלכה קיימא לן שבישול בתולדות האור כבישול באש עצמה, ואסור מן התורה. עיין ש"ע סי' שיח סעיף ג', שפסק:

 "כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה".

 

המגן אברהם והמ"ב שם פרשו שהוא איסור תורה.

היתר הבישול בחמה והשלכותיו

כאמור למעלה "בחמה כולי עלמא לא פליגי דשרי". נדון כעת ביסוד ההיתר לבשל בחמה.

1. רש"י כתב: "דאין דרך בישולו בכך", ופירשו האחרונים שההיתר הוא מדין "כלאחר יד" (האגלי טל וכן בקובץ שיעורים כתובות סי' רב). ה"קובץ שיעורים" הסביר שהוא דין כללי בכל התורה שלא אסרה כי אם כשעושה הדבר בדרך הרגילה. האגלי טל הקשה: והלא כל מעשה כלאחר יד יש בו איסור דרבנן, ומדוע התירו חמה לגמרי ולא אסרו מדרבנן? ויש לתרץ קושיא זו בשתי דרכים:

א. יש שינוי קל שאוסר מדרבנן ויש שינוי גמור שמתיר לגמרי. וכיוצא בזה מצינו בשבת קמא. ונפסק להלכה בש"ע (שכא/ ז):

 "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה"

 שם התירו רק בשני שינויים: קת הסכין והקערה[3], אבל בשינוי אחד אסור מדרבנן הוא הדין כאן, שבישול בחמה נחשב שינוי גמור ומותר.

ב. עיין אגלי טל שם שכתב לחלק בין שני סוגי שינוי. יש שינוי רק בדרך העשייה שאין בו הבדל בתוצאה המתקבלת, והוא אסור מדרבנן. אבל יש שינוי שגורם לכך שהתוצאה המתקבלת תהיה שונה, והוא מותר לגמרי. לדעתו זהו המצב בבישול בחמה, שהדבר המתבשל בחמה טעמו שונה מן המתבשל באש, וצ"ע.

2. טעם אחר להיתר הבישול בחמה מצאנו בדברי   האחרונים שכתבו שלא היה בישול בחמה במשכן. כן הובא בשו"ת נודע ביהודה תניינא (יו"ד מג)

 "היינו משום דבשבת גמרינן ממלאכת המשכן ובעינן תולדת האור"

 וכן איתא בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' נב):

 "אלא כוונתם דאף דאין להחשיב דלאו דרך מלאכה הוא לבשל בחמה דאם אין לו עצים והוא דבר המתבשל בחמה יבשלו בחמה, אבל כיון שעכ"פ אין מבשלין בחמה אלא כשאין לו עצים אין למילף אותו מבישול על ידי האור שהייתה במשכן להחשיבו תולדה מאחר שאינו דומה לבישול שהיה במשכן".

 דברי האגרות משה מחודשים בכך, שהוא סבור שלא די בכך שבישול בחמה לא היה במשכן. אם היה דרך לבשל בחמה, היינו מחייבים בשבת אף שלא הייתה במשכן, ורק משום שאין דרך לבשל בחמה, אינו דומה לבישול שהיה במשכן. נקודת המבחן לשיטה זו היא האם מדובר באופן שהמנהג היום לבשל בו אע"פ שלא היה במשכן ואז נחייב עליו. אך אם גם היום אין דרך לבשל בו אין חייבים עליו אם לא היה במשכן.[4]  

3. הנודע ביהודה שם, ציטט מדברי השואל שם שיקול נוסף:

 "דסתם בישול דכתיב בתורה הוא דווקא ע"י אור"

גם הרמב"ם בפירושו למשנה (פרק ד') בעניין איסור ההטמנה בדבר המוסיף הבל, קובע לגבי תוספת החום שנובעת מהמוצרים המוזכרים שם (דהיינו תוספת שנובעת מריאקציות כימיות, עיין שם במשנה ולהלן בשיעורינו בסוגיית ההטמנה), שאין בה איסור תורה:

 "לפי שאין אסור בשבת לחמם או להוסיף חום אלא בתולדות האש וכל אלו אינן תולדות האש"

 ויש שסמכו על הפסוק בדברי הימים: "ויבשלו את הפסח באש", שסתם בישול בתורה אינו אלא באש ובתולדותיה בלבד. והוסיף לבאר הדברים הרב קוק זצ"ל באגרות הראי"ה (חלק א' עמ' קפג) וז"ל:

 "שכל דבר שבתורה הוא כדרך העולם ברוב, וכיוון שרוב הבישולים הם באש ודאי גם סתם פירוש "בשל" בפסח ג"כ הוא כך, וה"ה נמי גבי שבת ומשכן גופא, דתלינן בדרך הרוב של בני אדם"[5].

 ולפי זה מבואר היתר הבישול בחמה, ואף לא גזרו בה חכמים, לפי שחמה באור לא מיחלף.

4. המאירי כתב בהיתר החמה:

 "מפני שהחמה אין בה תורת בישול"

נראה בביאור הדבר שהחמה היא כוח טבעי שלא שייך לומר בו שהאדם רתם אותו לצרכו ובישל בו. שכן החמה היא כוח עצמאי, ואם היא מבשלת יש לייחס את פעולת הבישול לשמש ולא לאדם, וכפי שכבר נקטו להלכה לעניין ייבוש בגדים בשמש שאין בה לא בעיית בישול ולא ליבון, שזהו מעשה טבעי, אבל בייבוש מול האש הפעולה אסורה. והוא הדין לעניין בישול: רק בישול באש מתייחס לאדם כי אפשר לומר שהאדם רתם את האש לצרכיו, וזהו חלק מן השלטון של האדם בתהליכים, אבל השמש אינה נתונה לשליטת האדם, ופעולתה אינה חלק ממעשיו, אלא פעולה טבעית.

מעין זה כתב האור שמח (שבת ט/ב) בהקשר קצת אחר לעניין ההיתר של כלי שני, שלדעתו הוא כוח כוחה של האש וז"ל:

 "וכמו שכוח כוחו לא חשיב כמו גוף הדבר כן תולדת האש לפי ריחוק ייחוסה אצל האש נפקע ממנה שם האש והוי חומה כחום טבעי שאינו מסיבת האש כמו חמי טבריא".

ונראה לי שזוהי גם כוונת רש"י כשכתב שאין דרך בישול בחמה, שאין כוונתו לשינוי, אלא לכך שאין בישול אנושי בחמה.

על פי העקרונות הנ"ל נעבור לדון בבישול באמצעים שונים שאינם אש במובנה הפשוט - האם יש בהם איסור בישול מן התורה בשבת.

א. בישול בחשמל מתלהט ובמזלג חשמלי נידונו לעיל בסעיף א'.

ב. מיקרוגל. ראשית, ברור שמיקרוגל אינו "אש", וממילא יש לדון האם היתרי בישול בחמה שייכים בו או לא. חלק מן הסיבות להתיר שייכות בו, כמו סתם בישול באש וכמו משכן (אך לא על פי האגרות משה, כי לשיטתו גם אמצעים שלא היו במשכן יש בהם איסור תורה אם דרך לבשל בהם באופן שוטף), האחרות אינן שייכות (שינוי מדרך בישול, חמה היא כוח טבעי). מכלל ספק ומחלוקת לא יצאנו, וברור שיש לאסור למעשה בישול במיקרוגל בשבת, מחשש איסור תורה. אולם במקום פיקוח נפש, אפשר שיש להעדיף בישול במיקרוגל על פני בישול באש, שהרי יש צדדים שאין בזה איסור תורה.[6]

ג. בישול באש כימית. לעיתים חומרים פולטים חום כתוצאה מריאקציות כימיות שונות, כדוגמת גפת של זיתים[7] וכיו"ב. והם הדברים המוזכרים במשנה בתחילת הפרק הרביעי כדברים המוסיפים הבל. מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ברור שאין בבישול בחום כזה איסור תורה כיוון שאינו אש, ונראה שגם לסוברים שהבעיה היא משכן לא יהיה בזה איסור תורה. וצ"ע לטעמים של שינוי (שנראה שלפחות היום אין זה דרך בישול), ולטעם של הכוח הטבעי (אם יש מקום לומר שכאן הוא רותם את הפליטה הכימית לצרכיו). מסתימת הראשונים והפוסקים, נראה שהם סוברים שאין בזה בישול דאורייתא[8], ואם לאסור מדרבנן מצד "תולדות חמה", עיין להלן בשיעור הבא.

ד. בישול בסיד. בגמרא שבת לט. הובאה ברייתא:

 "רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח"

 ופירש רש"י שם: "דהוא תולדות האור". נראה שהנוהג היה להרתיח את הסיד באור, וכן הוא במאירי (לט. ד"ה הסיד) שכתב שהסיד הוא תולדת האור והמבשל בו חייב חטאת, והוסיף שם וז"ל:

 "וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכוח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכיבהו יש מקלים. ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכוח האור, אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי".

המאירי סבור שגם סיד שנצטנן ושפכו עליו מים וחזר והתחמם אין זו פעולה כימית גרידא כיוון שמעולם לא זזה ממנו רתיחה שמכוח האור (ונראה שזוהי סברת היש מקילים שהביא). לדעתו, יש תשתית של חום האור שמתחזקת על ידי המים והפעולה הכימית, וכיוון שיסודו בחום האור הוא נשאר תולדת האור.

וראה שביתת השבת (מבשל יז) ובאר רחובות (מד) שהביא בשם שו"ת אבן יקרה (סימן יב) שהשווה סיד שהורתח במים לתולדות חמה. לדעת שביתת השבת יש לזהות שיטה זו עם שיטת היש מקלים שהובאה במאירי. מפני זה כתב על דברי המאירי:

"ולא הבנתי מה שכתב שמקילים שאפילו יהיה דינו כתולדות חמה הוא אסור ג"כ ואין נפקא מיניה אלא לעניין חיוב ופטור".

 אמנם נראה לי שיש הבדל בין שו"ת אבן יקרה שלדעתו סיד הוא תולדות חמה האסורים מדרבנן, לבין שיטת היש מקלים במאירי שאפשר שהם סוברים שדינו כחמה שהוא מותר לגמרי[9].

בעיקר הדבר האם סיד שהורתח במים הוא תולדות האור או שדינו כחמה, נראה שיש להביא ראיה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה לתחילת פרק ד'. במשנה שם נאמר שאין טומנים בדברים המוסיפים הבל וביניהם הסיד, וכתב הרמב"ם:

 "והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפילו בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החימום או החימום מתחילתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש.."

 ברור שהרמב"ם אינו רואה בסיד תולדות האש, וכנראה חולק בכך על המאירי.[10] ומה שכתב שיש בזה איסור דרבנן, היינו דווקא בהטמנה:

 "ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החימום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש, ויבוא לידי חימום על גבי האש בשבת."

ונראה, שלדבריו אין איסור בחימום רגיל בדברים הללו לפי שאינם יעילים כל כך אלא בסיטואציה של הטמנה, ולפיכך לא חששו לזה אלא שם. וצ"ע בכל זה.

ונראה מדברי שביתת השבת, וכן מדברי הרב אבידן (שבת ומועד בצה"ל, עמודים קיז- קיט) שנוטים להכריע או לפחות לחשוש לשיטת המאירי, שרואה סיד כתולדות האור.[11]

ה. בישול באש מזכוכית מגדלת. כתב בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קפט:

 "ואין לך אש שחייבים עליו אלא על האש הטבעי היסודי הדבק למטה ע"י יסוד האויר שמתלהב אשר ע"כ האש שמתהוה מן האבן מכח ההכאה שהוא קליטת האויר המקיף זה אש יסודי הוא וכל תולדותיו להתחייב עליו. אבל המתהוה ע"י הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער - הוא תולדת חמה וכן היוצא מן העששית להפטר המבשל בו בשבת".

 והדברים מתמיהים מאוד. עיין בשביתת השבת (שם) שכתב שלאחר שהאש נדלקה אין הבדל בין זו שנוצרה מחיכוך אבנים או זו שנוצרת מעצי גפרית (=גפרורים), או מניצוץ השמש. אמנם, אם אין מדליק את האש אלא מרכז את קרני השמש ומבשל באמצעות החום המרוכז, אין זה אלא בישול בחמה שהרי היא המחממת את התבשיל. ועיין שם שהתלבט אם לתת לזה דין תולדות חמה ולאסור מדרבנן.

 דבריו יובנו על פי התפיסה שחמה מותרת מן הסיבה שמדובר באיתני הטבע, וכאן הוא מצליח לרתום אותם לצרכיו. אך לענ"ד נראה שאין זה אלא חמה ממש והיתר גמור הוא, וצ"ע למעשה. הוא עצמו הכריע: "נראה להקל ע"י גוי במקום מקצת חולי דהוי שבות דשבות".

ו. חום הנולד כתוצאה מחיכוך עצים או מתכות זה בזה דינו כתולדות חמה. והוא על פי אחד הפירושים לסוגיה לט. "ולא יטמיננה באבק דרכים" דהיינו שהוחם על ידי חיכוך העגלות עם הדרך. (שביתת השבת שם, ובאר רחובות מה.)

 

בשיעור הבא נעסוק בס"ד, בגדרי האיסור של תולדות חמה ובעניין שימוש בדוד שמש.