|
|
|||||||||||
| |
!! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| EAB- blank |
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן. "בעידן עבידתייהו"* דף צז. רבא טוען בסוגייתנו, שאנשים העובדים בקהילה (מורה, נוטע כרמים, שוחט, ספר, מקיז דם וכדו'), נחשבים כעובדים של כל תושבי האזור, ולא רק כעובדים של מי שמקבל שרות באותו הרגע. ממילא, והיה אם ישאילו חפץ כלשהו לאחד מהתושבים, יהיה פטור השואל מכל נזק מצד הדין של בעליו עמו. מכל מקום, נראה שמדובר רק בזמן העבודה ממש ("בעידן עבידתייהו"), ועל כן אם הפקדון מושאל מחוץ לשעות העבודה- יתחייב השואל במלוא אחריותו הרגילה. התחייבות חוזית או עבודה ממשית דינו של רבא מוכיח בצורה די ברורה, שהתחייבות חוזית להתחיל בעבודה בעתיד, לא תשפיע על הדין של בעליו עמו. למרות שמורה, לדוגמא, סיכם שיתן שיעורים בשעות מסויימות – אין הוא מוגדר כעובד של אנשי העיר כאשר הוא שב לביתו כל יום מהעבודה. רק בשעות הלימודים, כאשר הוא עוסק ממש בעבודתו יחול הפטור של בעליו עמו. גישה זו איננה מתיישבת יפה עם הסוגיה בדף צד:. הגמרא שם קובעת, שלמרות שהשואל רוכש את הפקדון כבר מרגע שגרם לה לצאת מרשות המשאיל (פרה במשיכה), המשאיל נחשב עובד של השואל כבר מרגע שסיכמו על העבודה (בעלים באמירה). על פי זה מספיקה הסכמה עקרונית על עבודה, והמשאיל לא צריך להתחיל לעבוד בפועל. תוספות (צד. ד"ה 'פרה') מיישבים סתירה זו ע"י אימוץ הקביעה בדף צז. באופן עקרוני, והסבר הדין בדף צד.. הם מסבירים שהבעלים לא נחשבים עובדים של השואל רק על בסיס הסכם לא כתוב שנחתם בין שני הצדדים. ההגדרה של "בעידן עבידתייהו" היא בכך שהבעלים נחשבים עובדים רק כאשר הם מתכוננים לעבודה או בדרכם לעבודה. כלומר, יום העבודה יכול להתחיל לפני שאדם מגיע ממש לעבודתו או מתחיל לעבוד (כדי לסבר את האוזן, ניתן להשוות את הענין לעורך דין שמחייב את הלקוח מרגע שהוא יצא מהמשרד לפגישה עסקית, ולא מרגע הפגישה עצמה). הגישה של תוספות מתחזקת ע"י הגמרא (דף עו:) שקובעת כי התחייבות חוזית בין עובד למעביד איננה מחייבת אף אחד מהצדדים: דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת, במה דברים אמורים שלא הלכו... יוצא מסוגיא זו, שלצד הנפגע יש רק תרעומת דברים, ואין לו שום אפשרות לנקוט באמצעים משפטיים. על פי זה, במונחים של בעליו עמו, ברור שאין הבעלים נחשבים כעובדים של השואל רק באמירה שאין לה יסוד משפטי, אלא עליהם לעסוק בעבודה עצמה (או בהכנות לה). הר"ן, לעומת תוספות, מאמץ את הסוגיא בדף צד:, בכך שנותן הסבר לביטוי בעלים באמירה: הפירוש הוא מילולי- הבעלים הופכים להיות עובדים של השואל כבר מרגע הסיכום המילולי על העבודה, ואין הכרח שיתחילו לעבוד (או אפילו בתהליך ההכנות) בכדי שיחול הפטור של בעליו עמו. אמנם, אין הוא מתחייב כבר מהסכם בעל פה (כמצויר בגמרא עו:), אך בכל זאת הוא מחוייב מוסרית לעמוד בדבריו ("שארית ישראל לא יעשה עולה"). חובה זו מספיקה בשביל שבעליו עמו יכנס לתוקפו. ישנם שני הסברים אפשריים לגישה זו:
נפקא מינה הראב"ד והמאירי אמנם מאמצים את גישתו של הר"ן, אך מוסיפים תנאי אחד: כאשר הבעלים מתחילים לעבוד בפועל ברשות השואל, ניתן לראות את תחילת העבודה למפרע- כבר מרגע שסיכמו עליה. מכל מקום, אם אחד מהצדדים מתחרט על ההסכם בטרם התחילו הבעלים לעבוד בפועל, אין הם נחשבים כעובדים של השואל, ולו לרגע אחד, אפילו לפני הפרת ההסכם. יתכן והראב"ד והמאירי חולקים על הר"ן בשאלת אופיה ותוצאותיה של ההתחייבות המוסרית. על פי האפשרות הראשונה שהעלנו, בעקבות ההתחייבות המוסרית נוצר שיעבוד- חוב משפטי. אך יש לשיעבוד זה משמעות רק כאשר החל העובד בפועל לעבוד. אם הופר ההסכם לפני שהתחיל לעבוד- התברר שלשיעבוד לא היה כל משמעות. לעומת זאת, באפשרות השניה יוצא שאין שום שיעבוד, וכל חובתו של העובד היא ברמה המוסרית בלבד. חוב מוסרי זה תקף גם אם מעולם לא תורגם למעשה. לכן, על פי הראב"ד והמאירי, אם הופר ההסכם- לא חל דין בעליו עמו מעולם. מאידך, הר"ן סבור שאין זה משנה כלל אם התחיל העובד לעבוד בפועל או לא. אמנם ישנו הבדל הזעיר בגישה בין הר"ן לבין הראב"ד והמאירי, אך ברור שלדעת כולם מספיקה אמירה בכדי ליצור את דין בעליו עמו. כיצד יתיישבו גישות אלו עם הגמרא (צז.), שממנה עולה שיש דרישה שהבעלים יעבדו בפועל עבור השואל כדי שהשאלה תיחשב שאלה בבעלים? שתי נקודות בסוגיא, מכריעות בשאלה אם רבא דורש שיתחילו לעבוד בפועל או שמספיקה התחייבות בעל פה: 1. "בעידן עבידתייהו"- רש"י (ד"ה 'כשאלה בבעלים דמי') טוען שהעובד חייב בפועל לשרת את המעביד, בכדי שהשאלה תיחשב בבעלים. אולם, הראב"ד (מצוטט ברשב"א ומובא בשיטה מקובצת) מתעקש שהעובד לא צריך לעבוד בפועל, אלא מספיק שזה יהיה בשעות העבודה בכדי שתיחשב השאלה בבעלים. [הראב"ד כאן, הולך בשיטתו, שמספיקה התחייבות על פה בשביל שאלה בבעלים]. 2. זהות השואל- מהרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון ב', ג) נראה שהשואל חייב להיות זה שמקבל כעת שרות מהעובד: "מלמד תינוקות... ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתן אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתם ה"ז שמירה בבעלים". לעומתו, רבינו חננאל (מצוטט בשיטה מקובצת) סבור, שכל תושבי המקום יכולים לשאול מהעובדים, ובכל זאת תיחשב השאלה כשאלה בבעלים. הרא"ש (ח', ו) מסביר, שהעובדים המוזכרים בגמרא נמצאים תחת סיכום תמידי לעבוד עבור תושבי המקום בכל מקום ובכל עת (בשעות העבודה כמובן). ממילא, גם אם פלוני שואל כאשר אלמוני הוא זה שמקבל שרות כרגע, תיחשב השאלה בבעלים. שוב אנו רואים שעל פי חלק מהראשונים, על הבעלים לעבוד בפועל עבור השואל בזמן השאלה. ולעומתם, ראשונים אחרים סבורים שהתחייבות חוזית מספקת. כדי ליצור פטור של בעליו עמו. עד כה, עסקנו בשאלה אם התחייבות חוזית מספיקה בכדי ליצור מצב של בעליו עמו. כעת, עלינו לעסוק בצידה השני של המטבע: האם עבודה בפועל ללא התחייבות מוקדמת תיצור פטור של בעליו עמו? (במילים אחרות, אם המשאיל עושה משהו עבור השואל מרצונו החופשי, בלא כל סיכום על כך מראש, האם יחול הדין של שאלה בבעלים?) הגמרא (צז.) מביאה מקרה: מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא (=פרדות) בי חוזאי. נפק לדלויי טעונה בהדייהו פשעו בה ומית. אתו לקמיה דרבא חייבינהו, אמרו ליה רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא. אנו רואים, שגם אם המשאיל עזר לשומר להרים את הפקדון, לא יחול הדין של בעליו עמו ויתחייב השומר בפשיעה. המרדכי (סימן שע"ג), טוען בבירור שאין אפשרות ליצור פטור של בעליו עמו ללא סיכום מראש. סברת המרדכי מתבארת כך: בכדי שבעליו עמו יחול, צריכה להיווצר מערכת יחסים של עובד-מעביד, שמונעת מהיווצרותה של מערכת של שואל-משאיל. מעשה של הבעלים מיוזמתו, איננו יוצר מערכת של עובד-מעביד, ולכן מערכת יחסים של שואל-משאיל יכולה להיווצר, ואין אפשרות לפטור של בעליו עמו לחול. הרמב"ם (שם ב', ב) קובע, לעומת זאת, שאם הבעלים עוזרים לשואל להעמיס על הבהמה יחול הדין של בעליו עמו. ברור, אם כן, שאם יעזרו הבעלים לשואל בשעת השאלה, בכל צורה שהיא, יכנס לתוקפו הדין של בעליו עמו. זה נכון, גם אם לא היה סיכום קודם ביניהם. על פי הרמב"ם, נראה שהגמרא עסקה במקרה שהבעלים רק השגיחו על הפעולה ולא סייעו בפועל. [הרמב"ם לשיטתו, שנדרשת עבודה בפועל בכדי ליצור פטור של בעליו עמו]. [השולחן ערוך, חושן משפט שמ"ו, ד, פוסק בעקבות הרמב"ם, והרמ"א פוסק על פי המרדכי] עסקנו, עד כה, במחלוקות הראשונים ביחס להשפעתה של התחייבות חוזית או עבודה ממשית על דין בעליו עמו. ניתן להסביר הבדלים אלו, על פי ההסברים השונים שניתנו לדין של בעליו עמו, שנידונו בשיעורים קודמים (נסתפק כאן באיזכור קצר לשיטות השונות שהובאו): 1. המודל של רב המנונא א. הבעלים עצמם נמצאים בעמדה שיכולים לפקוח עין על הפקדון. לא ניתן לבוא בטענות אל השומר, אם הבעלים עצמם לא שמרו על הפקדון, בעודם בעמדה שיכלו לעשות זאת (בעליו עמו) [זו גישת ספר החינוך מצוה רל"ב]. ב. הפקדון מעולם לא עבר לרשות השומר, אלא נשאר בידי הבעלים (אני שוכר את הבעלים והם מביאים איתם את כלי העבודה). הערה: המודל של רב המנונא משמש כהסבר לדעת חכמים שדורשים שהבעלים יעבדו אצל השואל רק בזמן השאלה, כדי שיחול דין בעליו עמו. רב המנונא חולק וטוען שהדרישה היא שהבעלים יעבדו מרגע השאלה ועד לרגע בו אירע הנזק. אף על פי כן, ניתן ליישם את העקרון העולה בדברי רב המנונא, גם בדעת חכמים. כלומר, ההנחה היא שהתורה הרחיבה את הדין של בעליו עמו, אפילו במקרים בהם ההגיון הפנימי לא כ"כ מתיישב. 2. יחסי עובד-מעביד – רלב"ג יחסי עובד-מעביד בין שני הצדדים מונעים מהמבנה של שואל-משאיל מלחול. וזאת מהסיבה: א. לא יתכן שפלוני מחוייב לאלמוני, כאשר אלמוני מחוייב לפלוני. רק דמות אחת יכולה להשתעבד לשניה. ב. עובד אינו מעוניין להפר את ההסכם עם המעביד. על כן, הוא פוטר אותו מכל אחריות. בגדול, מי שמזוהה עם שיטת רב המנונא ידרוש, כנראה, עבודה ממשית של הבעלים בשביל שיוכל לחול בבעלים. רק אם הוא עובד בפועל ניתן להחשיבו כאחראי על הפקדון בכל עת (ממילא השואל פטור מכל תשלום, או שאיננו מגיע למעמד של שומר מתחילה). אולם, אלו שמסתפקים בחוזה שמחייב אותם, יסתמכו על הגישה של יחסי עובד-מעביד שהוצגה לעיל. רק אם קיימת מערכת יחסים כזו, יכול להיווצר הפטור של בעליו עמו, ויותר מזה, אין על הבעלים חובה לעבוד בפועל אצל השואל כלל. לאמיתו של דבר, שני ההסברים שהובאו בשם הרלב"ג להסביר את המבנה של יחסי עובד-מעביד, מקבילים לשתי האפשרויות בהבנת אופיה ותוצאותיה של התחייבות חוזית: רק אם נוצר שיעבוד, ניתן ליישם את העקרון שרק אחד מהצדדים יכול להיות משועבד. אולם, אפילו אם החובה נשארת ברמה המוסרית, עדיין ניתן לומר שהעובד לא יהיה מעוניין להפר את החוזה עם המעביד. השיעור הבא בשיעור הבא נתחיל, אי"ה, ללמוד את פרק ראשון במסכת בבא מציעא. השיעור הקרוב יעסוק בדין "יחלוקו" במשנה. מקורות לשיעור הבא
שאלות מנחות
|