הרב אלי שור

"אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות"

דף ד:

הגמרא (ד:) דנה במקרה הבא:

"(שטר שלא כתוב בו סכום ההלוואה, אלא רק) סלעים, דינרין: מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש.... לא לעולם אימא לך שתים חייב והאי דקתני שלש לאפוקי מדר' עקיבא... אלא לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות".

הכלל של "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות" (כמצויין בכתובות פז:) קובע, בעצם, שאין שבועה בהלוואה בשטר. דין זה יעמוד במוקד השיעור שלנו היום.

דוגמא נוספת למצב בו שטר הוא שיעבוד קרקעות מופיע ביחס להלכות שבועות, בשבועות לז::

"רבי יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור... אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות".

  א.  מהו המגדיר של שיעבוד קרקעות?

תוספות, הן בשבועות (ד"ה 'ואין') והן בבבא מציעא (ד"ה 'אין' הראשון) מעלים בעיה יסודית עם הלכות שבועות לאור הדין של שיעבוד קרקעות. לפי ר' יוחנן, שסובר שיעבודא דאורייתא (על פי התורה, כל הלוואה, אפילו ללא שטר, יוצרת שיעבוד), כיצד יכולה להיות שבועה מדאורייתא, בוויכוח ממוני? הרי כל מקרה מתורגם מיידית לשיעבוד קרקעות?! המקרים הקלאסיים של מודה במקצת, שבועת הפקדון ושבועת העדות (שבועה במקרה בו מואשם מישהו בהסתרת עדותו, שתשפיע על תוצאות וויכוח ממוני) לא אפשריים כלל? התוספות בשבועות עונים שאפילו מדאורייתא, שבועות אלו קיימות אם המלוה מוותר על השיעבוד. דעה זו נראית קיצונית, שהרי מה שיוצא הוא ששבועות דאורייתא אלו קיימות רק במקרה מאוד מסויים ובתנאים מלאכותיים. מעבר לכך, תשובה זו לא נותנת אבחנה מהותית בין הלוואה בעל פה לבין זו עם שטר, שהרי גם בשטר יכול המלווה לוותר על השיעבוד באותה הקלות (המהר"ם בבבא מציעא מעלה קושי זה). התוספות בבבא מציעא מסירים קושי זה, בכך שהם מסבירים שמאחר וחז"ל ביטלו את כל השיעבודים בהלוואות בעל פה (בכדי להגן על אנשים שקונים קרקעות, שהרי בהיעדרו של שטר אין להם יכולת לדעת אם יש על קרקע זו שיעבוד כלשהו)

 

אנו מתייחסים תמיד להלוואה בעל פה ככוללת וויתור של שיעבוד. למרות זאת, האפשרות לחיוב שבועה קיימת רק ברמת הדרבנן. בדומה, התוספות בבבא מציעא מציעים שהשבועה תיושם רק אם ללווה אין שום קרקע שתשתעבד.

שתי הנחות חשובות גלומות בתוך דברי תוספות אלו. הראשונה היא, שעל פי התורה שיעבוד של הלוואה בעל פה זהה לזה של הלוואה בשטר. כל ההבדל ביניהם הוא תוצר של התערבות של חז"ל. ההנחה השניה היא, שהגורם המגדיר של שיעבוד קרקעות הוא שהקרקע משמשת צורה של תשלום. נראה, שזה מעיד על הבנה של דין שיעבוד קרקעות כהרחבה טבעית של הדין שאין שבועות בעניינים הנוגעים לקרקעות. שני עניינים אלו תלויים במחלוקת, ומשפיעים רבות על הבנת דין זה.  

ב. סוגים שונים של שיעבוד

ראשונים רבים מסכימים עם תוספות ששיעבודים בהלוואות בשטר ובעל פה, דומים באופן יסודי. לכן, הם מתמודדים עם הבעיה של שיעבודא דאורייתא באופן דומה.

הרמב"ן (שבועות לז: ד:ה 'אלא'), לעומת זאת, מעלה אפשרויות לחלק בין סוגי השיעבודים. הוא מצטט דעה שטוענת שלמרות שיש שיעבוד קרקעות במקרים של שיעבוד בעדים (ולא בשטר), יש גם שיעבוד על חפצים ניידים, ולכן יכולה גם להיות שבועה. בשטר,לעומת זאת, אין כל שבועה, שהרי כל תפקידו של השטר הוא להביא לגבייה מהקרקע ולא מרכוש נייד. לכן, כאשר המלוה טוען טענה שמבוססת על שטר, הוא בעצם טוען לקרקע! הרמב"ן אף מרחיק לכת יותר, באומרו שהלוואה בשטר פירושה אחיזה בקרקע "כמאן דתפיס להו דמי". הרמב"ן דוחה גישה זו, ומציע ניסוח דומה בתפיסה, אך פחות קיצוני. הוא קובע, שמאחר ובשטר קל יחסית לגבות קרקע, אפילו במקרים שהיא נמכרה לאחרים, הרי שהקרקע נעשית המוקד העיקרי של הטענה. מאידך, בלי שטר קשה יותר לגבות מהקרקע, ולכן השיעבוד ממוקד במה שקל יותר לגבות ממנו- רכוש נייד.

מי שחילק באופן כולל יותר בין סוגי השיעבודים הוא ר' חיים סולובייצ'יק (חידושי ר' חיים הלוי, אישות פט"ז הכ"ה ושבועות פ"ח הי"ג). הוא טוען ששטר יוצר שיעבוד שונה לגמרי מזה של הלוואה בעל פה. הוא מתאר שני סוגים אלו, ע"י שימוש במילים שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף. האחריות האישית של שיעבוד הגוף מועברת לקרקע הלווה, אך היא איננה מהווה מהות צורת התשלום, ולכן אין כפירת שיעבוד קרקעות במקרים של הלוואה בעדים, ואין פטור משבועה. לפי ר' חיים, מאחר ושיטות או אמצעים לתשלום אינם משמעותיים במקרים אלו, אפילו אם הלווה מחזיק בקרקע, הוא עדיין יכול להתחייב בשבועה (בשונה מתוספות).  

 ג. האם יכול שיעבוד להתקיים גם ברמה התיאורטית?

הר"י מיגש (מצוטט בשיטה מקובצת) דן במקרה בו הוויכוח הוא במקרה של הלוואה בשטר, אך השטר אבד. אפילו שהלווה מודה להלוואת הכסף בשטר, הר"י מיגש טוען שמאחר והמלוה לא יכול לגבות את החוב מהקרקע, זה לא יכול להיות מקרה של כפירת שיעבוד קרקעות. הרמב"ן מצטט שיטה זו ויוצא כנגדה עקב פן טכני. הוא טוען שלמרות שהשטר אבד, יש סיכוי שהוא יימצא ואז שוב יוכל המלוה לגבות משיעבוד הקרקע, ובכך הוא שולל את חיוב השבועה. הרא"ש (שבועות ה', ג), לעומתו, תופס צד שונה לחלוטין. הוא טוען, שאפילו אם השטר אבד, שיעבוד הקרקעות עומד בעינו. השיעבוד הוא עובדה אובייקטיבית ואיננו מבוסס על קיומם של שטר או עדים.

עמדת הר"י מיגש (ואפילו זו של הרמב"ן) משקפת דעה ששיעבוד קרקעות פועל כצורה מסויימת של ערבות ממשית, ואין הוא יכול לפעול כאשר הערבות אבדה. הרא"ש, מאידך, סבור שהביצוע המקורי של השיעבוד תקף גם בהיעדרה של הערבות. מה יכולה להיות נקודת המחלוקת בשאלת שיעבוד קרקעות בהלוואה בשטר? שמעתי מהרב מיכאל רוזנצווייג הסבר בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל, ששתי הגישות השונות נטועות בשינויי גרסאות בסוגיא בבבא בתרא קעו. גירסה אחת היא "משעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה", כלומר השיעבוד נכנס לתוקפו בשעת הכתיבה. הגירסה השניה היא "משעת כתובה הוא דשעבד נפשיה", כלומר השיעבוד הוא תוצאה של המוצר הכתוב הסופי. לפי הגירסה הראשונה, השטר יוצר את השיעבוד (שטר קנין), ולכן הוא לא נחלש גם אם אבד השטר- כדעת הרא"ש. לפי הגירסה השניה, בתוך השטר קיימת ההוכחה לשיעבוד (וזה כמובן לא קיים כאשר אין אפשרות להציג את השטר). גירסה זו תומכת, אם כן, בשיטת הר"י מיגש.

הסמ"ע (חושן משפט פ"ח, נא) מסביר, שהפטור שנוצר ע"י השטר קיים אפילו אם אין ללווה שום קרקע, וממילא אין שום אפשרות לשלם ממנה, ואפילו מקרקע שהוא כבר מכר לאחרים. אף על פי כן, השטר עצמו נחשב כקרקע לענייני שבועות, מאחר והשטר נכתב בכדי שיוכל לשמש כאמצעי לגביית החוב מהקרקע. ברור שהסמ"ע הולך בכיוון ששטר יכול לשמש כשיעבוד גם ברמה התיאורטית. אך יש כאן צעד אחד יותר ממה שצעד הרא"ש. הרא"ש קובע ששיעבוד קרקעות יכול להתקיים גם אם השטר אבד, בעוד שהסמ"ע טוען ששיעבוד קרקעות יכול להתקיים אפילו בהעדרה של הקרקע! עמדתו של הסמ"ע מבוססת היטב בלשון השו"ע:

"דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על שעבוד קרקעות"   (חו"מ פ"ח, כח).

אולם הש"ך מגביל את פסיקתו של השו"ע, למקרים בהם יש קרקע ממשית לגבות ממנה- בעקבות שיטת התוספות ועוד ראשונים. כיצד, אם כן, אפשר להסביר את שיטתו של הסמ"ע? הרב רוזנצווייג הסביר, שאם יש יחס בין שיעבוד קרקעות לשיעבוד הגוף, כך ששיעבוד קרקעות נובע מתוך שיעבוד הגוף, אזי אפילו היעדרה של הקרקע בפועל לא ימנע את השיעבוד, מאחר ושיעבוד הגוף עומד בעינו. לפיכך, מספיק שיהיה שיעבוד הקרקעות בכוח, אע"פ שאין שיעבוד בפועל.  

אפשרות נוספת להסביר שיעבוד תיאורטי יכולה להתבסס על הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב):

"וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם- בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום - הרי זה נשבע היסת על הכל".

הראב"ד חולק על הרמב"ם:

"נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת".

מדוע לפי הרמב"ם, אין שבועה מדאורייתא אם שני הצדדים מתווכחים כמה כסף חייב המזיק? כיצד אפשר לראות כסף כקרקע? אחרונים רבים השתמשו בהלכה זו ברמב"ם בכדי להסביר שטענה על בסיס קרקע יכולה להיחשב כקרקע, אפילו אם נושא התביעה הוא מיטלטלין. לפיכך, יש אפשרות להרחיב את ההבנה הזו מקרקע לשיעבוד קרקעות, ולהסביר שאפילו אם אמצעי התשלום לא כוללים קרקע, כל עוד בסיס התביעה הוא שטר (שהוא, כהסבר השו"ע, כקרקע) לא תוכל   להיות כל שבועה.

ד. עמדתו של הרמב"ם

ראשונים ואחרונים רבים דנו בשאלה איפה בדיוק למקם את הרמב"ם בסוגיה של "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", ובפירושו לסוגייתנו בבבא מציעא. בכדי להבין את גישתו, נבחן את פסיקותיו במקומות שונים:

1. הלכות שבועות פ"ח הי"ג:

"וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון, שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון...".

כאן אנו מוצאים פסיקה ישירה של דינו של ר' יוחנן משבועות לז:, והטעם המובא שם הוא ש"אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות".

2. ההלכה הבאה היא בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד:

"אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו. כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר. אין לך בידי אלא חמשים שבשטר- אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים".

נראה שהלכה זו מבוססת על הסוגיה בבבא מציעא ד:, ונראה שהפסיקה כאן מתאימה עם סוגייתנו, אך הרמב"ם מסביר את זה רק לפי הטעם הראשון המופיע בגמרא- שהשטר מסייע לטענתו. מה עם הטעם השני- "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות"?  

3. הלכות אישות פט"ז הכ"ה:

"היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים, והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו... או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה...".

הראב"ד משיג על הלכה זו:

"שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא".

כאן נראה, שהרמב"ם דוחה לגמרי את ההסבר של "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות".

4. הלכות שבועות פ"י הי"א-י"ב:

"האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה. במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור משבועת העדות...".

כאן עולה מהרמב"ם שהוא מכיר ברמה מסויימת בכפירת שיעבוד קרקעות, אך בתנאי שאותו לא מצאנו בפ"ח הי"ג, כלומר שאין לה לגבות מן המיטלטלין.

איזו עמדה עולה מתוך מקורות אלו, הנראים סותרים אחד את השני?

פרשנים רבים עוסקים בנתינת הסברים מקומיים לשני המקורות האחרונים שהבאנו (ראה, לדוגמא, את המגיד משנה ואת חידושי ר' חיים הלוי בהלכות אישות פט"ז הכ"ה, שם הוא נותן הסבר מקומי ומאריך לדון בשיטת הרמב"ם באופן כללי). אולם, אפילו אם נגדיר את שני המקורות האחרונים כשונים, בעקבות הסברים מקומיים, אנו עדיין נשארים עם שני המקורות הראשונים, שאחד מהם מאמץ את הדין של "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", בעוד שבמקור השני מתעלם הרמב"ם מכלל זה לחלוטין.

כיצד מבין הרמב"ם את הסוגיה שלנו, אם כפירת שיעבוד איננו טעם חשוב? הנמוקי יוסף מסביר שלפי הרמב"ם, הגמרא שלנו מביאה את הטעם של שיעבוד קרקעות רק לשיטת ר' חייא, שסובר ש"הילך" (מקרה בו ההודאה מלווה בתשלום) לא פוטר משבועה (ראה בשיעור הקודם), והוא (ר' חייא) לא יקבל את הטעם הראשון בסוגיה – "דקא מסייע ליה שטרא". קריאה זו בגמרא מחייבת שהשטר מסייע למלוה בכך שהלווה לא יכול להכחיש אותו, ולא כמו שרש"י הבין בסוגיה, שהשטר מסייע ללווה. אך אפשר לדחות קריאה שכזו בסוגיה, אם נאמר שאי יכולת להכחיש את הטענה (בעצם, בהעדר הודאה) נחשבת כשונה מ"הילך".

ר' חיים סולובייצ'יק והרב גוסטמן (קונטרסי שיעורים בבא מציעא סי' ו') מציעים הסברים שונים לרמב"ם, אך שניהם נשארים עם אותה הבעיה בסוגיה שלנו. ר' חיים (שבועות פ"ח הי"ג) מסביר ששבועת הפקדון שונה מהותית משאר השבועות ביחס לשיעבוד קרקעות. בשאר שבועות, מאחר ושיעבוד קרקעות מלווה בשיעבוד כללי שכולל את כל סוגי הרכוש, הריהו מכחיש את הקרקע וגם מכחיש את המיטלטלין, והשבועה יכולה לחול רק על הכחשת המיטלטלין. המחייב של שבועת הפקדון הינה מעשה של גזל. לכן, הוא יכול להיחשב גזל רק, ואך ורק, אם כל החוב מוכחש, ובמקרה כזה כפירת שיעבוד קרקעות היא נחוצה.

הרב גוסטמן מציע הסבר ברמב"ם, על פי ההלכה שראינו לעיל (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב). שם, כמו שרבים הסבירו אותו, סובר הרמב"ם שמעמד של קרקע מתייחס לטענה, רק אם מקורה וכוחה של הטענה הוא בקרקע. הרב גוסטמן מעיר, שכשזה מגיע לשבועה של מודה במקצת, התורה מתייחסת למקרה כאל "כי יתן". מעבר זה של החפץ, כסף או סתם מיטלטלין, הוא שיוצר את הבסיס לחיוב שבועה, ולא הקרקע. אולם, כשזה מגיע לשבועת הפקדון, התורה משתמשת בביטוי "וכחש". הדגש כאן הוא לא על המעבר המקורי, כי אם על הגזל שהושג ע"י השבועה. במקרה של שטר, ההכחשה היא על שיעבוד קרקעות.

 

מקורות לשיעור הבא

1. ד: "מתיב מר זוטרא …מחייב".

2. רש"י ד: ד"ה 'פטור', תוספות ה. ד"ה 'אי נמי', 'והודה'.

3. בבא קמא לה: "גופא … לגמרי".

4. שבועות מ. "ואמר רב נחמן … אדמון היא", כתובות קח: "הטוען … לא טענו".

 

שאלות מנחות

1. מדוע, לפי רש"י, "הודה בקרקע וכפר בכלים" פטור משבועה?

2. מדוע "טענו חיטין והודה לו בשעורין" לא נחשב מודה במקצת? (נסה להסביר אפילו בהנחה שרבה בר נתן בבבא קמא נדחה).

3. מהי ההתלבטות לגבי המקרה של "טענו חיטין והודה לו בשעורין"? במה שונה מקרה זה מהמקרה של מי שטען כדי שמן מלאים ונענה בהודאה של כדין שמן ריקים?