!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב משה טרגין  

ר' חייא קמייתא


דף ג.

לאחר שדנו בדיני מודה במקצת ובגורמים המשפיעים על החובה לנקוט שבועה, אנו פונים כעת לעסוק בשאלתו של ר' חייא. ואלו דבריו:

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז.

העדות יוצרת כאן מצב דומה למודה במקצת. השאלה שנשאלת כאן היא, האם הנתבע מחוייב להישבע שבועת מודה במקצת, בעקבות העובדה שהעדים מעידים על חצי ההלוואה. בפשטות, המקרה שלנו אכן דומה למודה במקצת. לחילופין, ניתן לומר, שמאחר והנתבע הכחיש את כל המנה, הוא לא יתחייב בשבועה.

טענת ר' חייא היא, שעדים אכן מחייבים שבועה. הוא מגיע למסקנה זו ע"י השוואה בין הודאת בעל דין לעדים. בשיעור זה נעסוק בביסוס ההגיוני לעמדת ר' חייא, וממילא במסקנתו להלכה. [הערה: הגמרא עוברת כמה שלבים עד שהיא מגיעה לניסוח הסופי. אנו נעסוק רק בהעמדה הראשונה של דין זה.]

מה יכול לגרום לנו לקבל, ומה לדחות את ר' חייא? האמת היא, ששאלה זו יכולה להיות מושפעת מההבנות השונות במודה במקצת. אמנם, אפשר לבדוק כיצד יכולים העדים לגרום למצב של מודה במקצת.

מה, בסופו של דבר, עומד ביסוד הדין של מודה במקצת? ניתן לומר, שתגובתו של הנתבע נראית חשודה, ולכן בי"ד דורשים שישבע בכדי לברר יותר את המקרה. הריטב"א בבבא מציעא, וכן הרמב"ן בשבועות (מב) מביאים את הטעם הזה, ומתייחסים אליו כרגליים לדבר. אם אכן זהו המבנה של מודה במקצת, אפשר יהיה לומר כן גם אצל ר' חייא. אם הודאה במקצת גוררת אחריה שבועה, כי עולה חשד מסויים מדברי הנתבע, ברור שגם עדים שסותרים את הכחשתו המוחלטת ייצרו חשד זה (או שמא חשד גדול עוד יותר). במילים אחרות: אם שבועת מודה במקצת נובעת מגורם החשד, הרי שהוא ייושם במקרה של ר' חייא.

תוספות בבבא מציעא (ד.) פונים לכיוון שונה לגמרי בהבנת מודה במקצת. הם טוענים שהשבועה באה בעקבות הטענה החשובה של התובע. בדרך כלל, טענה של התובע שהוכחשה לגמרי ע"י הנתבע, אין לה משמעות בבי"ד- היא נדחית מיידית. אך בי"ד לא יכולים להתעלם מטענה שהנתבע קיבל אותה, ואפילו באופן חלקי- ע"י הודאתו בחלק השני. בי"ד, לאחר שמחייבים אותו על מה שהודה, מחוייבים לברר מה קרה בדיוק בחלק שהוכחש.

 

 

אם אכן זו ההבנה במודה במקצת, יהיה קשה ליישם אותה במקרה של ר' חייא. מצד אחד, התביעה אכן אומתה בבי"ד. העדות שהובאה תומכת חלקית בטענה של התובע. הוא דרש מנה והעדים העידו שהיו חמישים. האם בי"ד ירגישו מחוייבים לקבל את התביעה כולה ולחייבו שבועה על מה שנותר? או שמא נחלק בין מודה במקצת לבין ר' חייא? במודה במקצת הסטנדרטי, הנתבע עצמו הוא זה שחיזק את טענת התובע. בעצם קבלתו את התביעה באופן חלקי, יתכן ונתן אמינות לתובע, אמינות שברגע שניתנה היא מורחבת לכל הטענה, ומחייבת את הנתבע להתמודד עם החלק השני שבו הוא כופר. אך במקרה של ר' חייא, כל עוד זה תלוי בנתבע, אין שום בסיס לתביעה. אמנם העדים העידו אחרת ממנו, ובכך חייבו אותו לשלם חלק, אך שום דבר לא מכריח אותו להתייחס כלל לחלק השני.

לאמיתו של דבר, יתכן ושאלה זו מהווה בסיס למחלוקת ראשונים מעניינת. מה יהיה הדין במקרה בו הנתבע מכחיש הכל, ולא באים עדים, ובכל זאת מתחייב הנתבע לשלם חלק מהטענה. לא מדובר במקרה של מודה במקצת, כי אם במקרה של 'חייב במקצת'. לדוגמא: הנתבע טוען שהוא לא חייב כל כסף לתובע, מאחר והוא שילם את הכסף לאדם שלישי, לו היה חייב התובע כסף, כספים אלו ששולמו צריכים לכסות את חובו לתובע. חלק מהכסף שהוא טוען ששילם עבור התובע, היה מלווה בריבית אצל גוי. אלא שהלוואה בריבית אסורה, ולכן הכסף בעצם מעולם לא היה שייך לגוי. ממילא, גם אם נקבל את טענתו של הנתבע, הרי שהכסף שהוא שילם לא מכסה את חובו של התובע לאדם השלישי, ולכן גם לא יכול לשמש כהחזר ההלוואה לתובע. מקרה דומה לזה, הוא המקרה בו טוען הנתבע שכיסה חובות של התובע לאדם שלישי. אך לאחר שנבדקים ספרי החשבונות, נמצא שהוא עשה כמה חישובים לא נכונים, ויוצא שהוא עדיין חייב כסף לתובע. הוא טעה בחישוב, בעוד הוא חשב שכיסה את כל החוב. בשני המקרים האלו, אין כאן הודאה ישירה של הנתבע, אך הטענה של התובע מביאה בסופו של דבר לידי תשלום חלקי. אך עדיין, הנתבע כפר בכל התביעה. השאלה כיצד לפסוק במקרים אלו (האם על הנתבע להישבע על החלק שלא שילם או לא) יכולה להשפיע גם על פסיקתנו במקרה של ר' חייא, בו יוצא שהתביעה חייבה אותו לשלם חלק מהחוב, למרות שהוא כפר בכל.

דיון זה, מהווה את הבסיס למחלוקת בין התרומות (שמחייב שבועה) לבין הרשב"א (שפוטר משבועה). ברור, שלשיטת התרומות ר' חייא מאוד מסתבר. מודה במקצת לא תלוי בכך שדווקא הנתבע הוא שיודה. ברגע שבי"ד לא התעלמו מהתביעה באופן מוחלט, ונוצרה כאן תשלום חלקית מסוג כלשהו, הרי שיש להתייחס גם ליתר התביעה. לא משנה אם הנתבע הוא זה שהודה, או שמא העדים אילצו אותו להודות, או אפילו נדחתה התביעה לגמרי ע"י הנתבע, אך עדיין מחוייב בתשלום חלקי (בעקבות חישוב מוטעה) – התביעה עדיין עומדת בתוקף והוא יתחייב שבועה [עיין תוס' גיטין נא: בתחתית העמוד וכתובות יח:, שמבססים את מודה במקצת על גלגול שבועה].

הרשב"א, לעומתו, דוחה גישה זו. תביעה שאיננה מוצלחת, לא יוצרת שבועה. איך, אם כן, ניתן להבין את ר' חייא לשיטתו? הרי נראה שהרשב"א מחייב שהנתבע עצמו יודה בחלק מהתביעה, ובמקרה של ר' חייא אין הודאה ישירה שכזו.

אפשרות אחת תהיה לחלק בין האילוץ של ההודאה שהעדים מחייבים, לבין זו של טעות הלכתית או חישובית. עדים (במקרה של ר' חייא) המעידים על חלק מהחוב, בעצם מאשרים את דבר התביעה. ברגע שתביעה זו קיבלה אישור מסויים מהעדים, אי אפשר יותר להתעלם ממנה, וחלקה מוחזר והיתרה מתבררת ע"י השבועה. כאשר התביעה מוכחשת, ובי"ד מחייבים חלקית מתוך טעות מסויימת של הנתבע, התביעה לא קיבלה בעצם חיזוק. נכון יותר לומר, שלאחר שהתקיים הדיון בבי"ד, נמצאה טעות בהנחות העבודה של המקרה, ונמצא חוב כלשהו. התביעה לא אחראית באופן ישיר לתשלום החלקי, והיא אף לא אושרה כלל. כלומר, יתכן והרשב"א יקבל את פסקו של ר' חייא וידחה את המקרים האחרים, כי במקרה של ר' חייא יש יותר אפשרות לתביעה לקבל הודאה חוקית.

ישנה אפשרות נוספת להבנת ר' חייא על פי הרשב"א. בהחלט יתכן, שהרשב"א סובר שרק הודאה של הנתבע היא זו שיכולה ליצור מצב של מודה במקצת, וממילא לחייבו בשבועה. כאשר הנתבע הוא זה שמודה, ובכך נותן לגיטימציה לכל התביעה, לא נותרת לבי"ד הרבה ברירה, מעבר לחייבו בחלק שהודה עליו ולהשביעו על היתרה. אם התביעה מוכחשת כליל ע"י הנתבע, בלי להתחשב בחיובים שיכולים לנבוע מטעויות שעשה הנתבע, אין שום חיוב של שבועה על החלק השני. אך, טוען ר' חייא, ברגע שעדים העידו על חיוב חלקי, אין לנתבע כל ברירה אלא להודות לעדותם. עדים לא נחשבים רק לרמת הראיה הגבוהה ביותר. ברגע שהעידו העדים, יש להתייחס לעדותם כמידע מקובל על כולם. לאחר שהעידו על חלק מהחוב, מתייחסים לזה כמקרה של מודה במקצת, מאחר וזה כאילו הנתבע עצמו הוא זה שהודה. שבועת מודה במקצת היא תוצר אך ורק של הודאתו החלקית של הנתבע. טענת ר' חייא היא, שאפילו אם הוא הכחיש את כל התביעה בפועל, הרי שנוכחות העדים מחייבת אותו להודות על חלק מהתשלום, ובכך הופך המקרה של ר' חייא למקרה זהה למודה במקצת: התובע תבע מאה, והנתבע הודה לו על חמישים (בין אם הודה בפועל או לאחר 'ששוכנע' ע"י העדים) והכחיש חמישים. עליו להישבע שהוא לא חייב את החלק שהכחיש.

יתכן וגישה זו עומדת בבסיס התפתחותה של שבועת ר' חייא בגמרא. בתחילת הדרך מנסה הגמרא להשוות בין עדים לבין הודאתו של הנתבע. מאחר וכח העדים חזק יותר מהודאתו, הרי שאם הודאתו מחייבת שבועה על היתרה, ברור שגם עדים יחייבו שבועה. מהי הנקודה המרכזית של ההשוואה בין עדים להודאה? הגמרא ממשיכה בניסיון להוכיח שאכן כח העדים חזק יותר. כאשר הגמרא מסיקה שאין להוכיח כן - שהרי עדים ניתן לסתור ולנטרל ע"י עדים אחרים שסותרים את עדותם, ואילו הודאת בע"ד מחייבת גם אם יש עדים שסותרים אותו - פונה הגמרא לכיוון אחר בהבנת השבועה של ר' חייא (בזה עסק השיעור הנ"ל).

באיזה עקרון מתמקדת הגמרא בניסיונה להשוות בין הודאה לעדים? ניתן אולי להוכיח שעדים חזקים יותר מהודאה. כיצד עובדה זו מלמדת אותנו שעדים יכולים ליצור שבועת מודה במקצת כמו הודאה? העובדה שעדים חזקים יותר מהודאה, לא מחייבת שהם פועלים באותו האופן, כך שגם הם יחייבו שבועה.

בראשונים מצינו כמה כיוונים להתמודדות עם שאלה זו. הנימוקי יוסף מניח, לדוגמא, ששאלת הגמרא היא אם עדים שתומכים חלקית בתביעה, יכולים ליצור את אותו הבסיס לחשד כמו הודאה חלקית של הנתבע. אם תצליח הגמרא להוכיח שעדים אכן חזקים יותר מהודאה, אזי עדותם למול הכחשתו המוחלטת של הנתבע, תיצור את אותו המודל של חשד, מה שיכריח את בי"ד לבצע בירור נוסף על היתרה.  

לפי כיוון זה, יתכן ונקרא את הגמרא בצורה שונה במקצת. לא מספיק להוכיח שעדים חזקים יותר, מהבחינה האיכותית, מאשר הודאתו של הנתבע. עלינו להוכיח שעדות היא לא רק מכריעה בבי"ד, כי אם משקפת אמת אובייקטיבית שכל הצדדים חייבים להודות לה. רק אם נראה כך את הדברים, נוכל לתרגם עדות להודאה אישית (הודאה אישית, שלפחות על פי הרשב"א היא תנאי מחייב ליצירת חיוב שבועה). מאמצי הגמרא מופנים, בעצם, לניסיון ההוכחה שעדות היא הראייה החזקה ביותר, או שנוכל אפילו להגדיר עדות כמידע אובייקטיבי על העבר. הנושאים שממנה מנסה הגמרא להוכיח את כוחם של העדים, לא מוכיחים בהכרח את הכיוון של עוצמתם האיכותית, אלא מראים את הרמה בה העדות הופכת לאמת אובייקטיבית. רק מעבר כזה יוכל להבטיח שעדות של העדים תוכל, גם כן, לחייב שבועה במקרה בו אין הודאה מצד הנתבע.

לדוגמא, כאשר הגמרא מצטטת את המקרה של קרבן, ושואלת האם יכולים עדים לחייב קרבן (כאשר הנתבע מכחיש שחטא) יתכן והיא דנה ממש בזה. התורה קובעת שאדם חייב בקרבו רק כאשר "הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד', כח). מהי רמת המודעות עליה מדברת התורה? נוכל לטעון שבכל התורה כולה, אם עדים מעידים, והנתבע דוחה את עדותם, לא קיימת מודעות כזו ובי"ד עלולים להאמין לעדים. אך בקרבן, מאחר והוא צריך לבוא מתוך הרשעה והודאה עצמית, יתכן ועדים לא יועילו כדי לחייבו. בהחלט יתכן שזו עמדת רבי מאיר. חכמים, לעומתו, עלולים לטעון שעדות איננה רק ראייה מכריעה בבי"ד, אלא יש לקבלה כאמת אובייקטיבית ועל כולם לקבלה. אם אכן כך הם הדברים, בהחלט יתכן שיש כאן "הודע אליו חטאתו" שמחייב קרבן. אם עדים הם רק חזקים יותר מהודאה, לא תהיה לזה כל משמעות במקרים בהם יש צורך בהודאה עצמית- קרבן או יצירת חיוב שבועה. בזה שהגמרא מצטטת את המקרה של הקרבן, ובייחוד את שיטת חכמים, יתכן והגמרא מנסה ללמדנו שעדים משקפים אמת אובייקטיבית.

במסקנת הסוגיא, נסיון זה להסבר לא מתקבל, שהרי עדים מוכחשים ע"י עדים אחרים, ובכך בטלה עדות הראשונים. עובדה זו מוכיחה בוודאות שאין העדים חזקים יותר מהודאה, וכן שהמידע שבידם לא מתקבל כאמת אובייקטיבית.  

מקורות לשיעור הבא

  1.  גמרא ג: "אלא אתיא מעד אחד... תורת הזמה לא פריך" (ד.). רש"י וריטב"א.

  2.  רמב"ן ד"ה 'הכא גרסינן', רשב"א ד"ה 'הכי גריס רש"י'.

  3.  תוספות ד"ה 'הצד השוה'.

  4.  תוספות רבינו פרץ ד"ה 'שעל ידי טענה וכפירה וכו''.

  5.  שבועות מ. "אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל... מחייבו שבועה", חידושי הרמב"ן על אתר "איכא דדייקי...".

שאלות מנחות

  1. שים לב לשלבים השונים בניסיון ההבנה של הקל וחומר של ר' חייא. על בסיס מה דוחה הגמרא את שתי האפשרויות הראשונות (עד אחד וגלגול שבועה) בהבנת הק"ו?
  2. הגמרא מסיקה שר' חייא ביסס את הק"ו על הצד השווה של שני מקורות, בשונה מתמיד שמבססים ק"ו על מקור אחד. לראשוני ספרד היתה גרסה שונה מלרש"י בהעמדה הסופית שמציעה הגמרא לר' חייא. מהם שני מקורות אלו לפי רש"י ולפי ראשוני ספרד? כיצד משפיע הבדל זה על ההבנה הסופית של הק"ו?
  3. מה ניתן ללמוד מתוספות בנושא של המחייב הכללי של נקיטת שבועה? האם מסכים הרמב"ן עמו?
  4. רבינו פרץ מציע תירוץ שונה לשאלת תוספות. כיצד משפיע תירוץ זה על הבנתנו את המחייב של נקיטת שבועה?
  5. הרמב"ן מצטט מחלוקת בין הרי"ף (שבועות כח. באלפס) לרבינו אפרים (ולרי" מיגש), בשאלה אם נדרשת שבועה כגיבוי לעד אחד, כאשר מנגד עומדת טענת שמא. כיצד משתקפת מחלוקת זו בהבנות השונות של הדרישות לנקיטת שבועה?  

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: יוסי גרשינסקי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*