בישול אחר בישול בדבר לח

א. חימום מים שהיד סולדת בהם לכדי רתיחה

בשיעור הקודם ראינו שבדבר יבש יש שתי דרגות בישול: שיעור מאכל בן דרוסאי ומבושל כל צרכו. כמו"כ ראינו את מחלוקת הראשונים האם יש חיוב לאחר מאב"ד. עתה, נראה האם שייך לדבר על שתי דרגות גם לגבי דבר לח, כאשר שתי הדרגות הן: שיעור יד סולדת בו, ורתיחה. בראשונים לא מצאנו דיון מפורש בעניין זה, ואדרבא, התפיסה הרווחת היא שאין לדבר על דרגת חום מעבר לשיעור יס"ב. הגדיל לעשות ה'בית יוסף' בסי' שי"ח, בחדשו את הביטוי: "ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח".

סיבת ההבדל בין לח לבין יבש היא מפני שביבש עיקר האיסור הוא בבישול ואילו בלח עיקרו בחימום, כאשר לגבי חימום לא מצאנו שתי דרגות. ואפשר שגם אם נראה את הבישול כעיקר בלח, יש לומר שבלח אין רגילות לשתות רותח אלא רק בגבולות של יד סולדת[1].

אמנם, מצאנו בדברי רבינו יונה שמחייב על הבאת מים שהיס"ב לידי רתיחה. מפאת חשיבות דבריו, נביאם במלואם ונדון בחידושים הנובעים מהם. וז"ל:

"ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהאחד אין יד סולדת בו והאחר יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצאו מבשלין בשבת. ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם, איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כוח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלין בתוך כלי ראשון, ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהן משום בישול".

בשלב הראשון[2] נתייחס לטעם השני המחדש כי מים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם בישול, אע"פ שהיד סולדת בהם. מכאן נראה שלדעתו יש שתי דרגות בבישול מים: שיעור יס"ב ורתיחה.

אולם נראה לי שהמוקד הכפול משקף שתי פונקציות שונות בחימום מים:

1. מים כמוצר שמתבשל - אם לצורך רחיצה או לצורך שתיה חמה, כמקובל. השיעור בזה הוא יד סולדת בו, ומבחינה זו אין משמעות ייחודית לרתיחה.

2. מים כמוצר שמבשל מוצרים אחרים, שהרי דברים רבים מתבשלים בהם, כאשר לצורך זה נחוצה דרגת הרתיחה. וכך מדוייק מלשונו של ר' יונה - "פסק כוח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני". לפי גישה זו, הבאת מים לידי רתיחה מעניקה להם את הכוח לבשל אחרים, וכוח זה הוא בישולם של המים הללו.

לדברינו, אין הקבלה בין שתי הדרגות ביבש - מאב"ד וכל צרכו - ששתיהן פועלות ברצף אחד של רמת המוכנות לאכילה, לבין שתי הדרגות בלח - יס"ב ורתיחה - שכל אחת פועלת במישור שונה, כפי שנתבאר.

ב. חימום לח שנצטנן

אע"פ שקיי"ל שאין בישול אחר בישול, קיימת סוגיה אחת המעוררת קשיים לגבי קביעה זו. בשבת לד. נאמר שאין להטמין בשבת קדירה בדבר שאין מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. ופירש רש"י שם:

"שמא ימצא קדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת".

לעומת זאת הרא"ש בפרק ג' (סי' י, בסופו) כתב:

"ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל לא תקשה הא דאמרינן... 'גזירה שמא ירתיח' - התם לאו משום בישול אלא משום שמא יחתה".

לגישה זו אין חילוק בין לח ליבש, וכן היא גם סתימת לשונם של רבים מן הראשונים - עיין ברמב"ם פר' ט' הל' ג' שלא חילק, וכן בדבריהם של חכמי ספרד. הר"ן הגדיל לעשות בהצהירו: "ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר".

אמנם, כפי שראינו, רש"י פירש שהגזירה היא משום בישול, ולשיטתו פירש הרא"ש שם (סי' יא):

"למדנו שאף בתבשיל שנתבשל שייך בו בישול כיוון שיש בו משקה, והא דאמרינן 'כל שבא בחמין...' היינו בדבר יבש".

בדרך זו הלכו מקצת הפוסקים מבעלי התוס', אור זרוע, הסמ"ק ועוד. ואף הרא"ש נראה שנטה להסכים עם שיטה זו.

דעה שלישית בעניין מצאנו בדברי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה שכתב:

"וכל זה שאמרנו שמחזירין, דוקא שהגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי, אבל אם לא הגיע לא יחזיר אם נטל, ואפילו הגיע אם שהה בעודה בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור".

לגישה זו רק בתבשיל שמצטמק ויפה לו יש בישול אחר בישול בלח, וצ"ע בהבנת השילוב שבין שני הגורמים: לח ומצטמק ויפה לו.

עקרונית, יותר פשוט להבין את הגישה שאינה מחלקת בין לח ליבש, וסוברת שאין בישול אחר בישול אף שנצטנן בינתיים, שהרי הדבר עצמו נשאר מבושל. כדי להבין את דעת הסוברים שבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן, נצטרך לאמץ אחת מן התפיסות הבאות:

1. אע"פ שגדרי בישול בלח וביבש זהים, דהיינו תיקון המאכל ושיפור טעמו, מכל מקום יש ביניהם הפרש לעניין בישולם לאחר שנצטננו - חימומו של דבר לח משנה משמעותית את טעמו, וחשוב בישול, מה שאין כן בדבר יבש, ששם התיקון בחימום אינו משמעותי דיו כדי לחייב.

2. אפשר שבלח יש גדר אחר של בישול, אם כגדר יחיד או כגדר נוסף על ההכשרה לאכילה, והוא הגדר של חימום, כפי שראינו ברמב"ם בעניין מים[3]. ואם כן, אע"פ שאין בישול אחר בישול אף בלח מצד הכשרה לאכילה, מכל מקום מצד חימום יש בישול אחר בישול, שהרי משנצטנן בטלה הבחינה הזו של הבישול.

ויודגש, הרמב"ם נקט שאין בישול אחר בישול ולא חילק בין לח ויבש, ובכל אופן נראה שבמים אף הוא עשוי להודות שיש בישול אחר בישול, מפני שלדעתו, כפי שציינו, יסוד הבישול במים הוא חימומם והכשרתם לרחיצה, ומשנצטננו שוב אין משמעות לחימום הקודם. אמנם, גם אם נאמר שחימום מים נועד לצורך שתיה, עדיין יש לומר שיש בישול אחר בישול במים.

אך כאמור לעיל, יש ראשונים שסברו שגם במים אין בישול אחר בישול, וכדברי הר"ן: "ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר". האחרונים הסבירו שלפי גישה זו מים שנתבשלו ונתקררו לא שבו לקדמותם - עיין 'אגלי טל' (מלאכת האופה בהשמטות) שכתב:

"והעד שמחממין את המים עד שיעלה רתיחות כדי שיבושלו כל צרכן, ובשכבר נתבשלו ונצטננו אין מחממין אותן כל כך רק עד שיהיו מחוממין הראויין לשתיה".

מכאן, לדעתו, שהמים לא שבים לקדמותם, ואין חיוב במים יותר ממבושל אחר.[4]

כבר הזכרנו לעיל, את דברי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה שיש בישול אחר בישול בלח אם הוא מצטמק ויפה לו. רבים התקשו בהבנת שיטה זו, שהרי אם יש בישול אחר בישול בלח מדוע זה תלוי בשאלה אם מצטמק ויפה לו, והלא עיקר הסברה לחלק בין לח ליבש היא מפני שבלח העיקר הוא החימום, וכפי שהסברנו לעיל. אכן, מפני טעם זה הב"ח דחה את השיטה זו.

אולם הרמ"א הביא את דעת ר' ירוחם בסי' שיח סע' ד, ואף המחבר הזכיר אותה בסע' ח' (ונושאי הכלים שם דנים בדעתו - האם הוא מקבל את הדברים או לא). הט"ז שם מנסה להסביר את השיטה הזו, וכך נראה לי לפרש ע"פ דרכו (בעיקר ס"ק ו') - עקרונית, מדאורייתא אין בישול בדבר שנתבשל כל צרכו כשהוא חם, אף אם מצטמק ויפה לו, מפני שהשבח שמשביח בצימוקו אינו חשוב דיו. אבל אם התבשיל הצטנן, יש חשיבות בעצם החימום מפני הלח שבתבשיל, ואם התבשיל גם מצטמק ויפה לו, הרי הוא נהנה מטעם חדש בתבשיל זה. ובקצרה - כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, יש צירוף בדעת האדם בין חשיבות החימום של הלח לבין הטעם החדש בתבשיל כדי לחייב, ועדיין צ"ע.

ג. מסקנות הש"ע והרמ"א להלכה

השו"ע הכריע בסי' שיח סע' ד שיש בישול אחר בישול בלח, אם נצטנן, דהיינו שירד אל מתחת לחום שהיד סולדת בו. ה'פרי מגדים' חידש שדבר לח שהועבר לכלי שני, אף שהיד סולדת בו דינו כנצטנן ואסור לחממו (דבריו הובאו בביאור הלכה סי' שיח סע' ד ד"ה אם נצטנן). חומרה זו נובעת מדבריו של רבינו יונה שהבאנו בראשית השיעור בעניין הנוהגים להוסיף מים חמים לתוך הקדירה, שהשו"ע הביא אותם להלכה בסי' רנג סע' ד:

"יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק".

אלא שרוב מפרשי השו"ע הסבירו את האיסור עפ"י טעמו הראשון של רבינו יונה, שמקור החשש הוא בכך שפעמים האחד יד סולדת בו והאחר אין יד סולדת בו וכשמערה אחד לחברו הם מתבשלים זה עם זה. לעומתם, ה'פרי מגדים' פסק שברגע שהחומר יוצא מן הכלי הוא חשוב כנצטנן, על פי טעמו השני של רבינו יונה. אמנם גם הפרי מגדים לא החמיר כרבינו יונה אלא כשמערה מכלי ראשון לכלי ריק, שדין המים בכלי שני כמים שנצטננו, אבל אם מערה מכלי ראשון אחד לכלי ראשון אחר לדעתו אינו חשוב בישול, ובזה הוא אינו אומר כרבינו יונה. וצריך עיון בדברי ה'פרי מגדים' - מדוע שייך לדבר על בישול במקרה של מים בכלי שני אם כבר היד סולדת בהם? לרבינו יונה שהבין שהרתיחה מעניקה כוח למים כדי שיוכלו לבשל אחרים ואסר אף במערה לכלי ראשון הדברים מובנים, אך לפי ה'פרי מגדים' שהחמיר רק בכלי שני אינו מובן כל כך, וצ"ע.

הרמ"א חולק על כל הנ"ל, שהרי בסע' ט"ו הוא כותב כך:

"ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש, רק סמוך לו - אפילו נצטנן מותר, ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג."

לשיטתו, אם לא נצטנן לגמרי קיי"ל שאין בישול אחר בישול, וממילא לא שייכת החומרה של רבינו יונה. כמו כן לא שייך להחמיר כמו ה'פרי מגדים' בעניין מים שהועברו לכלי שני שדינם כנצטננו, משום שכלי שני לא גרוע מכלי ראשון שהתבשיל שבו הצטנן לפחות מיד סולדת בהם, שלדעת הרמ"א עדיין אין בו משום בישול אם לא נצטנן לגמרי.

בעניין מקור לדברי הרמ"א לגבי היסוד הזה של "לא נצטנן לגמרי" - כתב בספר 'פתחי דעת' (עמ' לא) שהוא מן ה'אור זרוע' שכתב להתיר למשרתים גוים לחמם התבשיל "מפני שאין לחוש לאוסרן, דמסתמא חמין הן קצת קרוב ליד סולדת בו, וכשמוסיפין להם חום מותר שהרי גם בישול אין בהן", ונראה מכך שאין איסור בישול אף בפחות מיד סולדת בהם כיוון שלא נתקררו לגמרי.

בטעמו של הרמ"א, נחלקו האחרונים. יש שהבינו שהוא הכריע כשיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול בלח, אלא שהחמיר חומרא בעלמא מדרבנן בנצטנן לגמרי. כך כותב ה'פרי מגדים' (אשל אברהם סי' שיח ס"ק לט), וכן הוא ב'אגרות משה' (ח"ד סי' עד). וז"ל ה'אגרות משה':

"טעם הרמ"א משום שסובר לדינא כהרמב"ם והרשב"א דאין בשול אחר בשול גם בלח אבל מחמירין כשנצטנן לגמרי".

לעומת זאת היו שפירשו שמעיקר הדין יש להקל כל זמן שלא נצטנן לגמרי, אך אם נצטנן לגמרי יש לאסור לחמם מדאורייתא. כך הבין ה'מגן אברהם' (סי' רנג ס"ק לז) וכך ב'שו"ע הרב' של הגרש"ז מלאדי (סי' שיח ס"ק ט). וראה גם את דברי ה'אגלי טל' בהשמטות למלאכת אופה.

מחלוקת נוספת קיימת באחרונים בהסבר הגדר של "לא נצטנן לגמרי". מן ה'חזון איש' נראה שסבר שכל שניכר שהלח חומם אי פעם, הרי זה בגדר לא נצטנן לגמרי. לענ"ד, נראה שזהו כל זמן שהטמפרטורה של התבשיל גבוהה מטמפרטורת החדר.

מדברי הגרש"ז ב'שו"ע הרב' שלו נראה שהוא סבור שהתבשיל צריך להיות מספיק חם כדי שייאכל מחמת חומו.

היו שרצו להבין שמי שסבור שהאיסור בנצטנן לגמרי הוא מדאורייתא יחמיר כשיטת הגרש"ז מלאדי, והסבור שהוא מדרבנן יקל כשיטת החזון אי"ש. אבל אין הכרח בדבר, ואפשר שזוהי מחלוקת נקודתית. עוד אפשר לתלות הדבר בגדרי דין בישול לח - אם הוא מצד החימום יותר סביר לומר כשיטת החזו"א, אך אם הוא מצד תיקון האוכל ושיפור טעמו נראית יותר דעת 'שו"ע הרב'.

ד. רובו רוטב או מיעוטו

רבינו ירוחם שהבאנו את דבריו לעיל כתב שדין בישול אחר בישול הוא "בכל דבר שיש בו רוטב", אך הב"י בסי' שיח הביא את הנוסח: "כל שרובו רוטב", ויש הבדל גדול בין שתי הנוסחאות - במקרה של תבשיל שיש בו רוטב אך רובו יבש.

ה'פרי מגדים' (ב'משבצות זהב' סי' רנג ס"ק יג) ביאר את דעת רבינו ירוחם ע"פ דברי הט"ז, שהכל הולך אחר הכוונה - אם רובו רוטב אזי זה מצטמק ויפה לו ואסור, ואם מיעוטו רוטב ורובו יבש אז זה מצטמק ורע לו הוא ומותר. והנה, מלבד העובדה שפירוש זה מחודש בדברי רבינו ירוחם ואינו משתמע בדבריו, יש להעיר עליו שלא ברור מניין לנו שכל יבש הוי מצטמק ורע לו, וכל לח הוי מצטמק ויפה לו.

ואף הפוסקים נחלקו בדבר - הר' עובדיה יוסף הכריע להקל, וז"ל בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סי' מה):

"ומבואר ב'בית יוסף' בשם רבינו יונה ורבינו ירוחם, שלא נקרא תבשיל לח לענין זה אלא כשרובו רוטב ומרק, אבל תבשיל של בשר או דגים, ויש בו קצת רוטב ושומן, מאחר שרובו יבש אין בו משום בישול אחר בישול. וכן הסכים הגאון רבי אברהם פימנטיל בספר 'מנחת כהן' ושכן מסתבר, שהרי אין לך תבשיל של בשר שאין בו מוהל ושומן, ועם כל זה נידון כתבשיל יבש לענין זה, וכן כתבוֹ ה'פרי מגדים', לפיכך תבשיל של בשר או דגים ותפוחי אדמה וכיוצא בזה, כל שרובו יבש מותר לחממו בשבת, גם באופן שמגיע ליד סולדת בו, אבל תבשיל לח כגון מרק, אף שיש בו חתיכות בשר, מכיון שרובו צלול ולח, אסור לחממו בשבת, שיש בו דין בישול אחר בישול".

אך הגרש"ז אויירבך והר' פיינשטיין פסקו להחמיר אף במיעוטו רוטב, וז"ל הר' פיינשטיין ב'אגרות משה' (חלק ד' סי' עד):

"הנה לא מובן חלוק בין רוב לח למיעוט לח, מאחר דמיעוט הלח יתבשל כשהוא צונן, אשר על כן הוא הכרח לפרש כמשמעות הפמ"ג דברוב הוא מצטמק ויפה לו ובמיעוט הוא מצטמק ורע לו, שלכן יש לאסור כיון דרבים פליגי על הרמ"א דכ' דדווקא במצטמק ויפה לו יש בישול אחר בישול".

ובהמשך תשובתו שם מביא שאפשר שיש להתיר בכל מיעוטו לח, ומסקנתו היא:

"ואולי הוא מטעם דמעצם הדין גם בלח אין בשול אחר בשול, שלכן אין דין זה ברור ומהראוי להחמיר. ובשעת הדחק הגדול אולי יש להתיר".

ולעניין מעשה נראה לענ"ד שיש להחמיר בדבר, דמסברה נראה שאם יש מיעוט רוטב הוא מתבשל למאן דאמר יש בישול אחר בישול בלח. ומה שהקשה הר' עובדיה יוסף מכל תבשיל שיש בו מעט מוהל, יש לומר שכל זמן שיש רוטב שהוא עצמאי - אסור אפילו הוא מיעוט, אך אותה לחות טבעית שיש על המאכלים אינה מוגדרת כרוטב ואין לחוש לה.

ה. דבר יבש ההופך ללח

כתב הטור בסי' שי"ח:

"ואסור ליתן אינפנאד"ה[5] אפי' ברחוק מקום מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח והוי ליה נולד ואסור, ובספר המצות התירוֹ כיון שאינו עושה בידים, וא"א הרא"ש ז"ל אסר".

דברים אלה בנויים על יסוד דברי 'ספר התרומה' בסי' רל"ה, ויש לדון בהם משני כיוונים:

1. בעיית בישול אחר בישול: השו"ע בסי' שיח סע' טז פסק כדעת המתירים, וז"ל:

"מותר ליתן איפנאדה כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח".

ונחלקו הפוסקים אם יש להתיר לגמרי מצד בישול אחר בישול, כיוון שהשומן יבש בשעה שמניחו כנגד המדורה, והיא שיטת רוב האחרונים - עיין 'מגן אברהם', 'משנה ברורה' ועוד. ויש שפירשו שכיוון שהשומן נימוח והופך ללח יש כאן בישול, ולכן אין להתיר אלא כשלא יגיע לשיעור יד סולדת. על פי זה כתב הלבוש שיש טעות סופר בלשון השו"ע, וצריך לומר "במקום שאין היד סולדת". לעומת זאת הט"ז כתב שאין לתקן הגירסא, ואף על פי כן יש לאסור מצד בישול אם השומן יגיע ליד סולדת, ומה שהתיר הש"ע הוא רק להניח במקום שהיד סולדת ובתנאי שלא יביא את השומן לחום של יד סולדת.

אפשר שיש להסביר שהמחלוקת הנ"ל היא בגדרי החיוב של מבשל - אם הוא מצד המעשה או מצד התוצאה, שהרי המעשה כאן הוא בדבר יבש והתוצאה היא בדבר לח, וצ"ע. מכל מקום, מדברי רוב הפוסקים נראה שהכריעו בנקודה זו שאין בישול כיוון שהתבשיל יבש בשעת הנחתו. אמנם ב'שביתת השבת' כתב שיש לחוש לכתחילה שיש בזה בישול, וכן כתב ב'שמירת שבת כהלכתה'.

2. בעיית נולד: בגמ' שבת נא: נקבע שאסור לרסק את השלג, ונחלקו ראשונים בטעם הדבר. יש שאמרו שיש כאן דמיון למלאכה שבורא את המים הללו (רש"י), ויש שהסבירו משום נולד ('ספר התרומה'). ההבדל הברור בין שני הפירושים הוא בקרח שנמס מאליו - לרש"י יש להתיר שהרי לא עשה כלום, ולספר התרומה יש לאסור שהרי מכל מקום המים האלה הם נולד שלא היו קודם לכן. להלכה, הכריע השו"ע הכריע להקל ואילו והרמ"א כתב שיש להחמיר לכתחילה, ובמקום צורך יש להקל. לדברי הכל אם הקרח הנמס נמצא בתוך כוס, כך שהמים הנימוחים מתערבים במשקה שבכוס, אין איסור בדבר לפי שאיסור נולד שייך רק בדבר הניכר ועומד בפני עצמו.

בעקבות הדברים האלה כתב ב'ספר התרומה' לאסור את האינפנאדה משום שהשומן שבה חוזר ונימוח והוי נולד, כאשר גם כאן השו"ע פסק להקל והרמ"א כתב להחמיר.

לבסוף, נעתיק את לשון הש"ע והרמ"א בעניין זה ונבארם:

מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין דשרי, ויש מחמירין. ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.

עמדת הש"ע היא שמותר לתת את הפשטידה כנגד האש. מצד נולד אין איסור כי נימוח מאליו כשיטת רש"י, ומצד בישול אין בעיה כי הוא יבש בשעת הנחתו (הזכרנו לעיל שהמחמירים שיש בכך בישול מגבילים את ההיתר כך שהתבשיל לא יתחמם לשיעור יד סולדת בו, וכבר כתבנו שדעת רוב הפוסקים להקל בדבר).

עמדת הרמ"א היא שיש להחמיר לכתחילה מצד נולד כדעת 'ספר התרומה', אמנם אם יש רוטב סביב לפשטידה כך שהשומן שנימוח מתערב ברוטב ואינו ניכר, אף לדעתו יש להתיר. אולם במקרה זה קיימת בעיה אחרת - בישול אחר בישול ברוטב שהוא דבר לח, עיין 'משנה ברורה' שם ס"ק קד שהגביל את ההיתר של הרמ"א רק למקרה שבו הרוטב לא יגיע ליד סולדת.

בעניין הרוטב הסתפק ה'פרי מגדים' ('אשל אברהם' סי' שיח ס"ק מא) בהבנת ה'מגן אברהם' אם הרוטב שדרכו להיות לח ועכשיו הוא קפוא דינו כיבש או כלח לעניין בישול. אולם מדברי הבית יוסף נראה פשוט שלא שייך בישול אלא ברוטב לח כאשר ברוטב שנקרש דינו כיבש, וצ"ע.

 

לאור הדברים שאמרנו עד כה, יש לכאורה להתיר לתת סוכר או מלח אפילו בכלי ראשון - שהרי הם מבושלים ויבשים, כך שאין בהם בישול אחר בישול. אלא שה'משנה ברורה' סי' שיח ס"ק עא הביא דעות פוסקים שמחמירים בדבר, כנראה משום שהמלח והסוכר הופכים ללח, ולכאורה זה עומד בניגוד למה שהכרענו קודם להקל בזה. ונראה לי שיש לחלק בין שומן שנימוח לבין סוכר ומלח, שהסוכר והמלח נימוחים מיד עם הכנסתם לכלי, ולכן אפשר שיש להחמיר בהם יותר. ה'משנה ברורה' שם כותב למסקנה שטוב להחמיר לכתחילה שלא לתת סוכר ומלח בכלי ראשון אלא בכלי שני.