!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור 23 - בינה (ב') - 'אני בינה לי גבורה'  


את שיעורינו הקודם סיימנו באפיונה של ספירת הבינה כקולטת לקרבה את התנועה הבלתי מוגבלת של החכמה, מעבדת אותה בחיקה, ומצמיחה ממנה תוכן קונקרטי וממשי. מדובר בתנועה שאפשר לכנותה בשם הידוע מעולם הסוד - צמצום.

תנועת הצמצום היא תנועה אימננטית להתגלות האלוקית וככל שהאינסוף האלוקי משתלשל אל עבר המציאות הממשית, כך חלים עליו עוד ועוד צמצומים. הצמצום הינו יסוד מכונן כבר במעבר מן האינסוף אל הרצון לברוא, וודאי שהוא נוטל חלק במעבר מן האין אל היש, רוצה לומר, מן הכתר אל החכמה, אולם הדומיננטיות שלו מורגשת באופן ברור ובאופן מוצהר בפעם הראשונה במעבר מספירת החכמה אל ספירת הבינה.

אם הדינים

לאור דברינו בפעם הקודמת, מצטיירת לנגד עינינו ספירת הבינה כספירה של חיתוך, תיחום והגדרה. משל לאדם המופיע בפני וועדה עם רעיונות כבירים בעלי מעוף וחזון, והוועדה שלפניו מבקשת לתחום את הרעיונות. לבחון כיצד הם יכולים לעמוד במבחן המציאות, במסגרת המשאבים, ובהקשר לסיטואציה. מדובר בפעולה שיש בה מימד 'אכזרי', או אם נשתמש בטרמינולוגיה קבלית, מימד 'דיני'. וכך כותב ר' משה קורדברו:

ועוד כי הרשב"י ע"ה פי' הפך זה באמרו כי דינין מתערין מסטרא דבינה כמו שנבאר בשער הנזכר מורה כי עילת הגבורה היא הבינה ומשם דינים   (פרדס רימונים שער ה', פ"ג).

דבריו של הרמ"ק מסתמכים על דברי הזהר הקדוש שם נאמר 'בינה דינין מתערין מנה' (ויקרא י:).

לא בכדי, במסגרת הדיאגרמה של הספירות ממוקמת ספירת הבינה בצד שמאל, בלשון הסוד - 'סטרא דשמאלה'.

הבינה נמצאת בראש 'ההנהגה השמאלית', כשתחתיה ממוקמות הגבורה ולאחריה במדרגה הבאה - ההוד. ובלשונו של הרמ"ק - "כי עילת הגבורה היא הבינה". התנועה הראשונה שיש בה מן הצמצום, מן ההגבלה ומן הבלימה נעשית בבינה, ומשם משתלשלת תנועה זו גם במישורים האחרים של המציאות.

מודל דומה שכבר עסקנו בו רבות, הוא היחס שבין הגבורה לחסד. עמדנו על כך שהחסד מתאר תנועה של שפע ותפקידה של הגבורה, הנמצאת לשמאלו של החסד, הוא לצמצם, לתחום ולהגביל את החסד שלא יפרוץ את גבולו. זהו המחיר של הנסיון להוריד את ההנהגה האלוקית לעולם של מציאות, שבו חסד גמור ללא גבולות הופך להיות כח משחית.

כשם שהדבר נכון בעולם המידות, אותו החסד והגבורה מבטאים, כך גם בעולם הדעת חכמה שאיננה נעצרת ונאצרת, איננה יכולה להופיע בעולם. כליה של החכמה נבנים בעולם הגבורה. יש מחיר להתכנסותו של השפע לתוך כלים אולם זוהי הדרך היחידה שבה ניתן לנו, בני האדם, להפגש עימו - וזהו תפקידה של הבינה.

על הבינה, לכאורה, אנו אומרים דבר והיפוכו. שהרי בשיעור הקודם ביקשנו לראות את הבינה כ'אם הבנים', ממנה צומחות הספירות כולן, וממנה מתפרטים ונבנים כל הפרטים המעצבים את המציאות. מאידך, מבקשים אנו לקרוא לבינה כעת, 'אם הדינים'.

'אם הבנים', לכאורה, נתפסת כעמדה של חסד. האמא גומלת חסדים לבניה ומעניקה להם חיים.

'אם הדינים', לעומתה, היא עמדה של דין. זוהי האם הקוצבת ומגבילה ואיננה מאפשרת לחסד הגמור להתפשט.

סודה של האחדות בין שני כינויים אלו טמון בהבנה העמוקה, אותה ניסינו להאיר בשיעור הקודם, על פיה לא ניתן להוליד להצמיח ולבנות ללא דין. השאיפה של כל אדם להוציא מן הכח אל הפועל את חכמתו, ולהפוך אותה מתלמוד שאין בו מעשה לתלמוד שיש בו מעשה, עובר דרך סוד הצמצום ודרך פעולת הדין. האמא קוצבת, וקצבה זו היא המעניקה חיים וממשות על ידי החסד אותו היא מבקשת להרעיף על ילדיה. כך בשלב העיבור, כך בשלב הלידה וכך גם בשעת ההנקה והחינוך.

אולי זהו סודו העמוק של 'חוסך שבטו שונא בנו'. השבט הינו הדין המבקש לעצב מערכת חיים שיש בה גבולות, הגדרות ואפילו סנקציות על פריצתם. לא ניתן להעניק שפע אמיתי לילדינו ללא ה'שבט' הקוצב. תנועת הצמצום של הבינה, אם כן, היא ביסודה תנועה של חסד. תנועה של אמא המבקשת להוליד וליצור.

סוד אחדות זו, שבין אם הבנים לאם הדינים יוכל להסביר יסודות נוספים אותם אנו מכירים ביחס לספירת הבינה.

המתקת הדינים

יסוד המתקת הדינים הוא אחד מיסודותיה החשובים והמעשיים של תורת הסוד. יסוד זה נאמר בהקשרים רבים, ואחד הבולטים שבהם הוא הקשר לספירת הבינה וכך כותב ר' נחמן מברסלב:

וְאֵין דִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ, וְשֹׁרֶשׁ הַדִּינִים בַּבִּינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּזֹּהַר וַיִּקְרָא י:): 'בִּינָה דִּינִין מִתְעָרִין מִנַּהּ', "אֲנִי בִּינָה לִי גְּבוּרָה" (מִשְׁלֵי ח,יד).   (ליקוטי מוהר"ן קמא מא).

הדין, כפי שראינו לעיל, אינו נותר בבינה. הוא הולך ומתפרט, הולך ומתעצב. הגבורה המגבילה את החסד היא ביטוי של הדין שהתעצב בבינה, וההוד המצמצם את הנצח אף הוא ביטוי של אותה עמדת דין. כפי שנראה מיד, גם ספירת המלכות, על אף מיקומה במרכז הספירות למטה, נטייתה שמאלה אל הדין ואף בכך קיימת זיקה בינה לבין הבינה.

בתורת הסוד כפי שראינו ישנה זהות בין אותיות השם המפורש לבין עשר הספירות.

היו"ד הראשונה מזוהה עם ספירות הכתר והחכמה (קוצו של יו"ד והיו"ד עצמו).

הה"א הראשונה מזוהה עם ספירת הבינה.

הו"ו מזוהה עם ספירת תפארת ביחד עם חמשת הספירות שסביבה (חסד, גבורה, נצח, הוד, יסוד) -סה"כ 6.

הה"א האחרונה מזוהה עם ספירת המלכות.

זיהוי זה, מצביע על הזיקה שבין ספירת המלכות לספירת הבינה, ובתורת הסוד עמדו על זיקה זו:

ואין צדק עליון אלא בבינה. כי יש צדק עליון וצדק תחתון, עליון בבינה ותחתון במלכות   (פרדס רימונים שער כב, פ"ד).

גם ספירת המלכות וגם ספירת הבינה קרויות צדק - כלומר דין ומשפט. במילים אחרות נאמר כי הצדק שנוצר בספירת הבינה, מתעצב ולובש לבוש מוחשי ומעשי בעולם המלכות.

סיכום ממצה של זיקה זו ואף הסבר בצידו אנו מוצאים בדברים הבאים של ר' יוסף ג'קטילה:

והנה ספירת המלכות היא בית קיבול לכל הברכות הבאות מספירת הבינה, ולפיכך זו דוגמת זו. ושתיהן, בינה ומלכות, הן סוד שתי ההי"ן אשר בשם יהו"ה יתברך: ה"א ראשונה, בינה, ה"א אחרונה, מלכות. והנה המלכות מקבל סוד שפע הברכות הנמשכות מן הבינה, כמו שפירשנו, ולפיכך זו שמיטה וזו יובל; זו שכינה עילאה וזו שכינה תתאה; זו אם עילאה וזו אם תתאה; זו בית שער לספירות עליונות וזו בית שער לספירות התחתונות; על ידי ה' ראשונה מקבלות ברכות שאר כל הספירות ועל ידי ה' אחרונה מקבלים ברכות וקיום כל הנמצאים הנבראים; זו נקראת תהילה וזו נקראת תפילה; זו נקראת כיפור וזו נקראת כיפורים; זו נקראת שמינית וזו נקראת שמינית, מלמעלה למטה מלכות שמינית, מלמטה למעלה בינה שמינית, לפי ששתי הספירות העליונות כלולות בבינ"ה, כמו שפירשנו, וזהו סוד: ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), וכבר ביארנו למעלה   (שערי אורה, שער שמיני).

ננסה לשם הסדר לערוך טבלה מסכמת:

בינה

מלכות

ה"א ראשונה

ה"א אחרונה

צדק עליון

צדק תחתון

יובל

שמיטה

שכינה עילאה

שכינה תתאה

אם עילאה

אם תתאה

בית שער לספירות עליונות

בית שער לספירות תחתונות

מקור הברכה לשאר הספירות

מקור הברכה לנבראים

תהילה

תפילה

כיפור

כיפורים

שמינית מלמטה

שמינית מלמעלה

 

לא נכנס לסודה של כל אחת מן ההשוואות הללו, ונסתפק במציאת מכנה משותף שיעניק בידינו אפשרות להמשיך בדיון.

ספירת הבינה מבטאת את האידיאה. אמנם היא 'אם הבנים' אולם פניה כלפי מעלה. הבא בשעריה, צריך לטפס שמונה מדרגות מלמטה למעלה, בעוד הבא בשערי המלכות צריך לרדת שמונה מדרגות מלמעלה למטה. המלכות בהיותה מזינה את הנבראים כולם, בהיותה שוכנת למטה - שכינה תתאה בתוך עמה, נושאת בקרבה אופי 'יישומי'.

ההבדל בין תהילה לתפילה הוא ההבדל בין האידיאה למציאות. האדם שחי באידיאל עליון איננו מתפלל כי אם מהלל. אם הבנים שמחה - הללויה. השוכן בקרב הארץ, בתוך טומאתה וצרותיה, צריך להתפלל. בהמשך נבחן הבחנה נוספת בין היותה של הבינה ביטוי לעולם הבא, בעוד שהמלכות היא ביטוי לעולם הזה. גם הבדל זה מחזק את הבחנתנו, לפיה הבינה מתארת אידיאה והמלכות מביאה אידיאה זו לכדי יישום.[1]

זוהי, כך נדמה, הבחנה אחת מיני רבות שיש בין שתי ספירות אלו, אולם המשותף להן הוא עיקר עניננו. בעלי הסוד מבקשים לראות בספירת המלכות את הביטוי האחרון של השתלשלות הצדק והדין, מספירת הבינה דרך הגבורה, דרך ההוד עד למלכות.

נשוב עתה להמתקת הדין. המתקת הדין, כך אומרים בעלי הסוד, נעשית בשורשו של הדין. היכולת להביא את הדין אל שורשו, אל מקורו, אל מקום היווצרותו, היא זו הממתיקה אותו ומכהה את חדותו. דין מומתק איננו פוגע ואיננו מאיים כדין שאינו מומתק.

כדי להבין דברים אלו עלינו ראשית לבחון את משמעותה של המתקת הדין. נתבונן בדבריו ר' אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט:

או יאמר והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד וגו'. יש בכאן סוד המתקת הדינין בשורשן כי ידוע שורש כל הדינים הוא מבינה כי מינה דינין מתערין וכשמעלין הדינים לשורשן שהוא עולם הבינה שם נמתקו כל הדינים, ויש להסביר הדבר כי ידוע שהדינים הם בסוד ל"ט מלאכות ונגד זה יש ל"ט קללות והיינו כי כל מלאכה הוא צמצום כי קודם שעושה המלאכה מחשבתו מתפשטת בכמה ענינים וכשעושה כל דבר מלאכה אזי מצמצם מחשבתו כולו בתוך אותו הדבר וזהו דרך משל, והסוד הוא שמזה נמשך דינים כשנופל לבחינת צמצום כי כל צמצום הוא דין כידוע וכשמעלים הדינים לעולם הבינה היינו לעולם המחשבה ושם אין פירוד כלל כי שם נכללו ונתאחדו כל הז' ספירות ואין בהם פירוד כלל להיות חסד וגבורה וכו' רק הכל נכללו ונתאחדו כאחד מחמת שיצאו מן הצמצום שהוא עולם הפירוד ובאו לעולם הבינה שהוא עולם המחשבה והמחשבה הוא אין סוף ולכך שם נמתקו כל הדינים, ויש לומר שזה מרומז בפסוק והנה שבע שבלים היינו ז' שבלים שהם ז' ימי הבנין שאדם צריך לעלות בהן, עולות יש להם עליה, בקנה היינו כשמעלים אותם לקנה שהוא קנה חכמה קנה בינה שהם המוחין אז יש להם עליה והיינו אחד מפני ששם נכללו ונתאחדו כולם כאחד ואין שום פירוד כלל ושם יתפרדו כל פועלי און ונמתקו כל הדינים והבן היטב   (דגל מחנה אפרים, מקץ).

נדמה כי בעל דגל מחנה אפרים, מבקש לטעון כי המתקת הדינים פירושו של דבר ביטולם. הדינים, כך אומר ר' אפרים, הם הצמצום וההיפרטות. עולם הפירוד הוא עולם שבו יש ריבוי של פרטים, וריבוי זה נוצר בבינה, כפי שראינו לעיל, כתוצאה מתהליך של צמצום. הוא מתאר את ל"ט המלאכות, שהן פועל יוצא של מחשבה מתפשטת בכמה ענינים, שמצטמצמת במעבר מן המחשבה אל המלאכה.

השבת הדינים אל שורשם, לפי שיטתו של ר' אפרים, היא השיבה אל שורשם של הפרטים טרם התהוותם והיפרטותם. הבינה, לדעתו, היא מקור ההיפרטות, ועל כן בבינה שבים אל עולם המחשבה שבו הכל באחדות. נדמה כי לשיטת בעל 'דגל מחנה אפרים' הבינה כאן היא השער אל ספירת החכמה שבה אין היפרטות. השיבה אל הבינה היא שיבה אל הרגע שבו הבינה עדיין לא פעלה את פועלה. אותו פועל, שראינו שכל ענינו לתחום, להגדיר ולהצמיח עולם של ריבוי. השורש, כך סובר ר' אפרים, הוא המקום שבו עדיין לא נעשתה פעולת הצמצום.

על פי דברים אלו, כפי שפתחנו בהסברנו, נראה כי ר' אפרים סובר כי המתקת הדינים פירושו של דבר ביטולם הגמור, והשבתם אל האחדות הגמורה של החסד האלוקי, הבא לידי ביטוי בספירת החכמה בטרם נפלה אל עולם הפירוד בפעולתה של הבינה.

ר' אפרים מדבר על המעבר מן המעשה אל המחשבה. רוב חיינו, כך סובר ר' אפרים, מתנהלים ברובד המלאכה. אדם לעמל יולד ועיקר עיסוקו הוא במלאכותיו. זוהי קללת האדם הראשון, ואכן קללה בצדה של המלאכה, שהרי המלאכה משקיעה את האדם בעולם של חומר שיש בו פרטים והבחנות, גבולות וצמצומים. זוהי מציאות עכורה המותירה את האדם בעולם של פירוד שבו נדמה כי כל פרט איננו קשור למשנהו.

הפתרון, לשיטת ר' אפרים, הוא השבת הדינים אל שורשם. הנסיון למצוא את ה'מחשבה תחילה' שנמצאת ב'סוף המעשה'. הנסיון לטפס אל האידיאה הניצבת מאחורי המציאות. אידיאה שעדיין לא לבשה לבוש פרטי ומצומצם. ר' אפרים מבקש להוליכנו אל עולם המחשבה שבו ניגודים יכולים לשכון זה עם זה, שבו הגבולות אינם מאיימים על השפע המבקש להתפשט עד בלי די.

ר' אפרים מדבר על ל"ט מלאכות ולא בכדי. השביתה מל"ט אבות מלאכה ביום השבת, מבקשת לרומם את האדם מעולם המעשה אל עולם המחשבה, מעולם הפירוד אל עולם האחדות. כפי שראינו לעיל, ששת ימי בראשית מאופיינים בהבדלות ובהבחנות שעושה בורא העולם. השבת, לעומת זאת, מבקשת להוליכנו אל האחדות שקדמה לעולם ההבחנות והפירוד. השבת היא שיבה, והיא מחייבת ניתוק מעולם המלאכה אל עולם המחשבה שהוא מעין עולם הבא.

ידוע סוד השבת, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב'כגוונא' שענינו האחדות - רזא דאחד! וכשמגיעים אל האחד 'כל דינין מתעברין מינה', שהרי הדין שוכן בפירוד, ולפי ר' אפרים הדין הוא הוא הפירוד.

האם אמנם המתקת הדינים היא ביטולם?

האם השבת הדינים אל שורשם משמעותה השבת הדינים אל מקום החסד, שהוא שורש הדינים?

האם אמנם העליה אל הבינה, מפגישה אותנו עם החכמה, בטרם פעלה הבינה את פעולתה, כפי שסובר ר' אפרים?

שורש הדין - המניע לדין

נדמה כי ישנן פרשנויות אחרות לרעיון זה וכך כותב ר' חיים מטשרנוביץ' מגדולי תלמידי ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב:

ונודע אשר כל עיקר המתקת הדינים הוא בשורשן שהוא בבחינת הבינה שממנה דינין מתערין, ובעצמה היא רחמים פשוטים, וכאשר נמתק הדין שמה אז נתבסמו כל העולמות ברחמים וכאמה כבתה מלאה רחמים וחסדים. וזה פירוש השיבה שופטינו כבראשונה שיהיה נעשה בחינת שופט הצדק שהוא בית דין שלמטה דינא דמלכותא כבראשונה כימים הראשונים בחינת הבינה שנקראת ימים הראשונים בסוד הכתוב (דברים ד', לב) כי שאל נא לימים הראשונים כנודע. וכשאדם בא לפני שופט הארץ הגשמי ומכוון בראשי תיבות הזה להמתיק ש"ך דינים דדכורא על ידי ה' אלפין של אדנ"י ונעשה שכ"ה אז ודאי יתהפך לב השופט עליו בחמלה וחנינה לרחם עליו. והנה מבואר בדברי מר"ן קודש קדשים האר"י ז"ל בליקוטי תורה (בפסוק (בראשית מ"ז, כד) ונתתם חמשית לפרעה) כי פרעה רומז לפעמים בבחינת הבינה שהוא פרעון העולם עיין שם   (באר מים חיים, ויגש מד).

נדמה כי אפשר להבין את שורשם של הדינים באופן שונה מכפי שהבינו ר' אפרים מסדילקוב. לשם כך עלינו לחזור אל אותה אחדות שתיארנו בסוף הפרק הקודם, בין 'אם הבנים' ל'אם הדינים'. ראינו כי מה שמייחד את דיניה של האם היא העובדה כי כוונתה בכך להיטיב לילדיה, ולמעשה אף לברוא אותם.

שורש הדין הוא אותו המניע לדין, ושורשם של כל הדינים הוא אצל הבינה המבקשת להיות אם הבנים. ובלשון ר' חיים מטשרנוביץ' 'כאמה כבתה מלאה רחמים וחסדים'. ההבחנה בין השורש לבין הדין, איננה הבחנה בין חסד לדין או בין חכמה לבינה. ההבחנה בין השורש לדינו, היא ההבחנה שבין המניע של הדין לדין עצמו. את המניע של הדין, ניתן למצוא בשורשו וזוהי הבינה. הגבורה, ההוד ובעיקר המלכות, הן בבחינת מוציאות לפועל. משל לאשור שהוא שבט אפו של הקב"ה, כדברי הנביא ישעיה. אשור איננו יודע ואיננו מודע להיותו שבט אלוקים. אשור הוא דין גמור וענינו להוציא אל הפועל את גזר הדין. שורשו של גזר הדין הוא במניע. שם ניצב אלוקים המבקש להיטיב, לתקן ולרומם את ישראל כדי להשיבם לארצם באופן מלא ואמיתי.

המתקת הדין, אם כן, היא איננה ביטולו, אלא היכולת לחבר בין המניע לבין הדין ולהפוך את המניע לנוכח אקטיבי בגזר הדין. ילד שמקבל עונש מאביו, סובל את יסורי הדין, אולם משאביו מסביר לו כיצד עונש זה יועיל, וכשהוא משכנע את הבן כי כל כוונתו בעונש זה, היא להיטיב לו, הרי שהייסורים מומתקים. הם אינם מתבטלים אולם פג מהם טעם המרירות הקשה כל כך.

כשהעונש ניתן על ידי הסוהר, זה קשה מאד. כשהעונש ניתן על ידי המורה, אף זה קשה. אפילו כשהעונש ניתן על ידי אבא, גם אז קשה להפיג את טעם המרירות, אולם כשידה של אמא היא המענישה, הרי שעל פני הדין מתפשט נעם אמהי של חסד ורחמים. זוהי הבינה שהיא אם הבנים!

וכך כותב השל"ה הקדוש:

ועל דרך הסוד, ושפטו את העם משפט צדק, ואז צדק צדק תרדוף. דע כי יש צדק תחתון וצדק עליון, צדק תחתון היא מדת מלכות, 'דינא' דמלכותא 'דינא', אותיות אדנ"י. צדק עליון בינה, דמינה מתערין דינא. וצדק תחתון הוא סוד הארץ כנודע, וצדק עליון הוא סוד עולם הבא. וארץ ישראל ועולם הבא נתנו על ידי יסורין שהם מכח הדין. וכשסנהדרין ידונו משפט צדק מכח התורה, כמו שכתבתי לעיל שהסנהדרין דנין דין תורה, והתורה נתנה גם כן על ידי יסורין, אז למען תחיה וירשת את הארץ, ירושת הארץ צדק תחתון, תחיה, חיות הנצחיי עולם הבא, צדק עליון   (השל"ה הקדוש, שופטים).

השל"ה הקדוש, מתיחס לזיקה שבין המלכות שהיא צדק תחתון לבינה שהיא צדק עליון. המלכות, אומר השל"ה, היא סמל לארץ. הבינה, היא סמל לעולם הבא. ושתיהן, המלכות והבינה, שייכות לעולם הדין. ארץ ישראל, והעולם הבא, נקנים בייסורים שהם תוצאת הדין. לא ניתן להגיע אל העולם הבא ללא עמידה במשפט וזיכוך וטיהור הנפש, תהליך שלעתים מלווה ביסורים. לא ניתן לזכות בארץ ישראל ללא גלות ארוכה מזככת ומטהרת שתביא את עם ישראל למדרגה הראויה לרשת את ארצו. ומוסיף השל"ה, אף התורה עצמה, נקנית ביסורים, ועל כן גם דרכה של תורה ביסורים.

כשסנהדרין שופטים אדם על פי משפט התורה, קובע השל"ה, נוצרת זיקה בין התורה, ארץ ישראל והעולם הבא. 'ושפטו את העם משפט צדק' - זו התורה, ועל ידי זה 'צדק צדק תרדוף' - זהו צדק תחתון, בחינת ארץ ישראל וזהו צדק עליון, בחינת עולם הבא. מדוע שפיטת העם על ידי סנהדרין במשפט צדק, נושאת את הסגולה לחבר ולאחד תורה, ארץ ישראל ועולם הבא?

נדמה לי שגם זו, היא מעין המתקת הדינים בשורשם. כשבית דין של מטה שופט את בני האדם בבחינת 'דינא דמלכותא', הרי שהוא שואב את כוחו ממידת הדין שניתנה בעולם, אולם כח זה מנותק הוא מן המקור האלוקי ומן המניע האלוקי. הדין הראשון שבא לעולם בא כדי להוליד, כדי להצמיח, כדי להפוך את החכמה האלוקית למקור בר יניקה - זוהי הבינה שהיא אם הדינים ואם הבנים. כשבית דין של מטה שופט משפט הוא מבקש להעניש, ולעתים אפילו לנקום. זהו דין גמור שאף אם בשורשו הוא אכן יונק מן הרצון להיטיב ולתקן, הרי שהענף מנותק מן השורש, והדין מתגלה במלוא עוזו ועוצמתו. כשאותו בית דין, שופט על פי דין תורה. נעשה החיבור שבין צדק תחתון, שהוא בחינת סנהדרין, בחינת מלכות, לצדק עליון שהוא בחינת בינה.

דין תורה, אוגד בקרבו את סודו של הצדק והמשפט האלוקי שכל חפצו להיטיב ולהצמיח, וכשדין זה נעשה, הרי שעולמות הצדק מתחברים אל שורשם, וכל הדברים הנקנים בייסורים, מתגלים ונחשפים.

מלמדנו ר' חיים מטשרונביץ' כי 'השיבה שופטינו כבראשונה' היא בקשה למשפטה של הבינה, שהיא השופטת הראשונה בקיומה של ההויה. אנו מבקשים את משפטה של הבינה, מפני שבראשוניות שיש לה, המודעות לשורש ולמקור, שכל ענינו להיטיב ולהוליד, דומיננטית ביותר.

משפטה של הבינה הוא משפט, אולם משפט זה מלא חסדים, וחסדים אלו מתפשטים על פני הדין כולו וממתיקים אותו, במתיקות של רחמי אם. וכשצדק תחתון מתאחד בצדק עליון, והנשפט בפני הסנהדרין או אפילו בפני אביו ואמו, חש כי מפעם בהם הצדק העליון של הבינה המבקשת להיטיב ולתקן עולם, כשלתוך אולם בית המשפט נכנסת העמדה הרוחנית של 'אם הבנים', הרי שהדינים מתמזגים בשורשם, וגזר הדין נמתק וחסד ורחמים מציפים את העולם, ואזי - אם הבנים שמחה.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ד

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] נעיר בהערה מעט ארוכה כי הבחנה זו עולה גם מתוך ההבדל בין היובל לשמיטה.

הבינה קשורה ליובל גם בהיותה, כפי שראינו לעיל, שער החמישים - חמישים שערי בינה. והשמיטה קשורה למלכות בהיות המלכות הספירה השביעית משבע התחתונות.

ההבדל בין היובל לשמיטה, מתחיל בהבדל שבין המספר שבע למספר חמישים. ראשית נבהיר כי המספר חמישים הוא כמספר שמונה. שהרי החמישים בא על גבי יחידה של שבע. כך בספירת העומר, לאחר שמסיימים שבע שבתות שבע פעמים, הקפיצה אל השמונה היא החמישים, וכך גם בשנת היובל המסיימת ספירה של שבע שמיטות, כשהחמישים הוא תחילתה של השמינית.

ההבחנה בין שמונה לבין שבע היא ההבחנה בין הטבע לבין מה שמעליו. השבע, כידוע, הוא ביטוי לשלמותו של הטבע - שבעה ימים בשבוע - השבת חותמת את הבריאה הטבעית. השמונה, כידוע, הוא הפריצה שמעבר לטבע. ברית המילה הנעשית ביום השמיני, כדברי המהר"ל, היא ביטוי לתיקון שעושה האדם על גבי המציאות הטבעית (כדברי ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע (מדרש תנחומא, תזריע, ה) על כך שהמילה מלמדת כי מעשי האדם נאים יותר ממעשי אלוקים).

לא בכדי ימי החמשים בתורה וימי השמונה מתארים גילוי שכינה. היום השמיני למילואים - היום בו נראה כבוד ד' על המשכן, היום החמישים מפסח - מתן תורה, שנת החמישים - היובל, המבטאת את שנת המלכת הקב"ה שמכוחה משחררים את העבדים - 'כי עבדי הם', ומשיבים את הקרקעות 'כי לי כל הארץ'.

הבינה, אם כן, היא ביטוי למציאות העל טבעית ולהופעה האלוקית הפורצת את הטבע וחושפת אותו לגילוי שהוא 'מעין עולם הבא'. המלכות, היא ביטוי לשכינה השוכנת במציאות הטבעית הבאה לידי ביטוי בשנת השמיטה. שהיא, כמו שבת, מלמדת כי הקב"ה שוכן בקרב עם ישראל בתוך טומאתם, כמו גם בכל המציאות הטבעית ואכמ"ל!