פרשת נשא  הרב אמנון בזק

 

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?"

א. פתיחה

- "לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", עונה הגמרא (סוטה ב ע"א), ובכך מבטאת מסר חינוכי אקטואלי, על הנזק החמור שעלול להיגרם כתוצאה מריבוי אלכוהול. אכן, הקשר בין יין לבין איסורי עריות מופיע פעמים רבות במקרא: מהסיפור, העמום משהו, של שכרותו של נח, דרך פרשת לוט ובנותיו, ועד לאזהרות הנביאים מפני היין, כגון "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד', יא)[1]. ברם, על דרך הפשט, דומה שניתן להצביע על גורם נוסף לסמיכות שתי הפרשיות.

ב. "גדל פרע שער ראשו"

תחילה יש לשאול: למה נסמכו פרשות נזיר וסוטה לענייני הקדשת הלויים? פרקים ג'-ד' הרי עסקו בבחירת הלויים ובתפקידיהם, ופרקים ז'-ח' עוסקים בחנוכת המשכן ובהקדשת הכוהנים והלויים לעבודתם. מדוע בעיצומו של התהליך הובאו ענייני סוטה (פרק ה') ונזיר (פרק ו')?

נראה, שהתורה רצתה להדגיש, כי על אף שהלויים נבחרו על פי סגולתם הטבעית, עדיין מקום יש לכל איש ואישה בישראל להגיע לרמת קדושה גבוהה. ניתן לציין כמה קווי דמיון בין הנזיר לבין הכוהנים: על הכוהנים נאמר "קדושים יהיו לא-לוהיהם" (ויקרא כ"א, ו), ועל הנזיר - "קדוש הוא לה'" (ו', ח); בזמן עבודתו צווה הכוהן: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י', ט), כפי שצווה הנזיר - "מיין ושכר יזיר" (ו', ג); וכן גם הכוהן וגם הנזיר נאסרו להיטמא למתים.

אולם השוואה זו מעוררת קושי: קדושת הכוהנים, הגורמת למצוות ייחודיות, נובעת מעבודתם במקדש, כפי שמפורש בפרשת אמור: "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם א-לוהיהם הם מקריבים והיו קודש... וקדשתו כי את לחם א-לוהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך..." (ויקרא כ"א, ו-ח). מובן, שלא ניתן לייחס קדושה זו לנזיר, שאינו עובד במקדש.

על כן, נראה שקדושת הנזיר דומה יותר לקדושת הכוהן הגדול. בניגוד לכוהנים, שקדושתם תלויה ונובעת מעבודתם במקדש, הרי שקדושת הכוהן הגדול נובעת מעצם העובדה שהוא נמשח בשמן המשחה - "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים... ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא... ולא יחלל את מקדש א-לוהיו כי נזר שמן משחת א-לוהיו עליו, אני ה' " (ויקרא כ"א, י-יב)[2]. יש לציין, כי מלבד ה"נזר" המוזכר כאן - השמן שבו נמשח הכוהן הגדול פעם אחת בחייו - ישנו "נזר" נוסף המונח על ראשו של הכוהן הגדול במשך חייו - הציץ. התורה מצווה בסמיכות על שני סוגי הנזר של הכוהן הגדול: "ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקודש על המצנפת: ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו" (שמות כ"ט, ו-ז). נזר השמן ונזר הציץ מבטאים יותר מכל את קדושתו הייחודית של הכוהן הגדול.

פסוקים אלו מזכירים מאוד את האמור לגבי נזיר - "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר א-לוהיו על ראשו: כל ימי נזרו קדוש הוא לה' " (ו', ו-ז). מהו "נזר" זה? מן הפסוקים משתמע, כי שערותיו הגדלות של הנזיר - הן הן הנזר: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו" (ו', ה). הן הנזיר והן הכוהן הגדול נאסרים בטומאת מת אפילו לקרובים, שכן נזר א-לוהיהם על ראשם. אדם המקבל על עצמו לנהוג בנזירות - יכול להתקדש על ידי גידול שערותיו, וקדושה זו מטילה עליו חובת הינזרות מטומאה ומיין.

אמנם, יש הבדל בולט בין קדושת הכוהן הגדול לבין קדושת הנזיר: בעוד שקדושתו הטבעית של הכוהן הגדול מחייבת אותו שלא לפרוע את שיער ראשו - "את ראשו לא יפרע" (ויקרא כ"א, י), הרי שהנזיר, שקדושתו (הזמנית) היא מתוך בחירה, מצטווה להיפך: "גדל פרע שער ראשו" (ו', ה). קדושתו של הכוהן הגדול אינה קשורה לשערותיו. אדרבה: ייתכן שאיסור פריעת השיער, אפילו בשעת אבילותו, נועד כדי שלא לטשטש את רישומה הסמלי של משיחתו בשמן, או את מראהו של הציץ, שהם המבטאים את סמליות קדושתו. לעומת זאת, קדושתו של הנזיר באה לידי ביטוי בנזר א-לוהיו שעל ראשו - בשערותיו, וברגע שיסיים את תקופת נזירותו - עליו לגלח את "ראש נזרו"[3]. כך העיד על עצמו המפורסם מבין הנזירים - "מורה לא עלה על ראשי כי נזיר א-לוהים אני מבטן אמי, אם גולחתי - וסר ממני כוחי וחליתי והייתי ככל האדם" (שופטים ט"ז, יז).

ממילא מובן גם האיסור היחיד שמוטל על הכוהנים שאינו מוטל על הנזיר - איסורי חיתון עם אלמנה, גרושה וכד'. איסורים אלו קשורים במהותם לתקופה ממושכת, ועל כן הם אינם רלוונטיים לנזיר, שתקופת קדושתו היא זמנית.

סמיכות פרשת הנזיר לפרשת הקדשת הכוהנים והלויים באה אפוא ללמד, שעל אף שלשבט לוי יש מעלה מיוחדת של קדושה מרחם - הרי שגם אדם מישראל יכול להגיע לקדושה עליונה על ידי נזירות. קדושה זו אמנם תהיה זמנית, אולם היא נמצאת בדרגה גבוהה ומקבילה בשעתה לקדושת הכוהן הגדול.

כעת ננסה לבאר את משמעות סמיכותה של פרשת סוטה להקשר רחב זה.

ג. "ופרע את ראש האִשה"

בין פרשת נזיר לבין פרשת הסוטה ישנה זיקה ברורה: שתי הפרשיות פותחות בלשון דומה[4]:

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם - איש איש כי תשטה אשתו...".  
    (ה', יא-יב)

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם - איש או אשה כי יפליא לנדֹר נדר נזיר...".   (ו', א-ב)

שתי הפרשיות אף מסיימות באותה לשון: "זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה..." (ה', כט); "זאת תורת הנזיר אשר ידור..." (ו', כא). בשתיהן ממלא הכוהן תפקיד מרכזי, ובין היתר הוא מקיים מצוַת תנופה: "והניף את המנחה לפני ה'" (ה', כה); "והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'" (ו', כ).

ברם, השוואה זו רק מחדדת את ההבדל הקיצוני הקיים בין הנזיר לבין הסוטה. עסקנו קודם בקדושת הכוהנים, המפורטת בויקרא כ"א. פרק זה בא מיד לאחר פרק כ', העוסק בפרשת העריות. גם שם קיים קשר הופכי בין שני הפרקים הצמודים, שכן הם מציגים את שתי הקיצוניות: פרק כ"א מתאר את דרגת קדושת האדם הגבוהה ביותר, בעוד שאיסורי העריות הם פגיעה קשה ביותר בקדושה. מהות הזהירות בתחום זה היא חובת עם ישראל להיות קדושים: פרשת העריות פותחת באזהרה - "והתקדִשתם והייתם קדשים כי אני ה' א-לוהיכם" (ויקרא כ', ו). בראש הרשימה, מיד לאחר איזכור ערוות האב והאם, נאמר: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ', ח). בסיום רשימת העריות מודגש שוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ', כו)[5].

קשה אפוא להתעלם מהקשר שבין פרקים כ'-כ"א בספר ויקרא לבין פרקים ה'-ו' בספר במדבר. גם בספר במדבר, קודם לפרק המתאר את קדושתו הייחודית של הנזיר, מופיע הפרק המבטא את הפגיעה החמורה ביותר בקדושה - ניאוף של איש עם אשת איש. הפגיעה בקדושה מתבטאת, בין היתר, בכך שעונשה של הסוטה בא על ידי "מים קדושים" (ה', יז), ויש בכך מידה כנגד מידה: המים הקדושים פוגעים במי שפגעה בקדושת עם ישראל. מייד אחר כך, כאמור, מופיע פרק ו', המתאר את הצד השני - את יכולת האדם להגיע לדרגות קדושה גבוהות ביותר.

ניגוד זה שבין הנזיר לבין הסוטה בא לידי ביטוי בפרשה באופן בולט: בעוד שעל הנזיר, כאמור, מוטלת החובה לגדל את שיער ראשו, הרי שאצל הסוטה, הכוהן מצטווה לפרוע את שערה. בעוד שאצל הנזיר - גידול השיער פרע, באופן עצמאי, מבטא את ייחודו, הרי שאצל הסוטה - פריעת ראשה על ידי הכוהן מבטאת ביזוי והשפלה.

ואכן, מצאנו במקרא את שתי המשמעויות של השיער: מצד אחד, אנו מכירים כמה דמויות שהשיער איפיין את ייחודם. ביניהם נציין את שמואל הנביא, שבדומה לנזיר נאמר עליו עוד טרם שנולד "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א' א', יא); וכן את אליהו הנביא, שעליו נאמר "איש בעל שיער" (מלכים ב' א', ח). גם אבשלום בן דוד, הגם שלא היה דמות חיובית מבחינה מוסרית, הבליט את יופיו הייחודי בעזרת שערו: "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קודקודו לא היה בו מום: ובגלחו את ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב' י"ד, כה-כו). מצד שני, פריעת הראש מבטאת השפלה או אבלות: כך לגבי מצורע - "וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא י"ג, מה); וכך לגבי אבל, כפי שניתן ללמוד מן האיסור לכוהן הגדול - "את ראשו לא יפרע".

למדנו מכאן, שאצל הכוהנים הקדושה היא טבעית, ואין עליהם לפרוע את ראשם. מעמדם של בני ישראל נקבע על פי מעשיהם: אם ירצו - יוכלו להגיע לשיאי קדושה, שאותה יבטאו גם באופן חיצוני ע"י שיגדלו פרע שער ראשם; וכנגד זאת, פגימה בקדושה תביא לפריעת הראש ע"י אחרים.