הרב שלמה לוי והרב יוסף צבי רימון

הלכות ברכות   חלק ד'*

 

כסיום לשיעורים העוסקים בהלכות ברכות, נעסוק בשיעור זה בקצרה בעיקרי הדינים של שתי ברכות: ברכת שהחיינו וברכת כהנים.

 

ברכת שהחיינו

 

מקור הדין של ברכת שהחיינו הוא לגבי חובת אמירת ברכה זו בשלושה רגלים. הגמרא בעירובין בדף מ' ע"ב מתלבטת לגבי אמירת הברכה בראש השנה וביום הכיפורים:

"ואמר רבה, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים, כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דלמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן?"

התלבטות הגמרא היא שאמנם מצד אחד אלו הם ימים הבאים מזמן לזמן, אך מצד שני ימים אלו אינם נקראים רגלים. הגמרא מנסה להוכיח את התשובה לשאלה זו על סמך רבי יהודה שאומר שהוא מברך את ברכת שהחיינו אפילו על דלעת חדשה, ועל כן צריך לברך גם בראש השנה וביום הכיפורים. על הוכחה זו אומרת הגמרא שברור שיש רשות לברך שהחיינו בראש השנה כמו שיש רשות לברך על דלעת חדשה, התלבטות הגמרא היא האם יש חובה לומר ברכה זו או לא.

העולה מהגמרא הזו הוא שבשלושת הרגלים יש חובה לברך שהחיינו, אבל כל הברכות שאנחנו מברכים על פירות חדשים או על בגדים חדשים וכדומה – זוהי ברכת רשות ולא חובה. ואכן, הרמ"א בסימן רכ"ג בסעיף א' כותב:

"ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות."

ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ז' מעיר על דברי הרמ"א האלו:

"ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו ואינו נכון."

ה"משנה ברורה מדגיש שהרמ"א מתאר את המציאות ולא שהוא סובר שניתן להקל בכל הקשור לברכה זו. אמנם, ברכה זו היא רשות, אך זה לא אומר שברכה זו איננה חשובה, אלא זו ברכה חשובה ביותר וראוי להקפיד ולומר אותה.

"ערוך השולחן" בסימן קכ"ה בסעיף א' מוסיף טעם נוסף להקפדה על ברכה זו ואומר שאמנם זוהי ברכת רשות, אבל עם ישראל קיבל עליו את הברכה הזו כחובה, ולכן, כיום, יש חובה לומר את הברכה הזו.

ברכה מקבילה לברכת שהחיינו היא ברכת הטוב והמיטיב. הגמרא בברכות בדף נ"ט ע"ב מבררת מה ההבדל בין ברכת שהחיינו לברכת הטוב והמיטיב וקובעת:

"קצרו של דבר, על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו – אומר ברוך הטוב והמיטיב, וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה – לא מברך הטוב והמיטיב."

לאור גמרא זו פוסקים ה"שולחן ערוך" והרמ"א בסימן רכ"ג בסעיף א':

"ילדה אשתו זכר – מברך הטוב והמיטיב, וגם היא צריכה לברך כן. הגה: ואם מתה אשתו בלידתה – מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני."

  כיון שאשתו מתה – יש רק את ההנאה שלו מהילד, ועל כן יברך שהחיינו ולא הטוב והמיטיב. על פי זה, כאשר קונים דבר חדש שישמש כמה אנשים, כמו דבר חדש לבית וכדומה – צריך לברך הטוב והמיטיב.

מה הדין בהולדת בת?

ה"משנה ברורה" שם בסעיף קטן ב' אומר:

"ומכל מקום נראה לי פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה – מברך ברכת שהחיינו, דמי גרע ממי שרואה את חבירו לאחר שלושים יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו?!"

לפי ההיגיון הזה, ניתן היה לומר שיכול לברך הטוב והמיטיב מדין של שמועה טובה, שהרי השומע שמועה טובה מברך הטוב והמיטיב. אלא שכתבו האחרונים שכיוון שאדם מעדיף בן – הוא איננו יכול לברך על הולדת בת מדין של שמועה טובה.

ה"באור הלכה" שם מביא את תשובות הרשב"א שטוען שרק האב והאם מברכים שהחיינו על הולדת בן מדין שמועה טובה, כי ברכה זו נתקנה רק על דברים שיש הנאה גשמית מהם, ומצב כזה קיים רק בבן שיכול לעזור בפרנסה וכדומה. צריך לשים לב לדברי הרשב"א שמבהיר שאין הבדל מהותי מבחינת השמחה הרוחנית של האדם בין הולדת בן לבין הולדת בת, אלא יש הבדל מעשי הבא לידי ביטוי בכך שהבן מביא איתו הנאה גשמית, ולכן הברכה היא רק על הולדת בן ולא על הולדת בת.

על פי זה, נראה לומר שבימינו שהמציאות השתנתה, וגם הבנות מביאות תועלת גשמית, בהחלט ניתן לומר שמי שמברך על הולדת בת מעצם הדין של הלידה – יש לו על מי לסמוך.

ברכת כהנים

 

המצווה כשלעצמה היא מצווה מדאורייתא. על כן, אם כהן לא מקיים את המצווה הזו ללא סיבה – הוא מבטל מצוַת עשה מדאורייתא. כך פוסק ה"שולחן ערוך" בסימן קכ"ח בסעיף ב':

"כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן, אף על פי שבטל מצות עשה אחת – הרי זה כעובר בשלש עשה, אם היה בבית הכנסת כשקורא כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו."

העולה מדברי ה"שולחן ערוך" הוא שהתנאי העיקרי לחיוב כהן מהתורה בברכה זו הוא שצריך שמישהו יקרא לכהנים לקיים את המצווה הזו. על כן, כהן שיש לו בעיה כלשהי לשאת את כפיו – עדיף שיצא מבית הכנסת לפני שקוראים לכהנים, וכך לא יתחייב מדאורייתא.

ה"כל בו" מביא שבזמן שבית המקדש היה קיים – הכהנים ברכו את העם רק בבית המקדש, אבל שלמה המלך תיקן שיברכו גם בגבולין.

למעשה, אנו נוהגים היום לברך את ברכת הכהנים באמצע התפילה כחלק מחזרת הש"ץ, וכך אומר הירושלמי בעירובין. אמנם, עקרונית אין כל קשר בין ברכת הכהנים לתפילה, אלא זו ברכה העומדת בפני עצמה. כך גם אומר ה"באור הלכה" בהקשר אחר. הוא דן בשאלה שהרי יש איסור על זר לברך את הברכה הזו ולשאת את כפיו, ואם עושה כן – עובר בעשה כי זהו לאו הבא מכלל עשה. אם כן, נשאלת השאלה והרי הרבה אנשים כן אומרים את המילים הללו בכל מיני הזדמנויות, כמו בברכת הילדים בשבת וכדומה? ואם תאמר שאין בעיה כי זה לא נאמר תוך כדי התפילה, והרי כל הקשר בין הברכה הזו לתפילה הוא רק מדרבנן? בכל אופן, רואים מדברי ה"באור הלכה" שהקשר לתפילה הוא רק מדרבנן. לנקודה זו יש השלכה במקרים מסוימים כמו מקרה שחזן שכח לומר יעלה ויבוא ונזכרו רק לאחר ברכת הכהנים. החזן צריך לחזור לרצה, ונשאלת השאלה האם הכהנים צריכים לחזור ולברך. אם הקשר לתפילה היה מהותי – היה צריך לחזור גם על ברכת הכהנים, אך הדעה הרווחת בפוסקים היא שלא צריך לחזור מהסיבה שהעלינו והיא שאין קשר מהותי בין ברכת הכהנים לתפילה.

נעיר שכיום יש בעיה גם אם ייחוס הכהנים, במילים אחרות האם הכהנים של היום הם באמת כהנים או לא.  

חשיבות המצווה הזו באה גם לידי ביטוי בדברי ה"משנה ברורה" שם בסעיף קטן ק"ו:

"כהן המתפלל שמונה עשרה, אם אין שם כהן אחר בבית הכנסת – צריך להפסיק ולעלות לדוכן כדי שלא תתבטל הנשיאת כפים, ואחר שיגמור הנשיאת כפים – ירד מהדוכן ויגמור תפילתו. ואם יש שם כהן אחר – אינו פוסק מתפילתו, אם לא שאמרו לו   עלה לדוכן או טול ידיך, דאז אפילו יש שם כהנים אחרים, צריך להפסיק ולעלות."

בהמשך דבריו, מביא ה"משנה ברורה" דעה החולקת על כך, אבל בכל אופן, כדאי לכל כהן לא להכניס את עצמו למצב כזה, וכן שאף אחד לא יקרא לכהן שנמצא באמצע תפילתו.

ספר ה"חרדים" מבין שגם מצדו של הישראל יש קיום של מצווה מדאורייתא כאשר הוא בא לקבל ברכה. כלומר, לכל אדם מישראל   יש חובה גמורה להתברך על ידי הכהנים. כך גם מובא ב"אגרות משה" באורח חיים חלק ד' סימן כ"א. לעומת זאת, יש כאלו שהבינו שהמצווה מוטלת אך ורק על הכהנים.

שני תנאים הם כדי שהחובה על הכהנים תחול. את התנאי הראשון הזכרנו והוא שצריך לקרוא להם. התנאי השני הוא שהם צריכים לעקור רגליהם לפני 'רצה'. מדוע? חז"ל הסמיכו את ברכת הכהנים לברכת העבודה בתפילה. התנאי הזה הוא מדרבנן שעשו דבריהם כשל תורה.

בעיקרון, העקירה היא בין הנטילה לבין ההליכה לדוכן. על כן, כדאי לכהן ליטול את ידיו לפני רצה, ואז לעקור את רגליו לכיוון הדוכן. בכל אופן, בדיעבד, גם עקירה לצורך נטילה נחשבת עקירה.

אם שליח הציבור הוא כהן – צריך גם הוא לעקור רגליו לפני רצה אם הוא רוצה לקיים את המצווה. פה יש הבדל בין אשכנזים לספרדים, כאשר אצל האשכנזים החזן נמצא בבקרבת הבימה שם מברכים הכהנים, ולכן העקירה איננה משמעותית, אבל אצל הספרדים החזן צריך לעקור רגליו וללכת לבימה. בכל אופן, כדאי שכהן לא יהיה חזן, ודאי במקרה שהוא הכהן היחיד בבית הכנסת.

לסיום נעיר שאמנם ראוי לא להסתכל על הכהנים בזמן הברכה, אבל עיקר הדין הזה הוא כאשר ידי הכהנים מגולות. בימינו נוהגים הכהנים לכסות את ידיהם, ולכן זה פחות בעייתי.