!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב עזרא ביק

"הילך"


דף ד.

הגמרא כעת עוברת לדברי ר' חייא בדין "הילך":

איתמר דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב, מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי... ורב ששת אמר הילך פטור.  (ד.)

מהו הילך?

מדובר במקרה של מודה במקצת. הנתבע מודה על חצי התביעה, ומוסיף "הילך" (הנה זה). רב ששת טוען שאין כאן שבועת מודה במקצת, "כיון דאמר ליה הילך, הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים הא לא מודי- הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה".

א. איזה מקרים כלולים בהילך?

1. רש"י כותב: "לא הוצאתים, והן שלך בכל מקום שהם" (ד"ה 'והילך'). כלומר, הביטוי הילך מכוון אל הכסף או החפץ שנמצאים כרגע ברשות התובע, אפילו אם הם לא נוכחים כרגע במקום. הר"ן מניח שרש"י מדבר על פקדון, כלומר על חפץ ששייך לתובע, אלא חוב שחייבים לו. הודאה בחוב לא מעבירה את הכסף לרשותו של התובע. רק אם החפץ כבר שייך לתובע, ניתן לומר שהודאה מלאה מביאה לבעלות מלאה באופן מיידי, אפילו אם החפץ עצמו נמצא עדיין, פיסית, בביתו של הנתבע. החפץ נוכח ("הילך") במובן של בעלות, אפילו אם איננו כאן פיזית. ממילא, מסיק הר"ן, שרש"י מדבר רק על מקרים של פקדון.  

2. הר"ן חולק על רש"י. הוא טוען שגם הלוואה יכולה להיכלל במקרה של הילך. במקרה של הלוואה, הכסף איננו כאן בשום מובן שהוא, אלא אם כן, הלווה לא רק מודה, אלא גם מביא איתו כסף ומציג אותו בפנינו. הר"ן קובע שהילך פירושו שלנתבע יש את הכסף, "מזומן" בכדי להעבירו לתובע, ומביע את נכונותו לעשות כן.

3. הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג), כמו הר"ן, מגדיר את הילך גם להלוואה ולא רק לפקדון, אך הוא דורש במפורש שהנתבע יעביר את הכסף באופן מיידי לתובע. כסף מזומן איננו מספיק – על הנתבע לשלם את הכסף מיד.

ב. מהו הסבר השיטות?  

1. רש"י- הגבלת הילך למקרים של פקדון בלבד, משפיעה כך: ברגע שאמר הנתבע הילך, החפץ כבר מועבר, באופן חוקי, לרשות התובע. ברגע שזה קרה, אין יותר תביעה לחפץ, שהרי הוא כבר ברשות בעליו. ממילא, התביעה מתייחסת רק לחפץ השני (לחלק השני), אשר אותה מכחיש הנתבע לגמרי. יוצא, שיש כאן מקרה של כופר הכל, ולא של מודה במקצת.

תהליך זה הוא תהליך של סילוק- כאשר התביעה היתה על שני החלקים, היא נראתה הגיונית. אך מיד היא נעשית חסרת משמעות, בשלב מילוי התביעה. מבחינה טכנית, זה נעשה מיד לאחר שהוגשה התביעה, ונשאלת השאלה אם זה לא מאוחר מדי- התביעה כבר הועלתה והיא נענתה בהודאה חלקית. נראה שתשובת רש"י היא, שהסילוק נעשה מיד. בעצם הסילוק בא בו זמנית יחד עם ההודאה (ההודאה והילך הם המשך של אותו הדבר). גישה זו נכונה רק לגבי פקדון, מאחר ואין שם צורך בהובלה פיסית של החפץ. לפיכך, אמירה של הילך בעת ובעונה אחד עם ההודאה, כבר הגבילה את התביעה וממילא את ההודאה עצמה. מאחר וזה קורה בו זמנית, נוכל לומר שלא היתה כאן הודאה מעולם.

2. הר"ן- מאחר ולשיטתו, הילך שייך גם בהלוואה, וכן הכסף לא חייב להיות מועבר במעמד ההודאה, קשה לראות את הילך כסילוק. ההסבר הפשוט ביותר לשיטת הר"ן הוא, שבהצמדת הילך להודאה, אומר הנתבע, בעצם, שלא היה כל צורך בתביעה מלכתחילה. באומרו "הנה זה", הוא בעצם אומר "אתה לא צריך לתבוע אותי כלל, הכסף היה מוכן כאן ("מזומן") לאורך כך הדרך". תשובה זו מבטלת את התביעה למפרע- זה כאילו התובע לא תבע מעולם. לאור התשובה של הנתבע, אנו נוכחים לדעת שלא היתה תביעה כלל. מאחר ולא היתה תביעה (על החלק שכלול בהילך), גם לא היתה הודאה במקצת, וממילא אין חובת שבועה. (הסבר נוסף לר"ן, שקשור בהסבר של רש"י – סילוק – יבוא בהמשך.)

3. הרמב"ם- בדומה לרש"י, סובר הרמב"ם שדין הילך הוא סילוק. עם זאת, מספיק שהסילוק יבוא מיד לאחר ההודאה, והוא לא צריך להיות בו זמנית עם ההודאה. אם הוא פורע את החוב במקום, אנו מתייחסים להודאה ולתשלום כאל מרכיב אחד, והפרש הזמן ביניהם איננו משמעותי. למעשה, זה נקרא בו זמנית. התוצאה היא, שניתן לדבר על הילך גם לגבי הלוואה, ולא רק לגבי פקדון, כמו שסבר רש"י. ההגבלה של הילך לפקדון באה כדי להבטיח שהסילוק יהיה בו זמנית להודאה. בכך שמאפשרים לסילוק לבוא לאחר ההודאה, אף על פי שזה מיידי, אנו יכולים להרחיב את הילך גם למקרים של הלוואה.

4. אני מכיר שני הסברים נוספים להילך - הקצות (פ"ז, ה) מציע שהילך לא מבטל את התביעה, כי אם את ההודאה. אם הכסף מועבר מיידית, או שהוא לפחות מוכן להיות מועבר מיידית, אין כל משמעות להודאה. הקצות מציע, שהודאה חלקית מחייבת שבועה, רק אם ההודאה הודאה מחייבת- אם הכסף בכל מקרה מוחזר, אין משמעות להודאה. [מעניין שרבינו פרץ (ד: ד"ה 'אלא') לא מחלק בין הגבלת התביעה להגבלת ההודאה. בהסבר תשובת הגמרא "דקא מסייע ליה שטרא", הוא מסיק "ואם כן לא הוה תבע ליה מן השתים, ומזה לא הודה לו כלל והו ליה כופר הכל". שתי הגישות, זו שהצענו לעיל וזו של הקצות יכולות להיות, לפחות לדעת רבינו פרץ, שני צדדים של אותו המטבע.]

המאירי, בהסברו השני, נותן הסבר פשוט להילך. השבועה מבוססת על "אישתמוטי קא משתמיט" (ג:- הנתבע חשוד בכך שהוא מנסה להוריד ממנו את הלחץ של התביעה כולה ע"י הודאה חלקית). הנתבע באמת מוכן לשלם גם את היתרה, אך מאחר ואין לו את הכסף הוא משקר בכדי להרוויח זמן. המאירי טוען שהילך בנוי על ההנחה, שמי שמשלם חלק מהחוב, יוכל בקלות להשיג ארכה להחזרת שאר החוב, וממילא ההכחשה מיותרת. לכן, הבסיס לשבועה הוא זה שמבוטל כאן, מאחר וזה לא מקרה של "אישתמוטי קא משתמיט".

ג. שטר

רש"י מגביל את הילך רק למקרים של פקדון. אך קשה על רש"י- הגמרא, מיד בשלב הבא (ד:), דנה בהילך במקרה של שטר. יותר מזה, הגמרא אומרת שכל מקרה של שטר הוא מקרה של הילך. כיצד, אם כן, יכול רש"י לסבור כנגד מימרא כה מפורשת בגמרא?

אם נבחן בזהירות את ההסבר שנתנו לעיל בדעת רש"י, נמצא את הכיוון לתשובה. רש"י מגביל את הילך לפקדון, כי נראה שהוא סבור שהילך יתבטא בסילוק מיידי של החוב. מעולם לא היתה הודאה לתביעה ממשית, מאחר וההודאה מסלקת את התביעה באופן מיידי. במקרה של שטר, נראה שבהגדרה יש הילך, מאחר והדרישה של רש"י קיימת כבר בתוך התביעה עצמה. נדמה, שהכוח של שטר לגבות את החוב הוא כה גדול, כך שברגע שבאה ההודאה, התביעה נחשבת כאילו סולקה.

מה יש בשטר, שנותן לתביעה בשטר מעמד של סילוק? ישנם שני מרכיבים רלוונטיים בהלוואה בשטר. הראשון הוא שכמעט בלתי אפשרי להתחמק מתשלום החוב. השטר יוצר שיעבוד על קרקעות של הלווה. מאחר ואין אפשרות להחביא את הקרקע, וכן אי אפשר להיפטר ממנה כל עוד קיים השיעבוד, יש וודאות כמעט מוחלטת שהמלוה יצליח לגבות את החוב. המרכיב השני הוא שהשיעבוד עצמו יוצר בעלות חלקית על הקרקעות (ולא רק גורם שמוודא את גביית החוב). המחזיק בשיעבוד על רכוש כלשהו, מחזיק ברכוש עצמו - ברמה מסויימת - אפילו לפני שהוא מקיים את ההליך של בי"ד בגביית הרכוש. אם כך, זה עונה על התנאי של רש"י "והן שלך (כבר) בכל מקום שהם".

רש"י, למעשה, מבסס את הילך בשטר על שיעבוד. וכך הוא כותב:

וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך  (ד: ד"ה 'טעמא דאמר שלש').

אמירה זו מסתדרת עם התנאי, שהתשלום יוחזר למלוה מיד עם ההודאה.

אם כל מה שצריך להילך הוא שהכסף יהיה "מזומן", כמו שכתב הר"ן, ניתן להבין ששטר הוא הילך ולו בגלל המרכיב הראשון- התשלום כמעט ודאי, אפילו ללא ההודאה. נקודה זו היא מחלוקת גדולה בהסבר הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד. ראה את נושאי הכלים שם, ור' חיים הלכות אישות פט"ז הכ"ה).

ד. ה"הוכחה" מהמשנה לדין של הילך

כל הראשונים נבוכים מהנסיון של הגמרא לבסס את דחיית ר' חייא להילך מהמשנה. מאחר ובסוף ר' חייא קמייתא (שני עדים שמעידים על חלק מהחוב- מחייבים שבועה) מסיקה הגמרא שהמשנה שלנו לא יכולה להיחשב כמקרה של מודה במקצת (מאחר ויש אנן סהדי לשני הכיוונים), איך יכולה הגמרא להעלות על הדעת שיש למשנה קשר כלשהו להילך. ישנן מספר תשובות לשאלה זו, חלקן טכניות (רש"י, תוספות), וחלקן ענייניות. נבחן כמה מהתשובות הענייניות.

1. בעל המאור (מצוטט גם בשאר ראשונים)- בעה"מ מסכים שלמשנה שלנו אין קשר למודה במקצת, ולכן אין לה קשר ישיר להילך. אך הוא טוען, שר' חייא מסיק עקרון הגיוני מהמשנה שתקף גם לגבי הילך. עקרון זה אומר שלא אומרים "הילך כמאן דנקיט בידיה" (=הילך כמי שאוחז בידיו).

מימרא זו מופיעה בגמרא (ד.) בתוך דברי השיטה שהילך לא מחוייב להישבע. בעה"מ מפרש מימרא זו, שבמהותו מבוסס העקרון של הילך על כך שהתביעה חסרת כל תוקף, מאחר והתובע כאילו כבר קיבל את הכסף בחזרה. אם אכן זה נכון, גם במשנה לא היה מקום לשבועה כלל, אע"פ שזה לא מקרה של מודה במקצת. העקרון של "כמאן דנקיט בידיה" קובע, שהשבת הכסף או החפץ לידיו של התובע איננו משמעותי, אם אין כל מניעה לעשות כן. מאחר וכל שעלינו לעשות במשנה הוא לנתק את שני חלקי הטלית, יש לראות גם את זה "כמאן דנקיט בידיה". התוצאה של אימוץ קו זה היא, שלא תינקט כל שבועה, כי אין נשבעין על כסף שכבר חזר לבעליו. (תשובתו של רב ששת היא ששבועת המשנה היא חריגה, מאחר וכל מטרתה איננה לחזק את ידי הנשבע, אלא למנוע אלימות כללית בחברה.)

הבנתו של בעה"מ בהילך נראית קרובה יותר לזו שהוגדרה לעיל כסילוק- שהרי בעצם, יש תשלום- מאשר ההסבר שהובא בר"ן, שעיקרו הוא שהילך מעיד שלא היה כל צורך בתביעה מלכתחילה. מאחר והר"ן עצמו מצטט את בעה"מ, זה מחייב אותנו לתת הסבר אחר בר"ן שיסתדר עם ההסבר בבעה"מ. המפתח נמצא בהבנה קיצונית יותר של "כמאן דנקיט". בעה"מ, ואולי גם הר"ן, מבינים אותו כפשוטו- הכסף בידי הנתבע מוכן ("מזומן") לתשלום, ונחשב כאילו הוא כבר בשליטתו של התובע, ותביעתו נענתה ושולמה (סילוק). אין לו מה לתבוע, מאחר ואין צורך לעושת כלום.

2. הרמב"ן- הרמב"ן פונה לכיוון אחר לגמרי, בכך שהוא מרחיב את ההגדרה של מודה במקצת גם למקרה של המשנה, מבלי ליפול לפח של "אנן סהדי להאי ואנן סהדי להאי".

בר' חייא קמייתא, המשנה מובנת כמקרה של "העדאת עדים". כלומר, ה"אנן סהדי" נחשב מקביל למקרה של שני עדים שמעידים שלפחות חצי מהטענה של כל אחד מהצדדים מוצדקת. אם כך, הגמרא מעירה בצדק שלא רק שכל אחד נמצא תחת התקפה של ה"אנן סהדי" של השני, אלא שהוא מקבל סיוע מה"אנן סהדי" שלו. לפיכך, הוא לא יכול להיות מקור לשבועה. בר' חייא השני מסביר הרמב"ן שהגמרא לא מבססת את עצמה על "אנן סהדי=שני עדים". הגמרא טוענת שיש הגדרה שונה של מודה במקצת. הרמב"ן טוען, שאין צורך בהודאה חלקית בכדי לחייב שבועה, אלא מספיק שההכחשה שלו לא תהיה על כל התביעה. במילים אחרות, הכחשה חלקית (בשונה מהודאה חלקית) היא הגורם לשבועה שאנו קוראים לה מודה במקצת. הרמב"ן מביא אח"כ את הטיעון שהחלק של הטלית שכבר נמצא בידי אחד מהם (בידי התובע לצורך הענין) איננו מועמד להכחשה. אין משמעות להכחיש שהחלק הזה שייך לתובע, מאחר והוא כבר בידיו. לפיכך, מבחינה חוקית ההכחשה לא מתייחסת לחלק הזה של התביעה, ולכן יש כאן הכחשה חלקית- מה שמביא לידי חובת שבועת מודה במקצת.

לר"ן יש גישה דומה, למרות שהלשון שונה במקצת. אחרונים רבים מפרשים שהר"ן טוען שההגדרה המדוייקת של מודה במקצת היא הכחשה חלקית יעילה (בשונה מהכחשה חלקית). במקרה של המשנה, הוא מכחיש את כל התביעה- אך הוא מפסיד חלק מהטלית בכל מקרה (החלק שהולך להגיע לשני, זה שהוא אוחז בידיו). מאחר והכחשתו יעילה רק באופן חלקי, הוא מחוייב בשבועה בכדי לחזק אותה.

אינני בטוח כלל שזהו הפירוש הנכון בר"ן, ואני מציע לכם לבחון את הטקסט בעצמכם ולהחליט. יתרון אחד של הגדרה זו ברור- הוא כולל בהגדרה אחת את המקרה הסטנדרטי של מודה במקצת, את המקרה בו שני עדים מעידים נגד חלק מההכחשה (ר' חייא קמייתא), וגם את המקרה החדש- כל המקרים האלה הם מקרים בהם הנתבע מפסיד חלק ממה שהוא טען (משלוש סיבות שונות). הפסד זה מחליש את טענתו על החלק בו הוא לא מפסיד, וממילא מחייבת שבועה כדי להגן על טענתו. (יש להשוות את זה להסברים בטבע השבועה שהוצעו בשיעורים קודמים.)  

מקורות לשיעור הבא

1. בבא מציעא ד: ורש"י שם.

2. שבועות לז: "ר' יוחנן אמר.. תסתיים", תוספות בבא מציעא ד: ד"ה 'אין נשבעין' [שבועות לז: תוספות ד"ה 'ואין', מהר"ם בבא מציעא ד:].

3. ר"י מיגש בבא בתרא קכח. (מצוטט גם בשיטה מקובצת בבא מציעא ד:), רמב"ן שבועות לז: ד"ה 'אלא', רא"ש שבועות ה', ג.

4. שולחן ערוך חושן משפט פ"ח, כח, סמ"ע ס"ק נא, ש"ך ס"ק מט.

5. רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד-ה (עם מגיד משנה ולחם משנה ד'), פ"ה ה"ב (עם ראב"ד), הלכות אישות פט"ז הכ"ה (ראב"ד, מגיד משנה ולחם משנה), הלכות שבועות פ"י הי"א-י"ב ופ"ח הי"ג, חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ח הי"ג, אישות פט"ז הכ"ה, וטוען ונטען פ"ה ה"ב (בעיקר הפסקה האחרונה).

   

 

שאלות מנחות

1. מהו היחס בין הדין של שיעבוד קרקעות לדין הכללי של 'אין נשבעין על הקרקעות'? בייחוד, האם שיעבוד נחשב קרקע ממשית למטרת שבועות (תת סעיף עם אותם עקרונות) או שזוהי הרחבה של ההלכה (הלכה נפרדת עם חוקים משלה)? (הדין המיוחד בקרקעות עומד בפני עצמו, אך אינו מענין הפרק שלנו, ולכן לא נעסוק בו בשיעור. למעיין המקור בגמרא הוא המשנה והגמרא בשבועות מב:.)

2. איזה תפקיד יש לקיומה של הקרקע בכדי שהדין יחול? האם הקרקע צריכה להיות המקור לחיוב הממוני, או שהיא צריכה להיות האובייקט עצמו? האם קרקע צריכה לכלול את כל הטענה, חלק משמעותי או אפילו כלשהו?

3. האם סוגים שונים של שבועות יושפעו מהדין לעיל?  

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: יוסי גרשינסקי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*