הרב יוסף צבי רימון  

הלכות שבת –   קידוש (חלק ב')*

 

שתיית היין

מהי כמות היין שצריך לשתות כדי לצאת ידי חובה? בסעיף זה נתייחס באופן כללי הן לכוס הקידוש והן לשאר כוסות המצווה.

הגמרא בפסחים דף ק"ז ע"א אומרת שהמקדש צריך שיטעם מלא לוגמיו כדי לצאת ידי חובה, ואם לא טעם כשיעור הזה – לא יצא ידי חובתו. לכאורה, משמע שזהו גם השיעור הנדרש בשאר כוסות המצווה. מהו בדיוק השיעור של מלוא לוגמיו?

התוספות שם מסבירים שזוהי כמות היין שאדם יכול להכניס לצדו האחד של פיו. הדרך הנוחה למדוד את זה במדויק היא למלא את הפה לגמרי, להוציא את זה לבקבוק מדידה ולחלק בשניים. כמובן, ששיעור זה משתנה לפי כל אדם ואדם.

בדרך כלל, נוהגים לומר שאצל אדם בינוני מלא לוגמיו זה רוב רביעית. רביעית, לדעת ר' חיים נאה היא שמונים ושש סמ"ק, ולכן מלא לוגמיו אצל אדם בינוני זה כארבעים וארבעה סמ"ק. לאור הדברים הנ"ל נסקור את הדינים של כל כוס וכוס מכוסות המצווה:

הבדלה וברכת המזון – מצד הדין מעמדם הוא ככל כוס של מצווה, והאדם צריך לשתות מהן מלא לוגמיו. אלא שכאן יש בעיה מצד הלכות ברכות. נחלקו הראשונים על איזה שיעור צריך לברך ברכה אחרונה, הרמב"ם בהלכות ברכות בפרק ג' הלכה י"ב סובר שהשיעור המחייב בברכה אחרונה הוא רביעית, התוספות בברכות דף ל"ט סוברים שהשיעור הוא מלא לוגמיו, ויש שיטות הסוברות שהשיעור הוא כזית. הרא"ש כותב בברכות פרק ז' אות כ"ד שכיוון שיש מחלוקת – ייזהר אדם לא לשתות משקה בשיעור של בין כזית לרביעית. ה"שולחן ערוך" בסימן ק"צ סעיף ג' פסק כך להלכה, ולכן ראוי לשתות יותר מרביעית בכוס של הבדלה ושל ברכת המזון.

קידוש – הבעיה הנ"ל לא קיימת בכוס זו, כי במילא לא מברכים על כוס זו ברכה אחרונה, אלא סומכים על ברכת המזון שבסוף הסעודה. נוסיף ונאמר שב"שער הציון" בסימן רע"א בסעיף קטן ס"ו מובא שאין שום משמעות לגודל הכוס, אלא צריך שהיא תכיל לפחות רביעית. באותה מידה, אין משמעות למושג של 'רוב כוס', אלא צריך לשתות מלא לוגמיו. בכוס של קידוש אין שום עניין לשתות יותר ממלא לוגמיו, ואולי אפילו יש עדיפות לשתות פחות מרביעית כדי להסתמך על שיטות הסוברות שלא צריך לברך על זה ברכה אחרונה כדי לא להיכנס למחלוקת האם ברכת המזון פוטרת את היין או לא.

ד' כוסות בליל הסדר – השאלה לגבי כוסות אלו היא האם יש שם דין בכוס, או רק דין ביין. ולכן, להלכה עדיף לשתות את כל הכוס, ואם אי אפשר – ישתה לפחות רוב כוס. בדיעבד, אם שתה מלא לוגמיו – יצא. כך פוסק ה"שולחן ערוך" וכך מובא ב"משנה ברורה". כיוון שכך, עדיף שבליל הסדר הכוס לא תהיה גדולה בהרבה משיעור רביעית.

כוס של שבע ברכות תחת החופה וכוס של ברית מילה – כוסות אלו לא הוזכרו בגמרא, וה"טורי זהב" ביורה דעה בסימן רס"ה סעיף קטן י' כתב שיש צורך בשיעור של מלא לוגמיו רק בכוסות שהם מדינא דגמרא, אבל בכוסות אחרות – מספיק שיטעם. כך מובא להלכה בעניין כוסות אלו ב"ערוך השולחן" ובשו"ת "יביע אומר".

כוס של שבע ברכות בסעודה – יש עניין לשתות כשיעור מצד הלכות כוס של ברכת המזון. על כן, מי שצריך לשתות שיעור זה הוא המזמן.

שאלה נוספת הקשורה לשתיית היין היא מי הוא זה שצריך לשתות את היין של הקידוש.

הגאונים סבורים שהמקדש צריך לשתות בעצמו, ואם הוא לא שתה – לא יצאו המסובים ידי חובה.  

הרשב"ם בפסחים דף ק"ז כותב שגם אם אדם אחר מהמסובים שתה את השיעור הנדרש – יצאו כולם ידי חובתם אף על פי שלא טעמו כלל. כך כתבו גם רוב הראשונים. ה"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף י"ד הביא את שתי הדעות, ועולה מדבריו, וכך פסק ה"משנה ברורה", שמצד הדין הלכה כרוב הראשונים, אבל לכתחילה טוב שהמקדש ישתה את השיעור. בכל אופן, אף אם אדם אחר שותה, כדאי שהמקדש יטעם משהו מן היין. כל זה הוא דווקא בכוס של קידוש שיש לה עיקר מן התורה, אבל בשאר כוסות – אפשר לכתחילה שאדם אחר ישתה את השיעור.

האם צריך שאדם אחד ישתה כשיעור או שאפשר שכמה אנשים יעשו זאת ביחד? הרא"ש בפסחים בפרק י' אות י"ח כותב שצריך שאדם אחד ישתה כשיעור, דלא מקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו. הריטב"א בעירובין בדף ע"ב ע"ב כותב שלדעת תוספות יוצאים ידי חובה גם אם שתיית השיעור נעשית על ידי כמה אנשים. ה"משנה ברורה" בסימן רע"ג בסעיף קטן ע"ג פוסק שאמנם רצוי שאדם אחד ישתה את השיעור, אך בדיעבד, אם שתו מספר אנשים – יצאו ידי חובה.

מצד הדין, אם המקדש שתה מלא לוגמיו – שאר המסובים לא צריכים לשתות כלל. אמנם כתבו האחרונים שרצוי לתת להם לטעום מעט משום חיבוב מצווה. ה"דרכי משה" כתב בעניין זה שראוי לחלק יין שאינו פגום למרות ששתייתם איננה מעיקר הדין. כיצד יעשה כך שהיין לא יהיה פגום? ניתן להציע שלושה פתרונות:

  ·  ישתה המקדש מהכוס וייתן לכולם לשתות מאותו הכוס. השותים נחשבים כאדם אחד כי הקידוש היה על הכוס הזו, ועל כן היין איננו פגום.

  ·  במידה ויש בגביע הרבה יין, יכול להעביר יין לכוס אחרת לפני ששותה, כך שיישאר רביעית יין בגביע. את הרביעית ישתה המקדש, ואת שאר היין שמזג לכוס יחלק למסובים, והיין לא פגום כי לא שתה ממנו.

  ·  המקדש ישתה מהיין כרגיל, ולאחר מכן יוסיף יין מהבקבוק ויחלק למסובים. על ידי ההוספה של היין מהבקבוק הוא מתקן את הפגימה ביין.

קידוש במקום סעודה

הגמרא בפסחים בדף ק' ע"ב מביאה את המחלוקת בין רב ושמואל, האם קידוש צריך להיות במקום סעודה, כאשר רב סובר שלא צריך, ושמואל סובר שצריך. בדרך כלל, היינו פוסקים כרב שהרי "הלכתא כרב באיסורי", אף על פי כן כתבו ראשונים שהלכה כדעת שמואל, שהרי בהמשך הגמרא אנו מוצאים עוד אמוראים שנהגו כדעת שמואל. כך נפסק ברי"ף, ברמב"ם, בתוספות ובעוד ראשונים.

האם דין זה הוא לכתחילה או אף בדיעבד? נחלקו ראשונים: רב האי גאון ושו"ת הרשב"א בסימן שכ"ג כותבים שבדיעבד יוצאים ידי חובה אף אם הקידוש לא היה במקום סעודה. הרא"ש חולק וסובר שדין זה הוא לעיכובא כלשון הגמרא.

לגבי הדין עצמו, יש לחקור האם זהו דין בקידוש או דין בסעודה, האם ההצמדה למקום הסעודה נועדה לשבח את מצוַת הזכור, או שהיין נועד לרומם את סעודת השבת.

מה מוגדר כמקום סעודה?

הגמרא בפסחים בדף ק"א ע"א מגדירה מהו מקום סעודה, אבל יש שם כמה גרסאות. הגרסא הראשונה גורסת "אבל ממקום למקום בחדא דביתא – לא". לפי גרסא זו, סבורה הגמרא בהווא אמינא שמעבר ממקום למקום אחר באותו הבית לא נחשב שינוי, אבל למסקנת הגמרא, הגמרא חוזרת בה וסוברת שאסור לשנות מקום באותו הבית, אבל מותר ממקום למקום באותו החדר. כך גורסים רש"י, תוספות, הרשב"ם ועוד ראשונים. לעומתם, גורסים הרי"ף, הר"ח, הר"ן וראשונים אחרים שהגמרא דברה בהווא אמינא על שינוי באותו חדר, ולמסקנה אסור לשנות את המקום אפילו באותו החדר. במילים אחרות, היכן שהאדם קידש – באותו מקום בדיוק הוא צריך לאכול את הסעודה.

ה"שולחן ערוך" בסימן רע"ג בסעיף א' פוסק להקל. ה"מגן אברהם" וה"משנה ברורה" כותבים שלכתחילה צריך לחוש לדעה המחמירה, ולא ישנה מקומו כלל.

יש שיטה אחרת בראשונים הסוברת שהשינוי מוגדר על ידי יכולת ראיית המקום הראשון. שיטה זו הובאה בטור בשם רב שר שלום, שכל עוד האדם רואה את מקומו הראשון – אין זה נחשב שינוי. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ז' הביא את השיטה הזו, וכתב שבשעת הדחק ניתן לסמוך עליה.

מה הדין כאשר האדם התנה במפורש שרוצה לשנות את מקומו לאחר הקידוש? הירושלמי בסוף פרק ו' דברכות אומר שמי שסוכתו עריבה עליו ורוצה להישאר בה גם בשמיני עצרת, יכול לעשות כך, אבל, כדי לא לעבור על בל תוסיף, יעשה קידוש בחדר אחר, ואחר כך יאכל את סעודתו בסוכה. מדברים אלו משמע שניתן לקדש ולאכול במקום אחר בהנחה שהאדם חשב על כך מראש. מה היחס בין סוגיה זו לבין דברי הבבלי?

הר"ן והרשב"א סוברים שיש כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, והלכה כבבלי. הרא"ש, לעומתם, סבור שהבבלי והירושלמי אינם חולקים, אלא שהירושלמי מדבר על מצב של מעבר מחדר לחדר באותו בית, שאז דעתו מועילה ויכול להתנות על כך.

להלכה פסק ה"שולחן ערוך" בסימן רע"ג בסעיף ג' להקל. ה"באור הלכה" בדיבור המתחיל 'וכן עיקר' כותב שלכתחילה יש לחוש לדעת הר"ן והרשב"א. אמנם, אם אפשר לצרף דבר נוסף לקולא – ניתן להקל. על כן, אם אדם התנה ורואה את מקומו הראשון – ניתן להקל.

ה"באור הלכה" בדיבור המתחיל 'לאלתר' מסתפק מה הדין אם אדם יוצא וחוזר לאותו מקום בין הקידוש לסעודה, ומכריע שלא יקדש שוב. לאור זאת, לכאורה, יש בעיה כאשר מקדשים ואז הולכים ליטול ידיים במטבח. אף על פי כן יש כמה סיבות להקל:

  ·  אדם היוצא וחוזר נמצא בספק.

  ·  האדם חשב על כך מראש, וזה מעבר מחדר לחדר באותו הבית וראינו שבזה דעתו מועילה

  ·  לעיתים, יש מצב של רואה מקומו הראשון.

  ·  ערוך השולחן סובר בעניין זה, שאם מדובר על יציאה קצרה לחדר או לרחוב – בוודאי מותר.

שאלה חשובה נוספת בעניין קידוש במקום סעודה היא האם יש לדין זה משמעות מבחינת הזמן. במילים אחרות, האם הסעודה צריכה להיות סמוכה לקידוש גם מבחינת הזמן.

שו"ת מהרי"ל כותב שהסעודה צריכה להיות סמוכה בזמן לקידוש. כך פוסק הרמ"א להלכה, ומוסיף שאם לא היה סמוך בזמן – לא יצא ידי חובתו בקידוש אף בדיעבד. כך פוסק גם ה"משנה ברורה". מה נחשב זמן סמוך לקידוש?

בנושא זה יש דיון באחרונים. יש דעה האומרת שסמוך הוא עד כדי הילוך כ"ט אמה, אבל נראה שהדעה המסתברת היא דעתו של ערוך השולחן בסעיף ד' הסובר שאסור שההפסק בין הקידוש לסעודה יימשך זמן רב, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. כלומר, לאחר הקידוש מגמתו של האדם צריכה להיות הסעודה ולא שום דבר אחר. בכל אופן, פוסק ה"משנה ברורה", שאם אדם שהה בשביל צרכי הסעודה – יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה גם אם השהייה ארוכה.

כאשר אדם יצא ידי חובת קידוש והוא מקדש להוציא אחרים ידי חובתם,   על מי מוטל החיוב של קידוש במקום סעודה?

ה"שולחן ערוך" בסימן רע"ג בסעיף ד' וה"פרי מגדים" במשבצות זהב סימן רע"ג סעיף קטן א' כותבים שהדבר תלוי אך ורק במי שרוצה לצאת ידי חובה. וכן לחילופין, אם אדם שמע קידוש ואכל – יצא ידי חובה אפילו אם המקדש לא אכל בסמוך לקידוש.

איזה סוג של סעודה צריך כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה?

התוספות בפסחים בדף ק"א ע"א אומרים שסעודה זו היא דווקא אכילת לחם. הגר"א אימץ את השיטה הזו. אמנם, הגאונים סברו ששתיית יין גם נחשבת כסעודה. כמה צריך לשתות? ה"שולחן ערוך" כתב שהכמות המינימלית היא רביעית.

על דברים אלו מעיר ה"בית חדש" בסימן רס"ט שרביעית זו היא חוץ ממה שהאדם צריך לשתות ממילא כחלק מחובת הקידוש. הרמ"א, לעומת זאת, בסימן רע"ג בסעיף ה' כותב שהמוהל יכול לשתות מכוס של קידוש כשיעור כדי לצאת ידי חובת קידוש. ה"משנה ברורה" מבין מפסק זה שדי לשתות כוס אחת כדי שייחשב לו לקידוש במקום סעודה, שלא כדעת ה"בית חדש". למעשה, ה"משנה ברורה" בסעיף קטן כ"ז הביא את שתי הדעות, וניתן להבין שלכתחילה ישתה שתי כוסות, אבל, בדיעבד, ניתן לצאת ידי חובה בכוס אחת. בכל אופן, האחרונים כתבו שכל הדיון הזה הוא לגבי המקדש, אבל למסובים מספיק כוס אחת לכל הדעות.

ה"מגן אברהם" בסעיף קטן י"א למד מדברי הגאונים שאם אפשר לצאת ידי חובה ביין – ניתן לצאת ידי חובה גם במיני מזונות.

מה נפסק למעשה? בעניין זה כתב ב"שער הציון" שיש לעיין האם אפשר לסמוך על הגאונים בקידוש הלילה שעיקרו מן התורה, אבל בקידוש היום ניתן להקל כשיש צורך. לאור דברים אלו, בקידוש הבוקר – לדעת הגר"א יאכל לחם לאחר הקידוש, אבל מצד הדין עולה מדברי ה"משנה ברורה" שיוצאים ידי חובה גם במיני מזונות. דרך נוספת להתגבר על הבעיה הזו במידה ואדם משתתף בקידוש שיש שם רק מיני מזונות היא לקדש שוב לפני סעודתו בבוקר. מעין דין זה משמע בשו"ת "אגרות משה" אורח חיים חלק ד' סימן ס"ג.

נקודה נוספת לקולא היא שיש דעות של ראשונים שאין איסור לאכול לפני הקידוש בבוקר.

האחרונים דנו לגבי מאכלים שאינם מיני מזונות. "שלטי הגיבורים" הביא בשם הריא"ז שגם במיני תרגימא ניתן לצאת ידי חובת קידוש. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן כ"ו כתב שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הדעה הזו, ובספרי השאלות ותשובות של זמנינו היו שנתנו סמך לדבר להקל בקידושים בימינו הנעשים ללא מיני מזונות.

אכילה לפני קידוש

הרמב"ם בפרק כ"ט בהלכה י' פוסק:

"ומצווה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שנייה... ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש".

הראב"ד שם חולק ואומר:

"ואינו כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום... וכשדרשו אין לי אלא בלילה, ביום מניין? תלמוד לומר את יום – אסמכתא היא, דעיקר קידושא בליליא..."

הראב"ד טוען שכיוון שהיום כבר נתקדש בקידוש הלילה – אין משמעות מהותית לקידוש ביום, ולכן מותר לאכול לפני הקידוש הזה. ואכן, יש כמה ראשונים שהתבטאו בצורה דומה על הקידוש ביום שהוא פחות בחשיבותו מקידוש הלילה. על פי זה, הקלו אותם ראשונים בנושא האכילה לפני קידוש היום. להלכה, פסק ה"שולחן ערוך" להחמיר. ה"מגן אברהם" כותב שאם אין לאדם במה לקדש – אפשר לאכול מיד ולא צריך להמתין כמו בלילה.

מה הדין לגבי נשים? עקרונית, יש דין שלפני התפילה מותר לאכול כי עוד לא חלה חובת הקידוש, אלא רק לאחר התפילה שאז זהו זמן האכילה. לגבי נשים, אם הן רוצות לאכול – הן צריכות לומר את התפילה בה הן חייבות, ואז הן חייבות בקידוש ולא יכולות לאכול. ה"מנחת יצחק" בחלק ד' בסימן כ"ח כתב להקל בדבר כי יש שיטות בראשונים שנשים פטורות מקידוש ביום, וכן ניתן לצרף את הראב"ד שגם לגברים מותר לאכול לפני הקידוש.

סברא מחודשת בעניין זה מצינו אצל הרב פיינשטיין האומר שאישה יכולה לאכול לפני הקידוש, כי כל עוד לא חזר בעלה מבית הכנסת – לא חלה עליה חובת הקידוש.

קידוש על פת

הגמרא בפסחים ק"ו ע"ב כותבת:

"הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא ליה ריפתא – מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא – מקדש אחמרא."

מדברי הגמרא האלו משמע שניתן לקדש על לחם, וכך הבינו רוב הראשונים. רבנו תם, לעומת זאת, הבין אחרת את הגמרא, וטען שאין אפשרות לקדש על פת, ומה שהגמרא התכוונה זה שרב נטל את ידיו לפני הקידוש, קידש על היין, ומייד בצע על הלחם.

ה"שולחן ערוך" בסימן רע"ב בסעיף ט' פוסק שבמקום שאין יין– יקדש בלילה על פת. הרמ"א פוסק שאם יש יין באותה העיר – לא יקדש על פת. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ל"ב מסביר שלכתחילה חוששים לדעת רבנו תם, אבל אם יש בעיה כלשהי כגון אדם שקשה לו לשתות יין וכדומה – יכול לקדש על הפת. במצבים רגילים, בדרך כלל, לא נתקלים בבעיות כאלו, אבל במקרים חריגים כמו בצבא – אם אין יין יש לקדש על הפת.

כאשר מקדש על הפת, מהו סדר הקידוש? נוטל ידיו, אומר את הקטע של ויכולו, מגלה את הלחם ומברך המוציא, מכסה את החלות (כיסוי החלות במקרה זה הוא משום זכר למן), ממשיך את ברכת הקידוש, בוצע את הלחם ואוכל מיד שיעור כזית בכדי אכילת פרס.

האם ניתן לקדש על פת בקידוש הבוקר?

לדעת הראב"ד אין הבדל בין הקידושים לעניין זה, אבל הרא"ש וה"מגיד משנה" סוברים שבקידוש הבוקר לא ניתן לקדש על פת. סיבת ההבדל היא שבלילה מברכים ברכה על קדושת השבת, ועל כן ניכר שזהו קידוש אף ללא היין, אבל בקידוש היום אין ברכה מיוחדת, והרי בכל יום האדם מברך על לחמו ואוכל אותו, ועל כן לא ניכר שזהו קידוש במידה והוא מקדש על הלחם. ה"שולחן ערוך" בסימן רע"ב בסעיף ט' פסק שבקידוש בבוקר אי אפשר לקדש על פת. אמנם, יש הבדל בין הקידוש בלילה לקידוש ביום בכך שאם אין לאדם יין ואין לו לחם – בלילה הוא צריך לחכות אם הוא מצפה שיגיע לו יין או לחם, אבל בקידוש בבוקר נפסק להלכה, כמו שהזכרנו, שלא צריך לחכות. בכל אופן, למעשה, אם לאדם אין יין בקידוש בבוקר – יכול לאכול ללא קידוש בכלל, ולכן עדיף שכאשר הוא מברך המוציא, יכוון לשם קידוש שהרי הוא איננו מפסיד כלום.

קידוש על שכר מדינה

לנושא זה נתייחס בהרחבה בשיעור על הבדלה, וכאן נזכיר את ההשלכות לעניין הקידוש.

הגמרא בפסחים בדף ק"ז ע"א מספרת שרבין היה מבדיל על שכר. בהמשך מביאה הגמרא את דעת רב חסדא שאומר שכשם שאין מקדשים עליו – אין מבדילים עליו. מסוגיא זו משמע שכולם מסכימים שאי אפשר לקדש על שכר, ונחלקו האם מותר להבדיל עליו. כך היא הדעה הרווחת בראשונים שלא ניתן לקדש עם שכר. כך ברמב"ם, ברי"ף, בר"ח ובעוד ראשונים.

הרא"ש חולק וסובר שכיוון שלהלכה מותר להבדיל בשכר – משמע שלא מקבלים כלל את דבריו של רב חסדא, ולכן אפשר אף לקדש עם שכר. להלכה נפסק ב"שולחן ערוך" בסימן רע"ב בסעיף ט' שאי אפשר לעשות קידוש בלילה על שכר מדינה. בקידוש היום, לעומת זאת, עדיף כמובן לקדש על יין, אבל אם אין יין – עדיף לקדש על שכר מדינה מאשר לקדש על פת. הרב עובדיה ב"יביע אומר" פוסק שבשעת הדחק רשאי להקל גם בלילה.

היוצא מן כל האמור לעיל הוא שבלילה ניתן לקדש על יין או על פת. וביום – על יין או על שכר מדינה.

לגבי ההגדרה של שכר מדינה נתייחס לכך בדיון על הבדלה.

מה הדין כאשר יש מעט יין, וזה לא מספיק גם לבוקר וגם לערב? הסברא הפשוטה היא לקדש בערב על פת, וביום על היין. אף על פי כן פסק ה"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף ג' ש"כבוד לילה קודם לכבוד יום". שהרי קידוש הלילה – עיקרו מן התורה.

סדר הקידוש

בגמרא בפסחים בדף ק"ו ע"א מובאת סוגיה העוסקת במפורש בשאלה האם ניתן ליטול ידיים לפני הקידוש. הגמרא שם אומרת:

"הנוטל ידיו – לא יקדש."

אמנם, מסקנת הגמרא שם היא שאפשר ליטול ידיים לפני הקידוש. מה הייתה סיבת הגמרא לאסור בהווא אמינא? הסיבה היא כדי לא להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא. תוספות שם מציעים סיבה אחרת לאסור, שאם אדם יטול ידיו ויקדש – ייראה כאילו נטל ידיו ליין, ואסור ליטול ידיים לפרות שאינם רטובים. "בעל המאור" כותב שסיבת האיסור היא שנראה כמזלזל בקידוש.

למסקנת הגמרא, בכל אופן, ניתן ליטול ידיים לפני הקידוש, אלא שנחלקו הראשונים בהבנת מסקנה זו. הרא"ש מסביר שאכן ניתן ליטול ידיים לפני הקידוש על היין למרות שלכתחילה עדיף קודם לקדש. הרמב"ם, לעומת זאת, סובר שאי אפשר ליטול ידיים לפני הקידוש, והגמרא אומרת שאפשר ליטול ידיים לפני הקידוש במידה והוא מקדש על הפת. דעה שלישית מובאת ב"מרדכי" הסובר שעדיף קודם ליטול ידיים ולאחר מכן לקדש.

להלכה, פסק ה"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף י"ב כדעת הרמב"ם. הרמ"א חלק ופסק כדעת ה"מרדכי" שלכתחילה עדיף ליטול ידיים לפני שמקדשים, "ואין לשנות". ה"משנה ברורה" בסעיף קטן פ"ב כותב שכמה אחרונים פסקו כדעת ה"שולחן ערוך", ומשמע מדבריו שהמנהג הוא לקדש ואחר כך ליטול ידיים. בכל אופן, אם אדם נטל את ידיו – יקדש על היין.

אדם שנמצא במקום שקודם נוטלים ידיים – רשאי לנהוג כמנהג המקום כי כך פוסק הרמ"א, ובנוסף לכך, כתב ה"מגן אברהם" שהבעיה היא מצד המקדש, אבל מצד השומעים – אין בעיה של הפסק.

לסיום, נעיר שאדם שקידש על היין ודיבר בין הקידוש לשתייה– יצא ידי חובתו בדיעבד, אך אם עשה הפסק גדול – לא יצא ידי חובת הקידוש.