!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת בא  6.11.315

הפסח


א. פסח - על שום מה?

1. "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים"

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם - מה העבֹדה הזאת לכם: ואמרתם - זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל...".  
    (י"ב, כו-כז)

התורה מסבירה את השם "פסח" בכך שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל והציל אותם. ההבנה המקובלת לפסוק זה היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להכות את בכורי מצרים, וכפי שדרשו חז"ל:

"ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך; והכיתי כל בכור - אני ולא שרף; ובכל אלֹהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא שליח. אני ה' - אני הוא ולא אחר".  
    (מתוך ההגדה של פסח)

הקב"ה הוא שראה את דם הפסח על מזוזות פתחי בתיהם של ישראל, דילג מעליהם ולא הכה אותם. לפי הבנה זו, משמעות הפסיחה היא הימנעות מעשייה. כשהקב"ה הכה את בכורי מצרים - הוא נמנע מלפגוע בבכורי ישראל. בעקבות פירוש זה, נוצר גם ביטוי עממי: "פוסח על שתי הסעיפים" - משמעו, אדם הנמנע מלהחליט באיזו דרך יבחר.

שלוש השגות יש לנו על ההסבר המקובל:

א. כיצד הדם שעל הפתח גרם לכך שהקב"ה יימנע מלהכות את בכורי ישראל (אלא אם כן זוהי 'גזירת מלך', בלא טעם, שהבתים שיש דם על פתחיהם לא ייפגעו)?

ב. מפשטי המקראות נראה שאדרבה - הקב"ה לא הכה את בכורי מצרים בעצמו, אלא דווקא שליחו - "המשחית" - עשה זאת:

"ועבר ה' לנגֹף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזֹת, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף".   (י"ב, כג)

"והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכֹּתי בארץ מצרים".   (י"ב, יג)

ג. מקורו של הביטוי 'פוסח על שני הסעיפים' הוא בדברי אליהו בהר הכרמל: "עד מתי אתם פֹּסחים על שתי הסעִפִּים; אם ה' הא-לוהים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו" (מלכים א' י"ח, כא). פירוש הביטוי במקורו אינו הימנעות מהליכה בשתי דרכים, אלא דווקא הליכה בשתיהן. בני ישראל בימי אחאב היו עובדים גם את ה' וגם את הבעל, כציפור הבונה את קינה על שני ענפים (=סעיפים), ומרקדת בין שניהם.

2. "ויאמר למלאך המשחית - רב עתה, הרף ידך"

נראה, שמקורה של הדרשה שבהגדה של פסח הוא בדרשה המובאת בשני מקומות בתלמוד הירושלמי:      

"כד אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל, לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו, דכתיב 'ועברתי בארץ מצרים' - הוא וכל דרגון דידיה".  
    (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א; ועיין גם בהוריות פ"ג ה"א)

בדרשה זו, מיוחסת לקב"ה גאולת ישראל, ולא מכת הבכורות.

נראה, אפוא, שהקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה - הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם. את מלאכת ההשחתה מסר הקב"ה בידי שליח, והוא - המלאך המשחית - הוא זה שהכה את בכורי מצרים. אולם הקב"ה אינו מוכן למסור בידי שליח את מלאכת ההגנה על בנו בכורו ישראל, לבלתי בוא המשחית בפתחו. הוא עצמו - כביכול - דילג מבית ישראל אחד למשנהו, ניצב עליהם ומנע את המשחית מלהיכנס ומלהזיק. דם הפסח הניתן על מזוזות הבית הוא כדם הקרבן, הניתן לדורות על קרנות המזבח. כל בית בישראל קיבל גדר של מזבח, והשכינה שרתה מעליו - בבחינת "ראיתי את ה' ניצב על המזבח" (עמוס ט', א).

ומצאנו במקום נוסף יחס דומה בין הקב"ה לבין מלאכו. כך נאמר בהר המוריה, בעת שנגלה ה' לדוד משיחו:

"וישלח הא-לוהים מלאך לירושלִַם להשחיתה, וכהשחית ראה ה' וינחם על הרעה, ויאמר למלאך המשחית - רב עתה, הרף ידך; ומלאך ה' עֹמד עם גֹרן ארנן היבוסי: וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה' עֹמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלִַם, ויפֹּל דויד והזקנים מכֻסים בשקים על פניהם: ויאמר דויד אל הא-לוהים - הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי, ואלה הצאן מה עשו; ה' א-לוהי - תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה: ומלאך ה' אמר אל גד לאמֹר לדויד כי יעלה דויד להקים מזבח לה' בגֹרן ארנן היבֻסי".   (דברי הימים א' כ"א, טו-יח)

המלאך היה המשחית, והקב"ה הגן על עמו ולא נתן את המשחית להשחיתם. הגנתו על עמו באה בד בבד עם הקמת המזבח בהר המוריה ועם ייחוד המקום לשכינה להתגלות שם.

3. "גנון והציל, פסֹחַ והִמליט"

כיוצא בו נהג הקב"ה גם בפסח דורות, בעת שצרו צבאותיו של סנחריב מלך אשור על ירושלים בימי חזקיהו. באותה שעה, היה מלך אשור מתפאר בכוחו ולועג:

"ותמצא כקן ידי לחיל העמים, וכאסֹף ביצים עזֻבות כל הארץ אני אספתי, ולא היה נֹדֵד כנף ופֹצה פה ומצפצף".   (ישעיהו י', יד)

סנחריב המשיל את אלֹהי העמים לציפורים הבורחות מקיניהן במקום להגן על ביציהן, וכך היה יחסו גם לקב"ה. על כך עונה לו הנביא:

"כצפֳּרים עפות, כן יגן ה' צבאות על ירושלִַם, גנון והציל פסֹחַ והִמליט".   (ישעיהו ל"א, ה)

שהרי לא כצורנו צורם, והקב"ה - הנמשל לציפור - יגן על קִנו, ירושלים, ועל יושביה. הוא יפסח וירחף על ירושלים, ומגובה שמי קודשו יגן עליה.

ואכן, כך אירע בליל הפסח בחצי הלילה:

"ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמֹנים וחמִשה אלף, וישכימו בבקר והנה כֻּלם פגרים מתים". 
    (ישעיהו ל"ז, לו)

המלאך המשחית הכה את צבאות אשור, והשכינה ריחפה, פסחה על ירושלים והגנה לבלתי יבוא אליה המשחית. ולקח גדול למדנו מכאן: בניו של הקב"ה אנו, והוא בכבודו מגן עלינו. מי שיהין לשלוח בנו את ידו הטמאה - לא יינקה!

ב. בנה ביתך

1. תפילין

בארבע פרשיות בתורה נזכרה מצוַת התפילין. שתיים מהן, "קדש" ו"והיה כי יביאך", נאמרו עם היציאה ממצרים (שמות פי"ג), "בעצם היום הזה" (י"ב, נא), ותוכנן העיקרי הוא זכירת יציאת מצרים:

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".   (י"ג, ח)

שתי הפרשיות האחרות שבתפילין, "שמע" ו"והיה אם שמוע", נאמרו כעבור ארבעים שנה, בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ (דברים פ"ו; פי"א). תוכנן של שתי הפרשיות הללו הוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, בהקשר ברור של הכניסה לארץ והצורך לקיים שם את מצוות התורה.

נסכם אפוא: שתיים מפרשיות התפילין עוסקות ביציאת מצרים, והשתיים האחרות - בתכליתו של עם ה': קבלת עול מלכות שמים, התורה, המצוות וארץ ישראל.

2. מזוזה

'תאומתה' של מצוַת תפילין היא מצוַת המזוזה. עמה היא כתובה בפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע", ושתיהן דומות במהותן ובתוכנן. ועדיין - שונה המזוזה מן התפילין. בניגוד לתפילין, לא מכילה המזוזה אלא שתי פרשיות בלבד - פרשיות התכלית. חסרה היא את שתי הפרשיות הראשונות, "קדש לי" ו"והיה כי יביאך", המצַוות על זכירת יציאת מצרים.

מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין?   מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?

נעמוד על נקודה נוספת המיוחדת למזוזה. השם הכתוב עליה מבחוץ - נוטריקון של שומר דלתות ישראל הוא, שכן היא ניצבת על הפתח ומשמרתו. וכן פירש רש"י:

"מזוזה חובת הדר - לפי שהיא משמרתו".  
    (רש"י פסחים ד ע"א)

3. פסח

דיני הפסח - יש בהם להבהיר את דיניה של המזוזה. שהרי כך נצטוו ישראל לנהוג ערב צאתם ממצרים:

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם".   (י"ב, ז)

"והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכֹּתי בארץ מצרים".   (י"ב, יג)

הווי אומר, הפסח והמזוזה - שני חלקים של עניין אחד הם, כשם שארבע פרשיות התפילין הן עניין אחד. כשם ששתיים מפרשיות התפילין עוסקות ביציאת מצרים ושתיים במלכות ה', תורה ומצוות - כך גם שתי מצוות המזוזה. נוסף על המזוזה, המכילה את שתי הפרשיות האחרונות של התפילין, מרוח על המזוזה גם דם הפסח כאות נוסף.

כל עוד היו ישראל במצרים, בעת שנלחם ה' במצרים במכת בכורות - מצוַת המזוזה התקיימה בדם. לאחר שניתנה התורה, החליף אורן של פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" את הדם שעל הפתח. מעתה, השמירה על הפתח אינה מונעת רק את כניסת מלאך המוות המשחית במכת בכורות, אלא גם את כניסתה של כל טומאה הסותרת את עול מלכות השמיים ואת עול המצוות אל בתיהם הטהורים של ישראל.

ד. ברית מילה

אם הגדרנו את מצוַת המזוזה כ'תאומתה' של מצוַת התפילין, הרי תאומו של דם הפסח הוא דם המילה:

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. ר' אליעזר אומר: וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמיך חיי'? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להִגאל...".  
    (ילקוט שמעוני יחזקאל שנ"ד)

אך לא הרי הקשר שבין המזוזה לבין הפסח כהרי הקשר שבין המילה לבין הפסח. הקשר בין המזוזה לבין הפסח הוא בשמירה, שלא ייכנס המזיק אל תוך בית ישראל - בחינת "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". הקשר בין המילה לבין הפסח הוא בבחינת "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", או בבחינת "ולא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה".

ונבאר את דברינו. המוציא את בשר הפסח מן הבית החתום בדם הפסח על מזוזותיו - פוסלו. היוצא מן הבית החתום בדם בעת אכילת בשר הפסח - טורף נפשו בכפו, שהרי אל המשחית הסובב בחוצות מצרים הוא יוצא. כיוצא בו - ברית המילה אף היא אות החותם את זרע ישראל בקדושת שמו יתברך, כפי שאנו אומרים בברכת המילה: "ואת צאצאיו חתם באות ברית קודש". כדם הפסח, החותם את פתח הבית היהודי למען לא יצאו ישראל החוצה אל המשחית, אף דם המילה חותם את פתח הגוף היהודי, למען לא יצא זרע ישראל הקדוש החוצה לבטלה. רק בקדושה יצא זרע ישראל, כדרך שיצאו ישראל מן הפתח במצרים ביציאת מצרים. בקדושה - ולא אל המשחית.

בכך ניכר זרע ישראל הקדוש מזרע מצרים הטמא:

"ותרבה את תזנותיה לזכֹּר את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים... אשר בשר חמורים בשרם וזִרמת סוסים זרמתם". (יחזקאל כ"ג, יט-כ)

שתי בחינות הן, אפוא, לדם הפסח: הדם שעל הפתח שומר מכניסת המשחית כמזוזה, ושומר מיציאה אל המשחית כברית המילה. וכשם שהתפילין קשורות לגוף והמזוזה קבועה בבית - כך דם המילה חתום בגוף ודם הפסח מרוח על מזוזת הבית.

5. חירות

שני בתים לאדם. האחד - משפחתו, כאמור: "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט"ז, יא); והשני - מקום מגוריו, כאמור: "ואיש כי יקדיש את בֵּיתו קדש לה'" (ויקרא כ"ז, יד). שני הבתים האלו מוזכרים גם בקרבן הפסח: "בית" במשמעות של משפחה, כאמור: "שה לבית אבות שה לבית"; ו"בית" במשמעות של מקום מגורים, כאמור: "ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו".

בשני בתים אלו ניכר בן החורין מן העבד.

"אם אדֹניו יתן לו אִשה וילדה לו בנים או בנות - האִשה וילדיה תהיה לאדֹניה והוא יצא בגפו". 
    (שמות כ"א, ד)

אין העבד מקים משפחה משלו. אדוניו מזווג לו אישה, ולאו דווקא את בחירת לבבו. ילדיו - אינם שלו; רכוש אדונו הם.   בלשון חז"ל (קידושין סט ע"א): "עבד - אין לו חייס" (=ייחוס משפחה). וכיוון שנישואיו עם זוגתו השפחה אינם הקמת בית של ממש - לא ייפלא שקבעו חז"ל: "מרבה שפחות מרבה זימה" (אבות פ"ב).

מצד שני, אין לעבד מקום גם מגורים משלו:

"וקראתם דרור בארץ... דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור? כמדייר בי דיירא, ומוביל סחורה בכל מדינה".   (ראש השנה ט ע"ב)

ר' יהודה מפרש את לשון "דרור" - שדר בכל מקום שהוא רוצה. החרות פירושה זכייה בשני הבתים: בבית המשפחתי ובבית המגורים. על כך נאמר בשנת היובל:

ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻבו".  
    (ויקרא כ"ה, י)

את קרבן הפסח אוכל היהודי עם אבותיו - עם משפחתו, ועם שכנו - במקום מגוריו. דם הפסח הוא האות על הבתים. אות הוא לישראל שיצאו לחירות; שזכו בבית על שני מרכיביו.

ואף לדורות שומרים אנו על שני בתינו. מצוַת המזוזה שומרת על טהרת בית מגוריו של היהודי, לבל יבוא המשחית פנימה, ומצוַת המילה שומרת על טהרת זרעו ובית משפחתו, לבל יצא זרעו אל המשחית החוצה.

6. דרכו של אברהם

ביום הפסח (רש"י בראשית י"ח, י), נזדמנו לו לאברהם שלושה אורחים ובישרו לו על הולדת יצחק. באותו יום נתבררה דרכו של אבי האומה. פתח ביתו, החתום בפני המשחית - נותר פתוח לרווחה לאורחים מן המדבר. פתח גופו, החתום בברית המילה מיציאת זרע טמא - נותר פתוח להולדת הזרע הטהור, יצחק בנו.

מני אז, באותו יום, דלתם של בניו, הנעולה בדם הפסח מפני המשחית שלא ייכנס - נפתחת לרווחה לפני האורח, הנצרך, הרעב.

"כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח".  
    (מתוך ההגדה של פסח)

פתחו התחתון של גופם - נעול בדם המילה בפני הזרע, שלא יצא אל המשחית. אך פתח גופם העליון - הפה, פתוח לספר לזרעם הטהור, לבנם החכם, השואל את הקושיות, את סיפור יציאת מצרים.

כך, בשני בתיו של האדם - במקום מגוריו ובמשפחתו - פותחים אנו את ההגדה של פסח.

 

*

**********************************************************

*

באר שבע

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד

עורך: יצחק ברט

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*