הרב יאיר קאהן

הודה בקרקע וכפר בכלים-

היחס בין הטענה להודאה

דף ד:

  1.  האם קרקע יכולה להיות המחייב של שבועה?

השיעור הקודם עסק בדיון על "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות". הנושא לשיעור זה קשור לשיעור הקודם: טענה מורכבת מקרקע ומכלים. על פי הברייתא, אם הנתבע מודה על הטענה של הכלים, אך מכחיש את הטענה של הקרקע, הוא לא מחוייב שבועת מודה במקצת. והוא הדין אם הוא מודה על הקרקע ומכחיש את טענת הכלים. המקרה היחיד בו תונהג השבועה הוא רק כאשר הנתבע מכחיש באופן חלקי את הטענה של כלים (כלומר, לא קרקע).

התגובה המיידית לברייתא היא, שאין כאן אלא יישום של הדין של "אין נשבעין על הקרקעות". כלומר, הפטור של שבועה בקרקע כולל שני מרכיבים: 1. קרקע לא יכולה להיות תוכנה של השבועה.   2. קרקע לא יכולה להיות המחייב של שבועה.

זאת אומרת:

1. כאשר הטענה על הקרקע הוכחשה, תוכן השבועה הוא רק הקרקע. ע"י השבועה, מכחיש הנתבע שהוא חייב קרקע. לפיכך הוא אינו מחוייב להישבע. זהו היישום הרגיל של "אין נשבעין על הקרקעות".

2. במקרה השני, כאשר הנתבע מודה לטענה על הקרקע, למרות שתוכן השבועה הוא רק הכלים, הקרקע (שהיא תוכן הטענה שהודה בה) משמשת כמחייב. לכן, גם במקרה זה לא תונהג שבועת מודה במקצת (ראה רש"י ד"ה 'פטור').

אולם, הסבר זה מבוסס על הנחה שלא מקובלת על כולם. בכדי ליישם את הפטור של קרקע במקרה בו הודה על הקרקע, עלינו להניח שההודאה היא המחייב של שבועת מודה במקצת. אם, מצד שני, נפרש שהגורם לשבועת מודה במקצת הוא החשד שנוצר בעקבות ההודאה החלקית, אז אמנם ההודאה מעוררת בנו את החשד, אך היא לא נחשבת כמחייב של השבועה. יותר מזה, גם אם נקבל שההודאה היא המחייבת של השבועה, האם כל כך ברור שקרקע לא יכולה להיות המחייב של שבועה על הכלים? הלוא שאר המקרים של "אין נשבעין על הקרקעות" מדברים על קרקע כתוכנה של השבועה.

 

 

 

ראוי לציין, שהסוגיה הקודמת עסקה בביטוי "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", ובכך מורחב הפטור מקרקע ממשית להלוואה שיש בה שיעבוד של קרקע. המילה הנוספת "כפירת" מתייחסת בוודאי ל"שיעבוד קרקעות" רק בעמדה של תוכן השבועה. אין כל רמז לכך, שההודאה של שיעבוד קרקע לא יכולה להיות המחייב של שבועה. כמובן, יכול מישהו לטעון, שהתוספת של המילה "כפירת" רק משקפת את המקרה הנידון, אך בשום אופן לא באה לומר שהפטור הוא בכפירה ולא בהודאה.

מעבר לכך, ניתן לומר, שלמרות שהגמרא משווה בין שיעבוד קרקעות לקרקע, השוואה זו איננה מוחלטת. ממילא, בעוד שקרקע לא יכולה ליצור חיוב שבועה, וגם לא להיות התוכן של השבועה, שיעבוד קרקעות נפסל רק כתוכנה של השבועה. ברור שאפשרות זו תלויה במידת ההשוואה בין שיעבוד קרקעות לקרקע עצמה.

אמנם הצלחנו להתגבר על הקושי של המילה המיותרת "כפירת", אך הקושיות האחרות שהועלו לעיל עדיין במקומן עומדות. לכן, ננסה למצוא הסבר אחר.

  2.  טענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין

הגמרא אומרת:

"דתנן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב".  (ה.)

רבן גמליאל טוען שיש כאן מקרה של מודה במקצת, כי החיטים שוות יותר מן השעורים. דעת ת"ק, כנראה, היא שלמרות שמבחינת הערך יש כאן מצב של מודה במקצת, בסופו של דבר יש כאן שתי טענות נפרדות. אין כל יחס בין הטענות של התובע והנתבע- אחד לא מודה במקצת לשני. התובע דרש חיטים, ותביעה זו הוכחשה כליל. ההודאה לא קשורה כלל, ונאמרה רק ביחס לשעורים. (הבנה זו מוצאת ביטוי קיצוני בדברי רבה בר נתן, שלמרות ההודאה בשעורים הוא לא חייב לשלם, מאחר והתובע פטר אותו לגמרי משעורים בכך שתבע רק חיטים. עיין בבא קמא לה:.)

להלכה נדחתה שיטתו של רבן גמליאל לטובת הדעה החולקת- שתי הטענות הן עצמאיות לחלוטין. נחלקו אמוראים כמה רחוק ניתן לקחת את זה. הגמרא בשבועות (מ.-מ:) דנה במקרה דומה:

"ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב. אמר לו רבי יצחק יישר וכן א"ר יוחנן..."

לפי גרסה אחת שם בדברי ר' יוחנן, לא מדובר במודה במקצת כי הטענה המורכבת מחיטים ושעורים, היא בעצם שתי טענות נפרדות. בעוד שהיתה הודאה מלאה ביחס לשעורים, הטענה של החיטים נענתה בהכחשה מוחלטת. לכן, אין כל בסיס לשבועה של מודה במקצת.

אולם, יש גרסה שונה בדעת ר' יוחנן. גרסה זו מחלקת בין המקרה בשבועות למקרה בסוגייתנו. רק במקרה של טענת חיטים בלבד שנענית בהודאה על שעורים, אין יחס בין השתיים. אך, כאשר היתה טענה מורכבת של חיטים ושעורים, השעורים אוחדו עם החיטים, ובכך נוצרת טענה אחת בעלת שני מרכיבים. כאשר מגיעה ההודאה על השעורים, היא נחשבת כמודה במקצת, וממילא היא יוצרת חיוב שבועה.

השאלה אם נגדיר טענה מורכבת כמאוחדת או כשתי טענות נפרדות, תלויה אולי בשאלת היחס בין שני מרכיבי הטענה. לדוגמא, אפשר יהיה להתייחס למקרה של כדי שמן (בהנחה שטענה זו כוללת הן את הכדים והן את השמן) בשונה מהמקרה של חיטים ושעורים. ענין זה עולה בגמרא בכתובות קח: (אלא ששם עיקר הדיון הוא בפרטי הטענה ולא בשאלה העקרונית). הסוגיה שם מנסה לקבוע את היחס בין שתי הגרסאות בר' יוחנן לבין מחלוקת אדמון וחכמים המובאת במשנה.

שאלה זו נפסקה בכיוון של ראיית הטענה כמאוחדת, שמגדירה את ההודאה החלקית כמודה במקצת. הגמרא בשבועות תומכת בעמדה זו על פי הברייתא שלנו, מאחר והיא עוסקת בטענה מורכבת של קרקע וכלים. הגמרא מניחה שהיוצא מן הכלל של "הודה בקרקע וכפר בכלים", נובע מהעובדה שקרקע מופקעת משבועה. אך, באופן עקרוני, נאחד טענות מורכבות שמרכיביהן השונים יכולים לחייב שבועה.

3. הודה בקרקע וכפר בכלים

בשלב זה, נוכל להציע שהפטור של הודה בקרקע וכפר בכלים איננו מבוסס ישירות על העובדה שקרקע פטורה משבועה. הוא מבוסס על העובדה שטענה מורכבת מקרקע וכלים לא יכולה להיות מאוחדת, מאחר וישנו הבדל הלכתי אובייקטיבי בין קרקע וכלים. מבחינה הלכתית, טענה של קרקע איננה דומה לטענה של כלים, מאחר וקרקע פטורה משבועה. לכן, אין אפשרות לאחד קרקע וכלים לטענה אחת. לפיכך, הודאה בקרקע מהווה הודאה מלאה על טענת הקרקע, בעוד שטענת הכלים הוכחשה לגמרי. לעומת זאת, טענה מורכבת של חיטים ושעורים, שאינן קטגוריות הלכתיות נפרדות, ניתן לאחד, ובכך נוצרת שבועה במקרה שהוכחשה הטענה באופן חלקי.

למרות שהצעה זו סבירה, קשה ליישם אותה בסוגיה בשף ה. כאשר הגמרא טוענת שלמ"ד הילך פטור, ההפקעה של הקרקע משבועה הוא מוכרח רק לגבי המקרה של "כפר בכלים והודה לו בקרקע". אם הטענה המורכבת של קרקע וכלים מוגדרת כשתי טענות נפרדות, אזי אין בסיס למודה במקצת, אפילו אם נתעלם מההפקעה של קרקע משבועה. (למרות שהחילוק הקטיגורי ההלכתי של הטענות נובע מהפטור בשבועה, קשה מאוד לטעון שהפסוק שפוטר קרקע משבועה נכתב רק למטרה זו.) לכן, אפילו אם נקבל את ההצעה שלנו, היא לא תתאים לשלב זה של הגמרא.

בהתאם לכך נאמר, שהגמרא בהתחלה אימצה את ההצעה שלנו שקרקע וכלים לא יכולות להיות מאוחדות לטענה אחת. אולם, אחת מההצעות שהוצעו לפי הדעה ש"הילך" פטור, דוחה גישה זו. אף על פי כן, יש לציין, שאיננו מחוייבים להגיע להצעה המקורית שהפטור הוא בגלל שקרקע איננה מחוייבת בשבועה, מאחר ובשלב זה הגמרא סוברת שההודאה בקרקע נחשבת "הילך" הפטורה משבועת מודה במקצת.

מעניין שתוספות (ד"ה 'אי נמי') מעירים שהסוגיה בדך ה. דוחה את הגישה שטענה מורכבת מפוצלת לשני חלקים שונים. הרושם שנוצר הוא שהסוגיה בדף ד: יכולה לאמץ גישה זו. ברור, שאם היינו מאמצים גישה המפרידה בין הטענות, לא היה כל צורך להסביר את הברייתא "הודה בכלים וכפר בקרקע" על פי הפטור של הקרקע משבועה, כמו שהוצע בדף ה..

טענתנו היא, שאפילו אם נאמר שבאופן כללי, לא ניתן לפצל טענה מורכבת, לא יהיה ניתן לשלב קרקע וכלים, מפאת היותן קטגוריות הלכתיות שונות. את זה ניתן לטעון רק בדף ד:. ההצעה של הגמרא בדף ה. דוחה גישה זו בבירור, אפילו ביחס לכלים וקרקע.

סיכום

בניסיון להסביר את הפטור משבועה במקרה של הודה בקרקע וכפר בכלים, בחנו את המקרים השונים בהם ההודאה לא נחשבת בהכרח הודאה חלקית של טענה מורכבת. גילינו שחיטים ושעורים מאוחדים לטענה אחת, אך הצענו, שקרקע וכלים כן יהיה ניתן להפריד.  

 

מקורות לשיעור הבא

1. ד: "מתיב מר זוטרא... דלאו הילך הוא", שבועות לח: "טענו כלים... לישבע עליהן", קדושין כז: "וזוקקים... קמ"ל".

2. ריטב"א ה. "א"ל ג' פרות... ואין צורך", גמ' ו. "דאמר רב ששת... שאינה ברשותי", תוספות ד"ה 'שבועה', תוס' הרא"ש ד"ה 'שלא', תוס' ב"מ צז. ד"ה 'ביום' מהמילים "ועוי"ל...".

3. שבועות מט. "לכל מגלגלין... לפתוח לו", תוספות ד"ה 'לכל, ריטב"א ד"ה 'ואמרי' מאי בינייהו', חידושי הר"ן ב"מ ד. ד"ה 'תיתי מגלגול שבועה', ריטב"א קדושין כז: ד"ה 'אמר עולא'.

4. ירושלמי שבועות פרק ז' סוף הלכה א "מהו לגלגל...".

5. חידושי הר"ן צח. ד"ה 'משכחת לה', 'ומ"מ קשה'.

6. חידושים המיוחסים לריטב"א לד. "אמר רב הונא... כל זה לשון רבי' יצ"ו", צח. ד"ה 'והשאר'.

 

שאלות מנחות

1. במה נחלקו רב הונא ורב חסדא בשבועות (מט.)?

2. מדוע שונה שבועת שכיר משבועות אחרות ביחס לגלגול שבועה?

3. האם שבועת גלגול היא מן התורה? האם נאמר בה דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"?

4. אלו טענות אי אפשר לגלגל על הנשבע?