!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.
הרב שלמה לוי

הלכות לשון הרע ורכילות (ח"ג)*

הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"א ה"ז פוסק:

"אסור לדיין לשמוע אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חבירו, או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד -   אסור שנאמר "שמוע בין אחיכם", וכל השומע מאחד -   עובר בלא תעשה שנאמר "לא תשא שמע שוא".

יש איסור לדיין לשמוע אחד מבעלי הדין כאשר בעל הדין השני איננו נמצא. ממשיך הרמב"ם ואומר:

"ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר".

זהו המקור בפסוקים של איסור קבלת לשון הרע, "לא תשא שמע שוא". כך גם מובא בגמרא בסוף מסכת פסחים וגם במכילתא. הכוונה בקבלה היא לא עצם השמיעה, אלא כאשר השומע מאמין לדברים ששמע – הרי זה נקרא מקבל לשון הרע.

מעניין הדבר שהרמב"ם לומד מאותו פסוק של לשון הרע גם את האיסור על דיין לשמוע את דבריו של אחד מבעלי הדין ללא נוכחות השני.

השאלה המרכזית פה היא מה החומרה הגדולה בקבלת לשון הרע? הרי האדם השומע הוא פסיבי, הוא לא עושה כלום? צריך לשים לב, שיש פה לאו מעבר ללאו של "לפני עור", ומעבר לכך, חז"ל אמרו ש"גדול עונש המקבלו יותר מהאומרו" מדוע? מה כל כך חמור בקבלת לשון הרע?

אם התפיסה היא, כמו שראינו בשיעור הראשון, שעיקר איסור לשון הרע הוא בגרימת נזק לאדם אחר, ברגע שהשומע מקבל, מאמין לדברים, אזי מתבצע הנזק בפועל, כי רק באותו רגע משתנה יחס האדם השומע כלפי אותו אדם שעליו נאמרו הדברים. לפי זה, המקבל הוא, במובן מסוים, המבצע של הנזק, כי אם הוא לא היה מקבל את הדברים, שום נזק לא היה נגרם.

אך עדיין נשאלת השאלה: מה קורה אם אותו אדם ששמע את הדברים לא רוצה לעבור על איסור לשון הרע, אבל, לצערו, הוא כן מאמין לאדם שסיפר את הדברים?

התשובה היא שגם זה לא אמור לקרות כי ממה נפשך: אם אותו אדם ששמע, לא מתכוון לעשות שום מעשה בגלל הסיפור הזה, כיוון שאין הוכחה ברורה, למה לחשוב שהוא מאמין? במה מועילה לו המחשבה שהוא מאמין? אם כן, הוא צריך להחליט ולשכנע את עצמו שהוא לא מאמין כי זה לא נותן לו שום נפקא מינה למעשה.

הרמב"ם, שהובא לעיל, השווה דין זה לדין של דיין ששמע רק צד אחד ללא הצד השני, מדוע?

הגמרא בשבועות, וגם הרמב"ם בסוף אותה הלכה, קושרים דין זה לדין יותר כללי של "מדבר שקר תרחק". מדוע? והרי לבסוף הדיין שמע את שני בעלי הדינים?

יש פה שתי נקודות: כאשר הדיין שומע צד אחד ללא הצד השני, לשני אין שום יכולת להתגונן ולהסביר את הדברים מנקודת מבטו. מחד גיסא, בעל הדין המדבר מקבל יותר ביטחון ממצב זה, דבר המשפיע על כושר השיפוט של הדיין, ומאידך גיסא, הדיין עצמו משתכנע מנכונות טענותיו כי הוא לא שומע את הצד השני. לכן הקבילו את הדין הזה לדין של שקר כי יש סיכוי רב שיצא, במקרה כזה, דין שאינו אמת.

ה"חפץ חיים" מוכיח מהשוואה זו שיש איסור לא רק בקבלת לשון הרע, אלא אפילו בשמיעה ללא קבלה, שהרי האיסור על הדיין הוא לשמוע בעל דין אחד, ולא מדובר רק על מקרה שהדיין מקבל את גרסתו.

ה"חפץ חיים" מתלבט האם זה איסור דאורייתא או איסור דרבנן, ומסקנתו היא שזהו איסור דאורייתא. הסברא היא, כנראה, ששמיעה מובילה לקבלה, או שאפילו שמיעה ללא קבלה עושה רישום כלשהו בנפש, ולכן יש איסור תורה בדבר.

מה בכל זאת מותר לעשות כאשר שומעים מידע שלילי על מישהו?

הגמרא במסכת נידה דף סא ע"ב אומרת:

"אמר רבא האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי,   מיחש ליה מבעי"

הגמרא פה מתירה לחשוש לדברים. מה כוונת הגמרא? הגמרא ממשיכה ומביאה סיפור:

"הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי נעביד? אי לא אטמרינכו, חזו יתייכו, אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא,   אף על פי דלקבולי לא מבעי,   מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו".

נחלקו רש"י והשאילתות בהסבר החשש שעליו דיבר רבי טרפון: רש"י מסביר שאכן החשש הוא שהם הרגו אנשים, ולכן רבי טרפון לא הסכים להסתיר אותם. בעל השאילתות חולק על רש"י ומסביר שהחשש הוא שמא המלכות תתפוס אותם מסתתרים אצלו ויענישו גם אותו. יוצא, שלפי רש"י מותר לו לחשוש שמא הם באמת רוצחים, על פי אותו קול שהסתובב שם, ואילו לפי השאילתות אסור לחשוש לזה ופה, בעצם,   מדובר על חשש אחר לגמרי.

בגמרא בגיטין דף מז ע"א מובא סיפור נוסף:

"ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה פירקן, אמר תנן: המוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם משום קלקולא, וכל שכן הכא דאיכא קטלא. אמרו ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא... אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל? אמרו ליה והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא. אמר ליה, זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך".

רש"י שם מסביר שעדים העידו עליו שאכל איסור כאשר היה יכול לאכול היתר. משמע, שאם לא היו עדים, היה צריך להצילו למרות שיש מקום לחשוש שהוא מומר להכעיס. הסבר זה, קצת סותר את דברי רש"י בנידה, למרות שניתן לחלק ששם היו יכולים למצוא פתרון אחר, ואילו פה רב אמי היה הברירה האחרונה שלו.

לפי זה, מהי ההגדרה של למיחש?

ההגדרה פה קשה ועדינה כי מצד אחד אסור להאמין, אך מצד שני מותר להיזהר. אם אומרים על מישהו שהוא רמאי, אסור להאמין לזה, אך מצד שני מותר להימנע מלעשות איתו עסקים. איפה עובר הגבול?

כאן צריך לעשות הבחנה בין ההתיחסות הכללית לאדם לבין ההתיחסות הקונקרטית באירוע מסוים.

המהרי"ק נשאל על אדם שנחשד שהיה עם אשה, והטילו עליו כל מיני סנקציות כמו מניעת עלייתו לתורה וכד'. המהרי"ק כתב קודם כל שאסור לשנוא אותו כמו לגבי כל יהודי אחר. מכיוון שאי אפשר להוכיח את זה. מעבר לכך, מוסיף המהרי"ק, שההיתר של למיחש לא אומר שניתן לעשות מעשה נגד אותו אדם, ולכן אסור להטיל עליו סנקציות.

יש פה שני מישורים; היחס הכללי – יש יחסים רגילים בין כל יהודי לחבירו, כמו נתינת צדקה, השבת אבידה, עלייה לתורה וכד', ועל זה אסור שישפיעו הדברים שנאמרו. בנוסף, יש את היחס הפרטי, היינו - אם אדם התכוון לעשות איתו עסקים, מותר לו לעשות עסקים עם מישהו אחר. אמנם ייגרם לאותו אדם עליו נאמרו הדברים נזק מסויים, אבל זה נזק עקיף. יש פה מניעת רווח, ולכן זה לא נזק בצורה הרגילה. אמנם, נזק בצורה ישירה – ודאי שאסור.

פה נשאלת השאלה: האם מותר לאדם ששמע את הדברים לספר לאנשים אחרים כדי שגם הם יחששו?  

על הרא"ש בנידה אומר המעדני יו"ט בסעיף ו':

"וממילא משמע, דכמו דמבעי ליה לחוש אם יכול להיות שיבא לו היזק לעצמו, הה"נ אם יכול להיות שיבא נזק לאחרים, דמאי שנא? דבודאי שיש לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו".

לאדם מותר ואפילו חובה היא עליו, לספר לאחרים כדי שגם הם יחששו ויזהרו מלהינזק. ב"חפץ חיים" משמע שחולק על זה. הסברא היא שבפני אותו אדם יש מצב שאחד מהשניים יינזק: או חבירו או זה שנאמרו עליו הדברים, וכיוון שהוא לא יודע זאת באופן וודאי – אסור לו להכריע למי לגרום נזק ולמי לא.

מה הדין כאשר אדם יודע בודאות את הדברים הרעים על אדם אחר?

כאשר אדם יודע בוודאות מוחלטת דבר רע על חבירו, והוא רוצה להזהיר את חבירו השני, מותר לו ללכת ולהגיד לו והשני יכול לקבל ולהאמין. כל הדין של למיחש נאמר רק במצב שהדברים אינם ודאיים.

ה"חפץ חיים" מונה כמה תנאים מתי מותר לספר את הדברים. נזכיר שניים מהם:

  1. רק אם כוונת המספר היא לשם שמיים, ואין לו שום עניין להזיק לאותו אדם.
  2. אסור ללכת ולהזיק לאותו אדם בגלל הדברים, אלא לנהוג כמו בדין של למיחש למרות שהדברים ודאיים.

הגבול הוא, אם כן, גבול מצומצם מאוד. אף על פי כן, מוכרחים 'ללכת בין הטיפות'. גם פה יש את הבעיה של שני ערכים המתנגשים וצריך להכריע איזה ערך חשוב יותר, ולכן לכוונה יש פה ערך חשוב ביותר.

מעבר לכל הנזכר, יש בעיה של 'לפני עור'. אסור לאדם לסייע לאחר לעבור עבירה. במקרה של לשון הרע, השומע מסייע למספר והמספר מסייע לשומע, ולכן שניהם עוברים על 'לפני עור', ולכן צריך להמנע מלשמוע כלל.

ה"חפץ חיים" מחמיר מאוד בעניין הזה. אלא שאז נשאלת השאלה, אם אסור לשמוע כלל, איך נדע לְמה אנחנו צריכים לחשוש? מסביר ה"חפץ חיים" שכאשר אדם שומע אדם אחר שמתחיל לספר, הוא צריך לעצור אותו ולשאול אותו האם תהיה לו תועלת אם הוא ישמע לדברים אלו, ורק אם התשובה חיובית, מותר לשמוע את הדברים.

צריך להיזהר מלראות בזה היתר כללי ולחשוב שתמיד טוב לדעת מי האנשים הנמצאים סביבי כי ביום מן הימים אולי אני ארצה לעשות איתם כל מיני דברים, ולכן אני אשמע את כל הסיפורים שמספרים עליהם. דבר כזה ודאי אסור. רק במצב שמדובר על מקרה קונקרטי, מותר לשמוע ולחשוש על פי הדינים שכתבנו לעיל.



 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: אביעד סוקולובר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

 

 



*   המאמר לא עבר את בקורת הרב.