mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

מבוא והקדמה להלכות שבת


פתיחה

אף על פי שהתורה שבכתב מזכירה לעיתים תכופות את חובת שמירת השבת, את חשיבותה ואת חומרת איסורה[1], המשנה במסכת חגיגה (י.) קובעת: "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה". הלכות אלה, שאנו עומדים לעסוק בהן, כוללות יסודות גדולים מאוד וחמורים מאוד, המוגדרים בלשון המשנה "הררים", וכל זה תלוי בשערה, כיוון שהתורה שבכתב מיעטה בעיסוק בפרטי הלכותיה של השבת, ורמזת אותן במקומות שונים באופן הזקוק לדרשות חז"ל כדי ללמוד את מכלול ההלכות הנדרשות.

נפתח בסקירה ראשונית של תחומים שונים הנכללים בעניינה של השבת. כמובן, לא ניכנס בשלב זה לפרטי הדינים. מגמתה של הסקירה היא למקם אותנו במכלול הנושאים של השבת, ולפתח יסודות רעיוניים שעומדים במרכזה של השבת.

יסודות השבת

כותב הרמב"ם (הל' שבת פ"ל):

"ארבעה דברים נאמרו בשבת - שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה - זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים - כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד' ".

הרמב"ם מחלק את כל הלכות שבת לארבעה תחומים - זכור, שמור, כבוד ועונג. קודם שנדון בגדרו של כל אחד מהם בקצרה, ננסה להבין תחילה את דברי הרמב"ם בעניין כבוד ועונג, שהם 'מדברי סופרים המפורשים על ידי הנביאים'.

מפורסמת המחלוקת הקיימת בדעת הרמב"ם אם כבוד ועונג שבת הם מדאורייתא או מדרבנן[2]. לכאורה, מלשונו של הרמב"ם שהובאה לעיל ברור שמדובר בדינים דרבנן. מכל מקום (כפי שניתן לראות מן הציטוטים שבהערה 2), הפוסקים שלדעתם הדינים הללו הם מדאורייתא מסבירים שהרמב"ם מייחד מינוח מיוחד לדינים שתוקפם מן התורה, אך כיוון שאינם מפורשים בה אלא נדרשים ע"י הסופרים במידות שהתורה נדרשת בהן, הרמב"ם קורא להם 'דברי סופרים'. זאת, אע"פ שלאמיתו של דבר מדובר בדיני דאורייתא לכל דבר, ואין ביניהם ובין דין תורה רגיל אלא שינוי השם בלבד[3].

אף אנו ננסה לתרום את חלקנו בסוגייה זו, תוך כדי דקדוק בלשונו של הרמב"ם: "...מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים". וכי כיצד יעלה על הדעת שדברי הסופרים שחידשו דין כבוד ועונג יתפרשו על ידי הנביאים שקדמו להם? ואם נפרש שהכבוד והעונג נתקנו על ידי הנביאים, מה הוא, אם כן, תפקיד הסופרים בעניין, והלוא אינם אלא דברי הנביאים, או בטרמינולוגיה המקובלת "דברי קבלה"?

התורה מדגישה פעמים רבות בנוגע לימים המקודשים, והשבת בראשם, כי הם ימים של מקרא קודש. בניסיון להתחקות אחר הפירוש של מושג זה, יש להעלות מספר הצעות:

  ·  יש לקרוא ביום הזה קריאת קודש -   מעין קידוש.

  ·  יש להתפלל בו תפילות ייחודיות המעניקות לו אופי של קדושה.

  ·  יש להתכנס בעצרות עם כדי להכריז על היום כקדוש ('מקרא קודש' מלשון "קראו עצרה").

  ·  יש לבצע בו פעולות שיבטאו את היותו יום קדוש, כגון: ביטול ממלאכה, סעודות ייחודיות, לבוש ייחודי, וכיו"ב.

פירושים אלה ואחרים מובאים בדברי המפרשים על התורה. הדים לפירוש האחרון שהצענו ניתן למצוא בתרגום אונקלוס שתרגם את הביטוי כך: "מערע קדיש". בתרגום חזרה לעברית זה יתפרש כ'מאורע קדוש'. וכך דרשו גם חז"ל בספרי: "ארעהו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה", כלומר - דאג שהיום יעבור עליך באופן כזה של מאכל ומשתה וכסות נקייה. כפי שראינו, הצעת פירוש זו שאומצה ע"י אונקלוס וחז"ל במדרש, היא אחת מבין האפשרויות השונות לפירוש הפסוק. נראה שחז"ל בחרו בפירוש זה לפסוק מפני שכבר קדם להם ישעיהו הנביא בנבואתו: "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". זהו, אם כן, פירושו של הנביא ישעיהו לביטוי "מקרא קודש".

את דברי הרמב"ם יש לפרש כך: "כבוד" ו"עונג" הם 'תרגום' הסופרים לביטוי "מקרא קודש" על יסוד פירוש הנביאים לביטוי הנ"ל, וחז"ל הם שקבעו את תכני הכבוד והעונג - מאכל, משתה וכסות נקייה. לדרכנו זו, עולה שאכן כבוד ועונג אף הם ביסודם מצווה מן התורה אלא שכיוון שלא נתפרשו בה להדיא, אלא על ידי דרשת חז"ל, קראם הרמב"ם "דברי סופרים".

עוד יש לומר, שהתורה נתנה צו כולל שמשמעותו היא לאמץ ביום זה דפוסי התנהגות המבטאים את קדושת היום, וחז"ל קבעו את פרטי ההנהגות[4].

מעתה, נשוב לסקירתנו, לפי סדרם של דברים: 'זכור', 'שמור', כבוד ועונג.

1. "זכור את יום השבת לקדשו"

א. פסוק זה משמש מקור לחיוב קידוש היום מן התורה. היו ששמו את הדגש על המילה 'זכור' - "זכרהו על היין", וכלשון הרמב"ם בפרק כ"ט (הל' א):

"מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ') 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה".

לעומת זאת יש שהדגישו דווקא את המילה 'לקדשו' כמקור הלימוד למצווה זו, כדברי הרמב"ן בפירושו לפסוק:

"ועוד בו מדרש ממלת 'לקדשו' שנקדשהו בזכרון, כענין 'וקדשתם את שנת החמשים שנה' (ויקרא כ"ה, י), שהוא טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו"[5].

ב. נחלקו הראשונים אם יש ללמוד מפסוק זה הלכה נוספת, כפי שכתב רש"י על התורה בפירוש המילה "זכור":

"תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה - יהא מזמינו לשבת".

הבנה זו מתבססת על דברי הברייתא בביצה (טז.):

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד: מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים ס"ח, כ) 'ברוך ה' יום יום יעמס לנו'.

תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו".

אולם הרמב"ן הגיב על כך:

"וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' - תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת, אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה".

נראה, שלדעת רש"י אין צורך לומר שהלל הזקן חולק עקרונית על שמאי בעניין הצורך בזכרון כבוד השבת בימות החול, אלא שהוא סבור שאין לבטא זיכרון זה בתחום המזון, משום שזה מתנגש עם יסוד אחר בתפיסתו, דהיינו הביטחון של האדם בה' בבחינת "ברוך ה' יום יום". לעומת זאת הרמב"ן סובר שהלל הזקן חולק עקרונית על שמאי הזקן, ובהמשך דבריו הוא מביא ראיה לשיטתו מדברי המכילתא דרשב"י:

"ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו - לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים".

והרי בברייתא זו חולק הלל הזקן גם על לקיחת כלי חדש, ולדעתו אין צורך לייחדו לשבת.

הרמב"ן עצמו לומד עניין אחר מפסוק זה, על יסוד המכילתא:

"שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (שמות ל"א,יג) 'כי אות היא ביני וביניכם'. וזה עיקר גדול באמונת האל".

ומכאן, יש שלמדו את מצוות הזכירה של שבת בכל יום, וכתבו שיש לכוון בקיום מצווה זו בשעת אמירת שיר של יום: "היום היו פלוני בשבת...".

2. "שמור את יום השבת לקדשו"

כתב הרמב"ן (שמות כ',ז):

"ורבותינו אמרו בזה (ר"ה כז.) 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו'. והכונה להם ז"ל, כי 'זכור' מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו'שמור' אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר 'השמר פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה (עירובין צו.), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו".

בכלל "שמור" יש לכלול את כל איסורי המלאכות בשבת ואת כל האיסורים הנוספים, שאינם חלק מט"ל המלאכות, וכפי שנפרט:

  ·  "לא תעשה כל מלאכה", ובכלל זה כל מלאכות שבת הנלמדות מהמשכן, הן ותולדותיהן.

  ·  שביתת עבדו, בהמתו[6] ואיסור תחומין[7] - אף הן בכלל שמור.

  ·  לענ"ד, יש לכלול בזה גם את כל מערכת השבוּתים - איסורי דרבנן הנלמדים מן הפסוק "וביום השביעי תשבות", וכדברי רמב"ם (הל' שבת פכ"א ה"א):

"נאמר בתורה (שמות כ"ג) 'תשבות' - אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה".

והשווה לדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כ"ג, כד):

" 'יהיה לכם שבתון' - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ע"ב) 'שבתון עשה הוא'. והנה העושה מלאכה ביום טוב -   עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש: 'ושמרתם את היום הזה' (שמות יב יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר 'כל מלאכה לא יעשה בהם' (שם פסוק טז) - אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר 'ושמרתם את היום הזה' להביא דברים שהן משום שבות.

והנה ידרשו 'שבתון' לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן, ונראה לי, שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה 'שבתון' שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".

כוונת דבריהם של הרמב"ם והרמב"ן היא שאין לראות במצות השבתון של התורה רק מצות עשה שהיא הצד הנגטיבי של איסור מלאכה, או בניסוח הלכתי 'ליתן עשה על לא תעשה'. לדעתם, מצוות השבתון מקיפה תחומים רחבים הרבה יותר מט"ל מלאכות, היא פונה אל האדם שישמור ויעניק ליום השבת צביון של יום מנוחה בכל תחומי העשייה. אמנם התורה לא פרטה את העניינים הנכללים במצווה זו, אך זהו אחד מן הציוויים הכוללים שבהם חז"ל פרטו את הדברים שיש להימנע מעשייתם כדי למלא אחר הציווי. נמצא, שמי שיעשה אחת מן הפעולות שנאסרו על ידי חז"ל עובר על איסור דרבנן, אך אם עשה מספר פעולות שפגעו בצביונו של יום השבת כיום שביתה ומנוחה עבר על מצות התורה של שבתון.

3. "לקדוש ה' מכובד"

במסגרת חובת כבוד יש לכלול כל פעולה הנעשית בבית או במסגרת הכוללת לכבוד השבת, כגון הכנת תבשילים ייחודיים, ניקוי הבית וסידורו לכבוד שבת, מפה לבנה, מיטה מוצעת, פרחים ועוד. אף הדלקת נרות שבת וסעודה לאור הנרות הן מכבודה של השבת.

מוקד שני של כבוד הוא בהכנת גופו של האדם לשבת, והוא כולל את כל פעולות הייפוי: רחיצה, גילוח, צחצוח נעליים, כסות נקייה ועוד, כפי שנתבאר במדרש שהבאנו לעיל.

4. "וקראת לשבת עונג"

עונג כולל את כל הפעולות היוצרות אצל האדם הנאה וסיפוק: סעודות שבת (כאשר גם סעודה לאור נרות שבת היא בכלל עונג), קביעת סעודה על יין ומאכלים משובחים, לימוד תורה, שינה וכיו"ב[8].

*   *   *

לעיל פרסנו את הלכות שבת לפי הדגם המרובע של הרמב"ם. אולם, לענ"ד נראה שבאופן עקרוני ניתן לדבר על שני דברים מרכזיים בשבת: זכור ושמור. כבוד ועונג אינם אלא פרטים בתוך מצוות זכור, שהרי עיקר עניינה היא בזכירה ובקידוש היום, וכבר הבאנו לעיל שכבוד ועונג הם ביטויים של יסודות קדושת היום. לפיכך יש לראות את החלוקה באופן הבא:

זכור

שמור

קידוש היום

זכירה[9]

כבוד

עונג

ט"ל מלאכות

שבותים

תחומין

שביתת בהמתו

 

בסקירה זו עמדנו באופן עקרוני על היסודות השונים של השבת, בלא להיכנס לניתוח יסודי של הנושאים ואף לא של העמדות שהוצגו כאן. מן השיעור הבא נתחיל בעז"ה בלימוד מעמיק ויסודי של נושאים שונים בהלכות שבת. מרכז עיסוקנו יהיה בחלק ה'שמור', דהיינו המלאכות האסורות. בתקופה הקרובה נעסוק במלאכת בישול על ענפיה השונים.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי, תשס"ד

עורך: אורי מוגילבסקי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



1   עיין שמות כ',ז-י; שם ל"א, יב-יז; שם ל"ה, א-ג; ויקרא כ"ג, א-ג; במדבר ט"ו, לב-לו; דברים ה', יא-יד ועוד.

2   בשו"ת חתם סופר (חלק א או"ח סימן קסח) כתב:

"והנה אין כוונתו [של הרמב"ם] שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים, אלא דאורייתא ממש נאמרה למשה רבינו עליו השלום   בעל פה - הלכה למשה מסיני - ואתי ישעיהו ואסמכיה אקרא, דאי לא תימא הכי שהיא הלכה למשה מסיני, אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד.), אלא על כרחך, הלכה למשה מסיני היא ורמב"ם קרי ליה דברי סופרים כדרכו...".

ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים דיש סי' ס) הוסיף:

"חיוב הכבוד שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים שכתב הרמב"ם שלא כתב שתיקנו הנביאים, משמע שהוא מדאורייתא, ולשון מדברי סופרים הוא כדרך הרמב"ם שקרי לכל דבר שלא מפורש בתורה דברי סופרים אף שהוא מדאורייתא, והוא כדא"ר אשי על פרועי ראש דבמיתה ועל ערל לב וערל בשר שאר"ח דמתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואגמרה אקרא בסנהדרין (כב:) ובעוד כמה מקומות, וכן הוא חיוב הכבוד לשבת שהוא מהלכה ונתפרשו ע"י הנביאים בקרא".

וראה עוד שו"ת דברי יציב (סי' קפט) שכתב:

"וברמב"ן פרשת אמור (כג, ב) דבשבת נאמר מקרא קודש לעשות אותו יום משתה ושמחה עיי"ש. ובשו"ע הרב (סי' רמ"ב) ועיקרן מן התורה שהשבת בכלל מקראי קודש... דיש לומר בדעת הרמב"ם שנתפרשו מדברי סופרים אבל דין תורה יש להם, והביא ג"כ משו"ת צמח צדק (סי' כח) שכתב דעונג מן התורה ודעת היראים בסי' צט (תי"ב), דמצות עונג גמרא גמירי לה עד דאתי ישעיה ואסמכה אקרא".

אך, עיין שו"ת יביע אומר (חלק א' סי' טו) שכתב:

"הנה למדנו מדבריו [של הרמב"ם] שמצות עונג אינה אלא מדברי סופרים ואינה מן התורה. וכ"כ הגאון מהר"י טאייב בערך השלחן (ס"ס רמב). אולם דעת הרשב"א בתשו' (סי' קכז), ובחי' ליבמות (דף צג) דעונג שבת הוי מן התורה, וילפינן לה מדכתיב 'למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים' ".

3   לענ"ד, לרמב"ם היו שתי סיבות להבחין בין 'דאורייתא' ל'דברי סופרים':

א. מניין המצוות – על פי דברי הרמב"ם בשורש השני שבספר המצוות, שאין לכלול במניין המצוות את המצוות הנלמדות בי"ג מידות.

ב. יכולת בית הדין הגדול שיעמוד באחד הימים ללמוד ולדרוש את הדין באופן שונה ממה שלמדו קודמיו ולשנותו. וכך אומר הרמב"ם בהלכות ממרים (פרק ב' הלכה א):

"ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם'   - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".

והשווה לדבריו בפרק א' שם:

"דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו".

4   מעין זה נביא להלן בעניין מצוות השבתון. אף שם ציוותה התורה בציווי כולל שיש חובה להעניק ליום צביון של יום שביתה ומנוחה, וחז"ל קבעו את פרטי דינים הנקראים בפינו "שבות".

 5   ואפשר שיש לכך משמעות להלכה לעניין מהות הקידוש – אם הוא הכרזה בעלמא על קדושת יום השבת או שמא יש בקידוש מעשה קידוש בפועל. ואע"פ שהשבת קדושתה קביעא וקיימא, מכל מקום על ידי מעשה האדם הוא מוסיף תוספת קדושה ביום ונעשה שותף לקב"ה בקידוש היום, ואכמ"ל בנקודה זו.

6   "אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר (שמות כ"ג) 'למען ינוח שורך וחמורך' - אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. (רמב"ם הל' שבת פ"כ ה"א).

7   על יסוד הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות ט"ז,כט). וכך כותב הרמב"ם:

"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר (שמות ט"ז) 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' - מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר" (הל' שבת פכ"ז ה"א).

8   פירוט יתר של מצוות כבוד ועונג ייעשה מאוחר יותר, כשנדון בעניין עצמו. לעת עתה, עיין ברמב"ם הל' שבת פרק ל'.

9   עיין לעיל בפירושיהם השונים של רש"י והרמב"ן למצווה זו.