!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ט"ו בשבט  15.11.315

השקד


א.

השקד, העוטה ממש בימים אלו את שלמתו הלבנה, את ה'קיטל' שלו, הוא המבשר לנו את ראש השנה הממשמש ובא, ראש השנה לאילנות. מופיע הוא כשליח ציבור ומבשר את האביב קודם זמנו.

"שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים".  
    (רד"ק ירמיהו א', יב)

שהרי עיקר זמן פריחתם של העצים הוא חודש ניסן:

"היוצא בימי ניסן, וראה אילנות שמוציאים פרח - אומר:...".   (שו"ע או"ח רכ"ו, א)

ובמשנה ברורה שם:

"בימי ניסן. אורחא דמילתא נקט, שאז דרך הארצות החמים ללבלב האילנות".  (משנ"ב רכ"ו, א)

ואם זריז השקד ומקדים את ניסן בחודשיים ימים - לא דבר ריק הוא.

ב.

"ויאמר אליו ה' - מזה בידך? ויאמר - מטה".   (שמות ד', ב)

מני אז, הופך אותו חפץ מקרי, כביכול, שהחזיק משה בידו ברעותו את צאן יתרו, למכשיר רב עוצמה ובעל חשיבות מכרעת במהלך הגאולה. משה עושה בו את האותות לפני העם למען יאמינו בו. הוא מכה בו את פרעה ואת עמו במצרים ועל הים, ואת עמלק ברפידים. מעיון בפסוקים נראה שידו של משה האוחזת במטה - היא היד החזקה והזרוע הנטויה, שהוציא בה הקב"ה את ישראל ממצרים.

פעמים אחדות באה הזרוע הנטויה לידי ביטוי במטה משה, כבאותות (שמות ד') ובמכות הברד, הארבה והחושך; ופעמים - במטה אהרן, כבמופתים (שמות ו', י) ובמכות דם, צפרדע וכינים. אך שני מטות אלו אינם אלא מטה אחד, עיתים משמש ביד אהרן ועתים ביד משה[1].

ג.

מטה מופלא זה - במה כוחו גדול, ממה היה עשוי? כל עוד ערום הוא וחלק, אין אדם יכול לעמוד על טיבו. משהוציא פרח והציץ ציץ - נגלה סודו:

"ויהי ממחרת, ויבֹא משה אל אֹהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויֹצא פרח ויָצץ ציץ ויגמֹל שקדים".   (במדבר י"ז, כג)

הוי אומר, מקל שקד הוא.

ד.

ואכן, כשקד זה, הממהר לפרוח ולבשר לעולם את האביב עוד בטרם בא, כך מטהו של משה - אצה לו דרכו. כל הנהגתו את עם ישראל - בחיפזון, במהירות, שלא כדרך הטבע. הנהגה של נס. והרי כל מהותו של הנס היא הדילוג על שלבי הביניים, הקפיצה על פני לוח הזמנים, על פני תורת ההתפתחות הטבעית.

במהלכו ראה העולם התמוטטותן של אומות גדולות כמצרים. ראה אף התפוררותן של גדולות ממנה. מה נשאר לעולם מממלכות גדולות כממלכת החיתים, אשור, פרס או רומי, שכל אחת מהן שלטה בכיפה בעולם. ידע עולמנו אף על מאבקי שחרור של עמים. על מלחמות לעצמאות. הצד השווה שבכולם - שהיו אלו תהליכים. תהליכים של עשרות ואף של מאות שנים. גאולת מצרים - שונה מהן לחלוטין. התמוטטותה של מצרים הייתה כה מהירה, כה חדה; התמוטטות שלא באה אחריה תקומה במשך מאות שנים, והכל - תוך שנה אחת!

לאידך גיסא - תקומתם של ישראל. עבדים בני עבדים, נעדרי כל תרבות עצמית, הפכו בזמן כה קצר לנושאי דגל האמונה בא-ל אחד בעולם, שאין לו דמות הגוף ושאינו גוף. לנושאי דברה של תורת חרות האדם, נושאי בשורת השוויון, אהבת הגר ושאר ערכים נאצלים שלא ידעם העולם. לימים, הפכו אלו את תרבותם וערכיהם. בחמישים יום הפך עם השטוף במ"ט שערי טומאת מצרים לראוי להשראת שכינה עליו.

מהפכה כזו - אין לה אח ורע בדברי ימי עולם. תהליכי החרות שבעולם, השינויים בתפיסה הדתית והחברתית של האנושות - תהליכים טבעיים הם. מתמשכים. ההיסטוריה - לא אצה לה דרכה. ראשונה לחירויות האדם - החרות הדתית, הרוחנית, המדינית והחברתית שביציאת מצרים; והיא עצמה - בבת אחת ובמלוא קומתה. בחיפזון. לשם כך היה צורך במהלך ניסי. בהנהגה של מַטֵּה, של מקל השקד.

וכך אף במהלך הטבע הדומם. יודע הים עתות גאות ושפל. במהלכו הטבעי של העולם נתגלו קרקעיות ימים והפכו ליבשות; הוצפו יבשות והפכו לימים. קריעת ים בבת אחת, ושטיפתו מיד אחר כך את היבשת שיצר ללא סימנים מוקדמים - בקריעת ים סוף בלבד. ואף אלו - מכוחו של מקל השקד הן. מטהו של משה.

"...שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני, כי בחִפזון יצאת מארץ מצרים...". (דברים ט"ז, ג)

"פסח זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שפסח ה'" (מתוך ההגדה של פסח). גאולה של פסיחה, של קפיצה, של דילוג.

ה.

חיפזון זה, על שום מה? מדוע היה צורך לצמצם את גלות מצרים מארבע מאות שנה למאתיים ועשר? מדוע לא יכלה הגאולה להיעשות ללא המטה, במהלך הטבעי והרגיל שטבע הקב"ה בעולמו? מדוע הייתה הגאולה צריכה לבוא בקפיצה פתאומית, בפסיחה, ולא ע"י מהלך מתון יותר, שיגרתי?

"...ויקרא אליו א-לוהים מתוך הסנה, ויאמר - משה משה...".   (שמות ג', ד)

"למה כן? משל לאדם שנתון עליו משאוי גדול, וקורא: פלוני פלוני קרובי, פרוק מעלי משאוי זה".  (שמות רבה ב')

יחיד מבין בעלי השמות הכפולים נזכר משה בלא הפסק בין השמות (כגון: "אברהם | אברהם"). כביכול, דחקה לו השעה לרבש"ע. כביכול, כבד עליו משא זה של גלותם של ישראל. אינו יכול לסבול עוד. הקריאה אל משה - קריאה מהירה היא. ואף הגאולה חייבת לבוא במהירות. לפרוק, כביכול, את המשא מעל ריבונו של עולם.

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". (מתוך ההגדה של פסח)

ופירשו מעמיקים, שהיו ישראל בגלות מצרים שקועים במ"ט שערי טומאה. עוד רגע קט, ח"ו, והיו שוקעים בשער אחרון, שער הנ', שער שאין ממנו עוד יציאה לעולם של קדושה ושל תורה. עד שלא החמיץ בצקם, עד שלא שקעו לגמרי בקליפת מצרים, בחמץ - נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

"ואכלתם אותו בחִפזון, פסח הוא לה'".   (שמות י"ב, יא)

היה צורך בהתערבות מיוחדת משמיים, התערבות ניסית ע"י מטה, בפריחה מוקדמת מזמנה כפריחת השקד, כדי למנוע את טמיעתם המוחלטת של ישראל בגלות מצרים; את קריסתם תחת עול השעבוד הקשה, הרוחני והגשמי.

ו.

אלא, שלחיפזון יש מחיר. גאולה הצומחת כה מהר, שלא כדרך הטבע, בפסיחה על שלבי הביניים ובלא מאמץ - עלולה ליבול ולקמול במהירות דומה. כמוה כקיקיון, שבן לילה היה ובן לילה אבד. דרכו של עולם היא: דבר הבא במתינות, שלא כדרך נס - אחיזתו בעולם יציבה יותר. עַם שהספיקו לו חמישים יום לצאת מטומאת מצרים למעמד הר סיני - די לו בארבעים להידרדר בחזרה למעשה העגל.

רק עם שיציאתו לחרות הייתה כה פתאומית, בלא נקיפת אצבע מצדו - יכול היה להירתע לפתע כאיש אחד ממבחן ההתמודדות שעמד להִכפות עליו משייכנס לארץ אבותיו. ארץ זו - ארצם של אברהם, יצחק ויעקב היא. הם, האבות, חיו בה בהשגחה טבעית ונסתרת. בזיעת אפם. ללא מטה.

ז.

שהרי אף השקד: ראשון הוא להוצאת פירות, אך ראשון הוא אף לנשירתם. ראשון לכל העצים עוטה הוא את מעטהו הלבן, וראשון להם - ניצב ערום ועריה משנשרו.

"השקד הזה - משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו, כ"א יום".   (קהלת רבה י"ב, ז)

ואף מטה השקד של משה, שגאל את ישראל בחיפזון ושעזר לצמיחתו המהירה של משה כמנהיגם - גרם בחיפזון דומה לדעיכתו של משה כמנהיגם; גרם בחיפזון דומה לדעיכתו של משה, לכך שלא יכניסם לארץ. ממילא, אותו השקד הוא זה שגרם לכך שנתקדשה הארץ לשעתה ולא נתקדשה לעתיד לבוא; לכך שכניסתם של ישראל אליה הייתה ארעית ולא נצחית.

"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמַיִם".  
    (במדבר כ', יא)

ועונשו:

"יען לא האמנתם בי... - לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".   (במדבר כ', יב)

שכח משה לרגע, שלא ביציאת מצרים החפוזה עסוקים היו, כי אם בכניסה לארץ ישראל. ארץ שאין בה מקום למַטֵּה. ארץ שבה אבנים שחקו מים, ואף שתהליך זה איטי ונצחי הוא - רק כך ניתן להוציא מים מן האבן. לימים, למד מכוחו ר' עקיבא שדברי תורה הם מנת חלקם אף של אנשים שאינם מסוגלים לצמוח כה מהר ולגובה כמשה רבנו.

"בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו... אבנים שחקו מים. מיד נשא קל וחומר בעצמו".  
    (אבות דר' נתן פ"ה)

אך משה עם מטהו, כשעמד על פי הבאר - אצה לו דרכו. לא הספיק לתת פירותיו, להיכנס לארץ ישראל, ונגזר עליו למות במדבר. למות בשביעי באדר, כ"א יום לאחר שנתן השקד פירותיו. עם נבילת השקד, עלה אף משה השמיימה.

ח.

פתחנו בגנותו של השקד: מהיר לצמוח ומהיר לנבול. פתחנו אף בגנותו של המטה: מהיר להושיע ומהיר לחֵטְא. נסיים - בשבח. נוכיח שאף הגנות אינה אלא למראית עין. אליבא דאמת - שבח היא.

צדו האחד של השקד - מטהו של משה. נחפז בגאולת ישראל, אך בחפזונו - מביא אף לנפילתה, במי מריבה; כשם שצומח לפני כל העצים וממהר ליבול מהם, בבחינת מהיר לשמוע ומהיר לאבד. עתה נעסוק בצדה החיובי של תכונה זו, בבשורת התקווה שמשמיע השקד, המטה.

ט.

"לכן הנה ימים באים נאֻם ה', ולא יאמֵר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים: כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הִדיחם שמה...". (ירמיהו ט"ז, יד-טו)

גאולת מצרים - טפלה תהיה לגאולה העתידה. גאולה של "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" - טפלה היא לזו שנאמר בה: "כי לא בחִפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נ"ב, יב). וגאולה שזרחה להם פתאום - טפילה היא לזו המנצנצת ובאה קמעה קמעה, כאיילת השחר שנראתה בבקעת ארבל, כגאולה העתידה.

י.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...".   (דברים ל"ד, י)

"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך...".   (דברים י"ח, יח)

הא כיצד? מתרצת הפסיקתא רבתי (ובעקבותיה האברבנאל בהקדמתו לירמיהו): כמשה ממש - לא קם; מעין אספקלרייתו של משה - קם, והוא ירמיהו. השוואות רבות בין משה לירמיהו. אנו לא נעסוק אלא באחת.

הקדשתו של משה - על ידי מטה השקד. כמוה - הקדשתו של ירמיהו.

"ויהי דבר ה' אלי לאמֹר - מה אתה רואה, ירמיהו? ואֹמר - מקל שקד אני רֹאה: ויאמר ה' אלי - היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשֹתו"   (ירמיהו א', יא-יב)

שלא כבגאולתם של ישראל ממצרים, אין מדובר כאן על פריחתו המהירה של השקד כי אם על קמילתו המהירה. על החורבן המהיר:

"וישקֹד ה' על הרעה ויביאה עלינו".   (דניאל ט', יד)

זוהי האזהרה הפותחת את נבואת הפורענות של ירמיהו. עתידים ישראל לגמור פירותיהם באותה מהירות ובאותו חיפזון שבו צמחו. אף הפורענות באה על ישראל במקל שקד, בחיפזון.

חיפזון שבגאולת ישראל - ביארנו. חיפזון שבפורענות - מה טיבו?

יא.

שני צדדים לצמיחתו ולנבילתו המהירות של השקד. ניתן לומר: כשם שצומח ראשון לפירות, כך מאבד ראשון את פירותיו, כ"א יום לאחר שנתנן - יצא שכרו בהפסדו. כמקלו של משה, שנבל עד שלא עברו את הירדן. לאידך גיסא, יש לומר: כשם שמאבד ראשון את פירותיו, כך מצמיחן ראשון לשנה הבאה - יצא הפסדו בשכרו. וזהו מקלו של ירמיהו.

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד', כה)

"רמז להם שיגלו ממנה לסוף תתנ"ב שנים, כמנין 'ונושנתם'. והוא הקדים והגלם לסוף תת"נ שנים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון'. וזהו שנאמר: 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה אלינו, כי צדיק ה' א-לוהינו'. צדקה עשה עימנו, שמיהר להביאה שתי שנים קודם זמנה".  
    (רש"י דברים ד', כה, בשם הגמרא בסנהדרין)

"כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א', יב) - כך אומר ה' לירמיהו. כחפזונו של השקד לנבול - כן יפול המקדש ועמו כל יושבי הארץ בפורענות הממהרת לבוא אליהם. בחיפזון תבוא הפורענות. דוחקת לו השעה, כביכול, לבורא עולם. כי אם לא יפסיק לפרוע מהם עד שלא יבוא זמנם - יתקיים בהם ח"ו הכתוב: "כי אבוד תאבדון".

הוי אומר: מקל השקד הנחפז של הפורענות, מטהו של ירמיהו, הוא הגורם שתבוא גאולה אחריה. לשון אחרת: חפזונו של השקד ליבול - הוא הגורם לצמיחתו המהירה מחדש בעיצומו של החורף, של הקור, גם בימים שהחמה והאור מסתירים את פניהם.

לעיל, זכרנו את התקוממותו של ר' עקיבא בעומדו מול באר המים נגד שחיקת האבנים באמצעות המטה, שהיא שחיקה חפוזה, נגד הוצאת מים מן הסלע בחיפזון, שסופה חטא. זכרנו את התמזגותו של ר' עקיבא עם חזיון שחיקת האבנים על ידי המים עצמם, שחיקה איטית אך יסודית. לגבי מטהו של ירמיהו - המבטא נבילה הגוררת צמיחה בעקבותיה - רוח אחרת הייתה עם ר' עקיבא.

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים - קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?... אמר להן: לכך אני מצחק... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו'], בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". (מכות כד ע"ב)

מטה הפורענות ההופך למשענת הגאולה בידי זקני ירושלים - הוא פריחתו המחודשת של השקד, שבמהרה נבל ובמהרה בימינו יפרח מחדש.

 

*

**********************************************************

*

באר שבע

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד

עורך: יצחק ברט

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   השווה בעיקר שמות ז', יט ל-י"ז, ה. וע"ע יחזקאל ל"ז, יז.