!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב יהושע אמרו

המחייב של שבועה


דף ג: - ד.

א. המקור לדינו של ר' חייא  

בשיעור קודם למדנו, שר' חייא מחייב את הנאשם שבועה במקרה בו שני עדים מעידים במקצת על טענה שהוא הכחיש לגמרי. לפי ר' חייא, מסקנה זו נובעת מהכלל ש"לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים". הגמרא ממשיכה ומעלה מספר אפשרויות להבין את מקור הק"ו שמעדיף עדים על פני הודאה. לאחר שניסיונות אלו נכשלים, פונה הגמרא לכיוון אחר: הגמרא משווה בין עדות של עד אחד לזו של שני עדים.

בסופו של דבר לומדת הגמרא את דינו של ר' חייא מהצד השווה של הודאת פיו ועד אחד. בין במקרה שהודה מעצמו, ובין במקרה שעד אחד העיד כנגדו, נוצר מצב בו מחוייב הנתבע בשבועה. המכנה המשותף של שני המקרים הוא שנוצר מצב של "ע"י טענה וכפירה הם באים", ואנו יכולים להניח שהמצב הזה הוא שגורר את החובה של נקיטת השבועה באופן כללי. הגמרא רוצה לומר שגם שני עדים יוצרים מצב של "ע"י טענה וכפירה הם באים", ולכן גם הם יחייבו שבועה.

נראה, שמעבר למציאת המקור לדינו של ר' חייא, נותנת לנו הגמרא עקרון מהותי בדרישה של נקיטת שבועה. דרישה זו (בין במקרה של מודה במקצת, ובין במקרה של עד אחד) נובעת ממקור משותף: "ע"י טענה וכפירה הם באים". בהמשך השיעור נבחן למה מתכוונת הגמרא במצב של   "ע"י טענה וכפירה הם באים", וכיצד זה משפיע על ההבנה הכללית לגבי המחייב של שבועה.

המקרה של "ע"י טענה וכפירה הם באים" הוא הצד השווה של שני מקרים: הודאת פיו ועד אחד. בכדי להבין את המצב שנוצר ע"י הצד השווה, עלינו להבין קודם את שלושת (שני עדים גם נכללים בקטגוריה זו) מרכיביו. בשיעורים קודמים נגענו בעניין של הודאת פיו, ולכן לא נעסוק בו ביתר פירוט כעת. אפשר להניח בוודאות, שהודאת פיו המדוברת היא המקרה של מודה במקצת שמחייב את הנתבע שבועה על היתרה. אך מה לגבי המקרה של עד אחד? בשאלה זו נחלקו הראשונים, והיא כוללת בתוכה גם שאלה של גרסאות בגמרא. לפני שהגמרא הגיעה למסקנה שהצד השווה הוא המקור לדינו של ר' חייא, היא ניסתה ללמוד מעד אחד. נסיון זה נדחה, מאחר ועד אחד מחייב שבועה על מה שהוא העיד, ואילו הגמרא מחפשת מקור שיחייבו שבועה על היתרה. כפי שמציין הריטב"א, הבעיה היא לא שעד אחד הוא חזק מדי כך שאין ק"ו למקרה של שני עדים, אלא שעד אחד הוא חלש מדי, מאחר



והנתבע יכול להישבע כדי לסתור את עדותו של עד אחד. ממילא, אין אפשרות ללמוד   מכאן על חיוב השבועה של מי שרוצה להימנע מתשלום של היתרה שלא העידו עליה. במילים אחרות, עד אחד מסוגל ליצור חיובים רק למה שכלול בעדותו, והעובדה שהוא יכול ליצור חיוב שבועה על עדותו, לא מלמדת אותנו שום דבר על היתרה של הטענה.

השלב הבא בגמרא הוא הלימוד מגלגול שבועה. גלגול שבועה הוא מצב בו מאחר והנתבע חוייב שבועה ע"י עד אחד, רשאי התובע לגלגל לעברו שבועות נוספות, מה שלולי השבועה הראשונה לא יכול היה לעשות. כאן נוצר מצב, בו עד אחד יוכל לחייב שבועה גם על היתרה. הגמרא דוחה אפשרות זו, כי ניתן לראות את השבועה, במקרה של גלגול שבועה, כהמשך של אותה השבועה הראשונה – "שבועה גוררת שבועה", ולכן אי אפשר לייחסה לעד אחד. ממילא, לא ניתן ללמוד את דינו של ר' חייא מעד אחד. [לסוגיא זו השפעה חשובה על הבנת גלגול שבועה. אי"ה, נקדיש שיעור נפרד לעסוק בנושא זה.]

בשלב זה לוקחת הגמרא את שני הגורמים, הודאת פיו ועד אחד, ומשלבת ביניהם כך שיוצא הצד השווה. אך, לא לגמרי ברור איזה מקרה של עד אחד משולב עם הודאת פיו. האם מדובר במקרה הרגיל של עד אחד, או שמא זה נלמד מהמקרה של גלגול שבועה?

ב. הגרסה ע"פ הרמב"ן – גלגול שבועה של עד אחד כמקור

לחכמי ספרד, בראשותו של הרמב"ן, היתה גרסה שונה בסוגיא מזו שמצויה בפנינו. המקור הוא בגאונים וזו הגרסה: "עד אחד יוכיח, מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה". כלומר, הרמב"ן לומד את הצד השווה לא מהמקרה הרגיל של עד אחד, כי אם מגלגול שבועה שנובע מעד אחד. לשיטתו, הדחייה של גלגול שבועה כמקור לר' חייא לא   אומרת שלעד אחד אין כל קשר לשבועה השניה, אלא מבינים שגלגול שבועה מאפשר מצב בו עד אחד יחייב שבועה גם על היתרה שאיננה כלולה בעדות. ניתן ללמוד מהחיוב של שבועה בין בגלגול שבועה בעד אחד, או במודה במקצת, שגם שני עדים יכולים לחייב שבועה על היתרה. טענת הגמרא היא, שניתן לעשות לימוד זה, כי החיוב של השבועה במקרה של גלגול שבועה ע"י עד אחד ומודה במקצת, נובע מאותו עקרון- שניהם יוצרים מצב של טענה וכפירה. עקרון זה קיים גם במקרה של ר' חייא.

מהו מצב של טענה וכפירה? הרמב"ן בד"ה 'הכי גרסינן' טוען שגם הטענה וההכחשה מתייחסות לנתבע. בין במודה במקצת ובין בגלגול שבועה ע"י עד אחד, אנו מוצאים שהנתבע מכחיש לגמרי חלק מהטענה אך הוא מודה ליתרה (ברור שבמקרה של עד אחד אין הודאה ממשית מפיו, אך טוען הרמב"ן, שעדותו של עד אחד היא "כעין הודאה", בכך שהיא מעלה ספק גדול בנאמנותו של הנתבע). לכן מחוייב הנתבע להישבע על החלק שאותו הוא 'מכחיש', ומכאן ניתן ללמוד חיוב שבועה במקרה של ר' חייא. ע"י הצד השווה מתרחב הדין של מודה במקצת. לולא השילוב של מודה במקצת עם גלגול שבועה בעד אחד, היינו חושבים ששבועה שנובעת ממודה במקצת היא רק במקרים של הודאה בפועל. אחרי הצד השווה, אנו מסיקים שהשבועה באה במקרים של טענה וכפירה, הכוללים גם מקרים שההודאה נכפית ע"י סוג מסויים של עדות. אך הצד השווה לא מלמדנו על מקרים אחרים בהם הונהגה שבועה, כמו למשל מקרה רגיל של עד אחד.

ג. גרסת רש"י ותוספות – עד אחד כמקור  

גרסת רש"י בסוגיא, שהיא הגרסה שבספרים שלנו, היא "מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע". כלומר, חובת השבועה נגרמת ע"י עד אחד בלא גלגול שבועה. ברור שרש"י הבין את הדחיה של גלגול שבועה, כמרכיב בק"ו, כסופית- השבועה השניה באה בעקבות הראשונה, ולא ניתן לייחסה לעד אחד. לכן, חזרה הגמרא להצעה המקורית של עד אחד, ושילבה אותה עם הודאת פיו בכדי ליצור את הצד השווה. המשמעות של לימוד דינו של ר' חייא באופן זה, מרחיקת לכת: יוצא מכאן שלפחות שתיים מתוך שלוש השבועות מדאורייתא (עד אחד ומודה במקצת) אינן עצמאיות, אלא הן יישום של עקרון על אחיד של טענה וכפירה. רק הגרסה של רש"י מחייבת את עקרון העל הזה, שהרי רק בגרסתו המרכיבים של הצד השווה הם שתי קטיגוריות בסיסיות בחיוב שבועה.

מהו עקרון העל שמאחד את שתי הקטיגוריות של השבועות? ברור שתוכנו של העקרון יהיה תלוי בהבנה של הצד השווה - מצב של טענה וכפירה. רש"י מסביר (ד"ה 'טענה וכפירה') שמצב של טענה וכפירה הוא מצב בו יש טוען ויש כפרן והם באים לבי"ד. ההשלכות של הבנה זו בטענה וכפירה הן מרחיקות לכת ביחס להבנת המחייבים של שבועה. לפי רש"י, שבועה מונהגת בכל מצב של תובע שמציג טענה, ונתבע שמכחיש והם באים לבי"ד!! תוספות (ד"ה 'הצד השוה') מיד מקשים: אם אכן זהו הבסיס לשבועות בבי"ד, מדוע במקרה של כופר הכל לא מצינו שבועה מן התורה? תירוצם של תוספות הוא שלא כל טענה בבי"ד מחייבת שבועה, רק טענה חשובה מחייבת שבועה. טענה חשובה אנו מוצאים במקרים של עד אחד ומודה במקצת, כלומר מקרים בהם יש חשד סביר לכך שהנתבע משקר. במילים אחרות, לפי תוספות, חובת השבועה של הנתבע נובעת ממצב בו ההכחשה שלו היא חלשה ביחס לטענה של התובע. טענה חשובה יכולה להתבסס על עד אחד, מודה במקצת, או, במקרה של ר' חייא, על שני עדים שמעידים על חלק מטענה. מקרים בהם ההכחשה תהיה שווה בכוחה לטענה, אין דרישה לשבועה. אז מהו עקרון העל לפי תוספות? לדעתי, ניתן להעלות שתי אפשרויות:

  1. אם נדגיש את סוף התוספות, שמסביר שטענה חשובה היא פונקציה של העובדה שיש לחשוד בנתבע, נוכל לומר שאנו דורשים שבועה בכל מקום בו יש חשד שהנתבע משקר. עד אחד ומודה במקצת, הן רק דוגמאות ספציפיות לעקרון הזה בו קיים חשד. הסבר זה דומה מאוד להסבר שנתנו הרבה ראשונים לחובת השבועה במודה במקצת. הם טוענים שבכך שהודה על חלק מהטענה, יש רגלים לדבר שהוא משקר. כלומר, עקרון העל שלנו הוא ששבועה מחוייבת במקרים בהם יש חשד שהנתבע משקר בהכחשתו את הטענה.
  2. לדעתי, תוספות לא השתמשו במושג 'טענה חשובה' לחינם, ועלינו להתייחס לזה בהסבר שלנו לטענה. בבואנו להסביר מה מחייב את השבועה, עלינו להתייחס לא רק להכחשה של הנתבע, כי אם גם לתביעה. נראה, שחובת הנתבע להישבע נובעת מהצורך להגיב לטענה של התובע. כאשר התובע מציג טענה שאין להתעלם ממנה, על הנתבע להגיב עם שבועה. הבנה זו נכונה לכל המקרים הנידונים, מאחר ולטענת התובע יש גיבוי אובייקטיבי, בעוד שהנתבע מכחיש בצורה בלתי סבירה ועולה חשד כנגדו. על פי הסבר זה בתוספות, יוצא שעקרון העל המחייב שבועה הוא מצב בו טענת התובע מגובה בצורה אובייקטיבית, על הנתבע לדחות את הטענה ע"י שבועה. זהו המצב במקרה של עד אחד, מודה במקצת, ואף במקרה שמתאר ר' חייא, בהם הטענה מגובה בסוג מסויים של עדות או בהודאה חלקית.

תוספות רבינו פרץ, ד"ה 'שעל ידי טענה', מציע תירוץ אחר לקושיה של תוספות. לפי רבינו פרץ, אפילו מצב בו הנתבע מכחיש את כל הטענה כלול בקטגוריה של טענה וכפירה. הסיבה היחידה לכך שאין שבועה בכופר הכל, היא גזירת הכתוב. הבנה זו בחובת השבועה, היא קיצונית: לפי רבינו פרץ, כל מצב של טענה דורש באופן עקרוני שבועה מצד הנתבע. ניתן להסביר דעה זו על פי החזקה "אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (שבועות מ:), וממילא יש לטענה של התובע ביסוס אובייקטיבי. בכל מקרה, לפי רבינו פרץ, אין נסיבות מיוחדות הנדרשות בכדי לחייב שבועה- שבועה היא תגובה נורמלית של הנתבע לטענה כנגדו. בכדי לחייב שבועה במקרה של ר' חייא, כל שעלינו לעשות הוא, להראות שיש טענה שהנתבע מכחיש.

נסכם עד כה: לפי גרסת רש"י בגמרא, הגענו לשני עקרונות על אפשריים לחובת השבועה: 1. ההסבר הראשון בתוספות, שמחייבת שבועה במצבים בהם יש בסיס לחשד שהנתבע משקר.   2. ההסבר השני בתוספות, שדורש שבועה של הנתבע בכדי לחזק את הכחשתו בפני טענה חזקה יותר. תוספות רבינו פרץ הולך אפילו רחוק יותר, בכך שהוא דורש שבועה של הנתבע על כל טענה שמושמעת נגדו. בשלב זה של השיעור, אנו יכולים לפנות לנושאים כלליים בחובת שבועה, וננסה ליישם את מה שלמדנו עד כה.

4. חובת השבועות באופן כללי  

ההבדל היסודי בין הדעות שנידונו לעיל, טמון בשאלה אם המקור לחובות השבועה נמצא בטענה של התובע כנגד הנתבע, או בהתנהגות החשודה של הנתבע. הרמב"ן (לפחות לגבי מודה במקצת) וההסבר הראשון שלנו בתוספות הולכים בבירור בכיוון של האפשרות השניה. תוספות רבינו פרץ וההסבר הראשון בתוספות, הולכים בכיוון האפשרות הראשונה של השאלה לעיל. נציג כעת שתי נפקא מינות לשאלה זו, אע"פ שודאי יש עוד.

1. מה לגבי השבועה השלישית של התורה- שבועת השומרים? ברור שע"פ הרמב"ן לא נמצא כל תשובה לשאלה זו, שהרי אפילו אם הוא סבור שכל המקרים שמחייבים שבועה נובעים מעקרון אחד, עקרון זה   אינו נמצא בסוגייתנו. אך כיצד יתייחסו רבינו פרץ ותוספות לשבועה השלישית של השומר? אם אנו מסבירים את תוספות כמחייבים שבועה בעקבות החשד כנגד הנתבע, ברור שאין אפשרות ליישם את זה בשבועת השומר. איזה בסיס יש לחשוד בשומר כשקרן? המירב שאפשר להציע הוא שרמי בר חמא, שסובר ששבועת השומרים דורשת הודאה חלקית (בבא מציעא ה.), מאמין ששבועת השומרים קשורה גם בחשד שקר. אך, הזרם המרכזי שדורש שבועה משומר בכל מקרה של טענה שתפטור אותו מפיצויים לתובע, חייב לראות את שבועת השומרים כמבוססת בעקרון עצמאי.

מצד שני, סביר לומר שלפי רבינו פרץ, שבועת השומרים היא יישום של אותו העקרון שמונח בשאר המקרים של שבועות מדאורייתא. אם התורה דורשת שבועה על כל טענה שמושמעת נגד הנתבע, אזי טענת הבעלים כנגד השומר מחייבת אותו לנקוט שבועה. אך עדיין ניתן לומר שרבינו פרץ רואה את שבועת השומרים כעצמאית, ולו בגלל שבמקרה של השומרים אין טענה וודאית מצד הבעלים, מאחר וברוב המקרים אין לבעלים שום מידע מה באמת קרה לחפץ הנידון. מאידך, יתכן ואפשר יהיה להתייחס לטענה של הבעלים כמחייבת שבועה, שהרי השומר לא מכחיש שהחפץ הופקד בידיו. אם כן, השאלה נותרת פתוחה- האם ניתן ליישם את עקרון העל שעליו דיברנו בעד אחד ובמודה במקצת, גם לגבי שבועת השומרים.

2. הנפקא מינה השניה מוזכרת כבר בראשונים (עיין רמב"ן שבועות מ.). יש מחלוקת בין הרי"ף (שבועות כח. בדפי הרי"ף) ורבינו אפרים (מובא ברמב"ן), לגבי חיוב שבועה ע"י עד אחד במקרה שהתובע טוען טענת שמא. לדוגמא, ראובן תובע את שמעון: עד אחד אמר לי שאתה חייב לי מאה שקל. אם יבוא העד האחד ויעיד, האם יתחייב שמעון בשבועה לסתור את העד האחד? לפי הרי"ף הוא מחוייב, למרות שראובן עצמו לא טען טענה עצמאית. לפי רבינו אפרים, הוא לא מחוייב. רבינו אפרים מוכיח את שיטתו מהסוגיא שלנו, שבכדי להתחייב בשבועה, צריך להיות במצב של טענה וכפירה, ולא כך המקרה בטענת שמא.

לפי הרמב"ן, אין לסוגייתנו שום השפעה על המקרה של עד אחד וטענת שמא, מאחר והסוגיא שלנו מתייחסת למקרה המסויים של גלגול שבועה ע"י עד אחד (הרמב"ן מציין זאת במפורש בשבועות מ:). לפי תוספות, אם נבין ששבועה בנויה על בסיס החשד שהנתבע משקר, אין סיבה להבדיל בין טענת ברי או טענת שמא של התובע (ולכן נסבור כרי"ף). אנחנו לא ממש מעוניינים במה שאומר התובע, אלא בנאמנות הנתבע. אך אם נבין שהשבועה באה כתגובה לטענה של התובע, אזי טבעה של הטענה הוא משמעותי. אם אנו דורשים טענה חשובה, הרי שנאמר שמחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים תלויה בשאלה אם אפשר להתייחס לטענת שמא כטענה חשובה. קל לאמץ את שיטת רבינו אפרים ולומר שטענת שמא לא נחשבת טענה חשובה. אם נלך בכיוון של רבינו פרץ, שלא נדרשת טענה חשובה, אלא כל טענה מספקת בכדי לחייב שבועה, מחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים תסבוב סביב השאלה אם טענת שמא נחשבת טענה אמיתית. יתכן, וחובת השבועה קיימת רק במקרה בו התובע מפעיל לחץ של טענה אמיתית על הנתבע, וללא לחץ זה, הכחשה פשוטה תספיק גם ללא שבועה.

5. סיכום

אם נסכם, דנו בשיעור זה בפירושים השונים של הצד השווה, "ע"י טענה וכפירה הם באים", שממנה נלמד דינו של ר' חייא, וכן דנו ביישום פירושים אלו על חובת שבועה באופן כללי. ראינו שני הסברים לצד השווה: הרמב"ן מתייחס לטענה וכפירה כהרחבה של המקרה של מודה במקצת, כאשר חובת השבועה מבוססת על החשד שהנתבע משקר. רש"י הבין שטענה וכפירה הוא מושג כללי יותר, ומוצא כאן עקרון שמחייב שבועה גם בעד אחד וגם במודה במקצת. ראינו כמה אפשרויות להבנת העקרון הזה:

א.  ההסבר הראשון שלנו בתוספות, ששבועה בשני המקרים נובעת מהחשד שהנתבע משקר.

ב.  ההסבר השני שלנו בתוספות, ששבועה באה כתגובה לטענה חזקה יותר מההכחשה של הנתבע.

ג.  תוספות רבינו פרץ, שטוען ששבועה נדרשת כתגובה בכל פעם שנטענת טענה כנגד הנתבע.  

 

 

מקורות לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בסוגיית "הילך".

  1. ד. "ותנא תונא לאידך... ד: על כפירת שיעבוד קרקעות".
  2. ר"ן ד"ה 'הילך'.
  3. רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג.
  4. תוספות רבינו פרץ ד: ד"ה 'אלא'.
  5. רמב"ן ד"ה 'והא'.  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: יוסי גרשינסקי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*