|
|
|||||||||||
| |
!! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| EAB- blank |
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן. הרב יאיר קאהן יהא מונח עד שיבוא אליהו דף ג. בשיעור הראשון לפרק זה (שיעור מס' 9), ניסינו להבין מתי מכריע בי"ד 'יחלוקו' בניגוד ל'כל דאלים גבר'. הגמרא בדף ג. מעלה פתרון נוסף למצבי ספק: 'יהא מונח עד שיבוא אליהו'. בשיעור זה ננסה לבחון את הפרמטרים של יהא מונח, וכן את היחס בינו לבין יחלוקו וכל דאלים גבר. אני ארגתיה משנתנו מיישמת את הפתרון של חלוקה כאשר שני הצדדים אוחזים בטלית, וטוענים "אני מצאתיה". נחלקו ראשונים במקרה בו טענת שני הצדדים היא "אני ארגתיה". רש"י (ב. ד"ה 'במקח') טוען, שמאחר ואחד הצדדים ודאי משקר, הפתרון המוצע הוא יהא מונח, ובי"ד מחרימים את החפץ עד שתתברר בעלותו. תוספות (ב: ד"ה 'אי תנא') טוענים, שלמרות שאחד הצדדים ודאי משקר, יש לחלק את החפץ. מחלוקת זו של רש"י ותוספות סובבת סביב שאלת התנאים הנדרשים ליישום יהא מונח. לפי רש"י, אם בי"ד עומדים בפני מצב בו אחד הצדדים ודאי רמאי, פוסקים שיהא מונח. אך לפי תוספות (ב. ד"ה 'ויחלוקו'), הקריטריון ליישום יהא מונח איננו מציאות של ודאי רמאי, כי אם מצב בו אין החלוקה יכולה להיות אמת. לדוגמא, אם אחד משני הצדדים הפקיד מזומנים אצל אדם שלישי כדי שישמור, ושניהם טוענים לבעלות חוקית על הכסף, יש לנקוט ביהא מונח. הסיבה לכך היא, שאין שום אופן הלכתי להשפיע על קניין של כסף שניתן לאדם שלישי. לכן, מאחר והכסף שייך רק למי שהפקיד אותו, חלוקה לא תשקף אמת אובייקטיבית. אולם, במקרה שלנו, למרות שאחד הצדדים ודאי רמאי, בהחלט יתכן שלאחר שנארגה הטלית, נמכר חציה לאחד הצדדים, וממילא שייך ליישם כאן יחלוקו. מחלוקת רש"י ותוספות זו, חייבת להיבחן לאור הסוגיה בדף ג.: הגמרא מסבירה כיצד יכולים רבי יוסי ורבנן להסכים להכרעה של יחלוקו במשנתנו, למרות שבמקרה של הפקדת הכסף הם פוסקים שיהא מונח. רבנן פוסקים יהא מונח רק כאשר יחלוקו לא יכול לשקף את המציאות. אך במקרה של משנתנו, יתכן והטלית שייכת לשני הצדדים והחלוקה יכולה להיות אמת. רבי יוסי, לעומת זאת, מגביל את יהא מונח רק למקרה של ודאי רמאי, בניגוד למשנתנו בה יכול להיות ששניהם הרימו את הטלית בו זמנית. נראה שיש הקבלה בין מחלוקת רבי יוסי ורבנן, למחלוקת רש"י ותוספות: לפי רבנן, יהא מונח הוא הפתרון רק כאשר החלוקה אינה משקפת את האמת האובייקטיבית (תוספות). רבי יוסי סבור שיהא מונח מיושם כאשר יש ודאי רמאי (רש"י). מדוע מעדיף רש"י את רבי יוסי על פני רבנן? לפני שניגש לעסוק בהסבר דברי רש"י, ננתח את היחס בין רבי יוסי ורבנן. רבי יוסי ורבנן מחלוקת רבי יוסי ורבנן מתמקדת במקרה בו שני אנשים הפקידו כסף אצל אדם שלישי, אחד נתן מאה והשני מאתיים. שני המפקידים טוענים שהם אלה שהפקידו את הסכום הגבוה יותר, והשומר לא יכול לזהות את זה שהפקיד את המאתיים. רבנן קובעים שכל אחד מהמפקידים יקבל מאה, והיתרה תוקפא- יהא מונח עד שיבוא אליהו. דעה זו מתקבלת על הדעת, מאחר ואין ספק ששני הצדדים הפקידו לפחות מאה. כל הוויכוח ביניהם נסוב על המאה השלישי. אף על פי כן, רבי יוסי מתעקש ששום חלק מהכסף לא יוחזר למפקידים. די ברור שדעתו של רבי יוסי לא נובעת רק מהספק מי הבעלים האמיתיים של הפקדון. אחרי הכל, על שנים מתוך שלוש המאות אין ספק למי הם שייכים. נראה, שרבי יוסי סבור שכל הכסף בנידון צריך להיות מוחרם, או כדי ליצור לחץ על הרמאי שיודה ברמאותו, או כדי לקנוס את הרמאי (אע"פ שעל ידי הקנס גם הצד שדובר אמת ודאי מפסיד). בכל מקרה, לדעת רבי יוסי ניתן להפעיל לחץ רק במקרים בהם יש ודאי רמאי. רבנן, מאידך, לא מוכנים להחרים כסף שמגיע לבעליו ואפשר להשיבו. אולי רבנן מבינים את יהא מונח על קווים מקבילים להבנת רבי יוסי, ולכן הם מיישמים אותו במקרה של רמאי. אולם, בניגוד לרבי יוסי, הם טוענים שאין זה הוגן לקנוס את דובר האמת בכדי להעניש את הרמאי. אך הם מוכנים ליישם את יהא מונח, על מנת למנוע מהרמאי רווח כלשהו. כלומר, בעוד שלרבי יוסי יש לוודא שהרמאי אכן מפסיד, רבנן טוענים שיש למנוע ממנו להרוויח. לכן, רבי יוסי מיישם את יהא מונח על כל הסכום, בעוד שרבנן מיישמים אותו רק למאה הנותרים. לחילופין, ניתן להציע שרבנן דוחים לגמרי את הבנת רבי יוסי ביהא מונח. הם מבינים שיהא מונח לא בא להתמודד עם הרמאי, אלא יהא מונח הוא פתרון הלכתי עצמאי למצב של ספק ממוני. ממילא, יש לבחון את יהא מונח לאור יחלוקו וכל דאלים גבר. לפי הסבר זה, ברור למה רבנן מיישמים את יהא מונח רק למאה השלישי, שהרי רק לגביו בי"ד נמצאים בספק. יישומו של רבי יוסי ליהא מונח על כל הכסף הנידון, מוכיח שהוא לא מסתפק בפרמטרים שונים מזה של חכמים, כי אם בתפיסה שונה לגמרי מזו של חכמים. ברור ששתי האפשרויות מקבילות לרש"י ותוספות. לפי תוספות, יהא מונח מיושם גם כאשר אין רמאי. נראה, שרבנן דוחים לגמרי את שיטת רבי יוסי. ליהא מונח אין כל קשר לרמאי. לשיטתם, יהא מונח הוא עוד פתרון למצבים של ספק, אשר ניתן ליישום כאשר החלוקה לא יכולה להיות אמת. לכן, במקרה של אני ארגתיה, אף על פי שכל אחד מהצדדים טוען שהוא ארג אותה בעצמו, עדיין יתכן שלאחר האריגה נמכרה חצי מהטלית, וכעת היא שייכת לשניהם בצורה שווה. ממילא, מאחר ויש אפשרות שבעלותם על הטלית שווה, הכרעת בי"ד היא יחלוקו. רש"י, מצד שני, סובר שנוכחות של ודאי רמאי, גוררת באופן אוטומאטי את יהא מונח. אמנם, רבי יוסי, בניגוד לרבנן, קונס את הרמאי גם על כספים ששייכים לו בברור. למרות זאת, רבנן מסכימים שיהא מונח הוא פתרון למצב של ודאי רמאי, אך שונה ומוגבל מזה של רבי יוסי. לכן רש"י טוען שב'אני ארגתיה' הדין הוא יהא מונח. למרות הניתוח שהובא לעיל, אנו עדיין עומדים נבוכים אל מול הסוגיה בדף ג., שמחלקת בברור בין רבי יוסי לרבנן ברמת התפיסה של יהא מונח, בהתאם להבנה שהבאנו בתוספות. הגמרא מציעה, שרק לרבי יוסי ההבדל בין יחלוקו לבין יהא מונח, הוא בנקודה של ודאי רמאי. רבנן היו מיישמים את יהא מונח גם במשנתנו, למרות חסרונו של הרמאי, לולא העובדה שהחלוקה אפשרית. כנראה, שרש"י סבר שהגמרא רק הציעה הצעת ביניים, שאיננה מחזיקה מעמד. לפי זה, ננסה לפרש מחדש את הגמרא על פי רש"י: הגמרא שואלת, האם רבי יוסי שנותן את הפתרון של יהא מונח, יוכל להסתדר עם המשנה שלנו. הגמרא ממשיכה, שביחס למשנה אין להבחין בין רבי יוסי ובין רבנן, שהרי המקרה של המשנה שלנו מקביל למאה השלישי. אולי רש"י מבין, שבשלב זה מבינה הגמרא שרבי יוסי ורבנן מסכימים עקרונית, וכל מחלוקתם היא בפרמטרים של יהא מונח, שאינו נוגע למשנתנו. בהתאם לכך, הגמרא במאמר מוסגר, ממשיכה לנסות ולתת הסבר שיהיה תקף רק לרבנן ולא לרבי יוסי. בשלב זה, מציגה לנו הסוגיה את האפשרות השניה, שבה יש מחלוקת עקרונית בין רבי יוסי לרבנן. לכן מציעה הגמרא, לפי הסבר אפשרי זה של רבנן, את העקרון של חלוקה יכולה להיות אמת. אולם, מסקנת הגמרא, שחלוקה של המשנה, שנאמרה כאשר אין ודאי רמאי, איננה סותרת את יהא מונח כשיש ודאי רמאי, מתאימה בין לרבי יוסי ובין לרבנן (בהנחה שרבנן הם גרסה מעודנת של רבי יוסי). הלכך רש"י מסיק שבסופו של דבר הגורם המכריע ליישום יהא מונח, אפילו לרבנן, הוא הימצאותו של ודאי רמאי. (אולי הבנה זו של רש"י נובעת מהגמרא בדף לז:, שנראה שמצמצמת את השוני בין רבי יוסי לרבנן.) חשיבות המחלוקת בין רש"י לתוספות, היא לא רק לגבי המקרה של אני ארגתיה, אך נוגעת גם חשיבות השיקול של חלוקה יכולה להיות אמת. על פי הגמרא שלנו, תוספות דורשים אפשרות שהחלוקה תשקף מציאות אובייקטיבית, בכדי ליישם פסק של חלוקה. אולם, אם רש"י מפרש את כל הסוגיה כדנה באפשרות ביניים שנדחית בסופו של דבר, אין שום הכרח להיות מוגבלים לדרישה זו. כל דאלים גבר ציינו כבר שתי אפשרויות ביחס למקרה של אני ארגתיה. תוספות מציעים יחלוקו, בעוד שרש"י תומך ביהא מונח. הריב"א (תוספות בבא בתרא לד:) והרמב"ן מציעים אפשרות נוספת- כל דאלים גבר. הצעה זו מבוססת על עמדתם ביחס לבעיה מתי להשתמש בכל דאלים גבר, ומתי ביחלוקו. בשיעור הראשון לפרק (שיעור מס' 9), הסברנו שהריב"א סובר שהפתרון המרכזי במצבי ספק הוא יחלוקו. אך הימצאותו של רמאי היא גורם משני שלא מאפשר יישום של יחלוקו. במקום חלוקה שווה בין שני הצדדים, בי"ד מחליטים לא להתערב. לכן, אם החפץ, שנתון בספק, נמצא בידי גורם שלישי, הוא נשאר שם- יהא מונח עד שיבוא אליהו. אך אם הוא לא נמצא ברשות אף אחד, הפתרון הוא אנרכיה- כל דאלים גבר. תוספות בבבא בתרא מתנגדים לעמדת הריב"א. אחד מהטיעונים הוא, שהגורם של ודאי רמאי מוצע רק לשיטת רבי יוסי, בעוד שלפי רבנן, רק הגורם של חלוקה יכולה להיות אמת הוא רלוונטי. אם נניח, שהריב"א מבין את הסוגיה בדף ג. בכיוון שבו הסברנו את רש"י, בעיה זו נפתרת. לפי גישה זו, יש היררכיה ברורה מאוד בהכרעות במצבי ספק. הפסק האמיתי היחיד הוא יחלוקו (לא נדון כאן ב"שודא דדייני"). כל דאלים גבר ויהא מונח אינם מוגדרים כהכרעות, ומיישמים אותם רק במצבים שיש גורמים שמונעים אפשרות של חלוקה אמיתית והוגנת (ודאי רמאי). תוספות, מאידך, טוענים שבמצב של ספק רגיל, יש להעדיף את כל דאלים גבר, מאחר ורוב הסיכויים שהחפץ שייך רק לאחד מהצדדים. יחלוקו נשמר למקרים בהם שני הצדדים מוחזקים בחפץ. על בסיס חזקה זו, אנו מניחים ששני הצדדים בעלים על חצי מהחפץ. ממילא, בי"ד עומדים בפני מצב בו חלוקה היא תגובה טבעית כמעט, ולא רק פשרה הוגנת (שני סוגי חלוקות אלו, פשרה שנובעת מחוסר האפשרות לדעת את האמת, ותוצאה חיובית של הטענות של שני הצדדים, מקבילים להבנות של חלוקה שהתפתחו בדיון על מחלוקת סומכוס וחכמים. ראה שיעור מס' 12). למרות החזקה של שני הצדדים, חלוקה אפשרית רק כאשר יש אפשרות שהיא משקפת את האמת האובייקטיבית. אם, מסיבה כלשהי, אין אפשרות כזו, בי"ד נאלצים לפנות לפתרון הלא רצוי של יהא מונח. אף על פי כן, יתכן ולפי תוספות יהיה אפשר להגדיר את יהא מונח כפתרון של מצבי ספק. רש"י, מאידך, סובר שזו דרך מלאכותית למנוע מרמאי מלהרוויח מחוסר אמינותו. הר"י מיגאש בבבא בתרא, מציע גישה נוספת ליחס בין הפתרונות השונים: יחלוקו, כל דאלים גבר ויהא מונח. לדעתו, אין שום היררכיה. בי"ד מקבלים תמיד את המצב הקודם. לכן, כששניהם אוחזים בטלית, יש לחלוק אותה. כאשר אין כל תפיסה בטלית, יכריעו בי"ד שכל דאלים גבר. אם החפץ נמצא ברשות אדם שלישי כפקדון, הוא יישאר שם- יהא מונח. ניתן, בעצם, להגדיר את כל ההכרעות האלה כשלוש וריאציות נפרדות של כלל אחד. ברור שזו גישה מעניינת ושונה. נסה להבין מדוע ראשונים אחרים לא אימצו אותה. מקורות לשיעור הבא השיעור הבא, מאת הרב יוסף צבי רימון, יעסוק בנושא של הודאת בעל דין (הודאת פיו).
[6. כתובות קא: "האומר לחבירו חייב אני לך מנה... לא אלימא מילתא דשטרא".] [7. פני יהושע כתובות קב: ד"ה 'ורבינו תם מפרש', תרומת הכרי א', א, שו"ת התשב"ץ א', ע"ד "ואם אדם לומר...".] שאלות מנחות
|