הרב יאיר קאהן

ממון המוטל בספק - מחלוקת סומכוס וחכמים

דף ב:

משנתנו קובעת שכאשר שני צדדים אוחזים בו זמנית בחפץ אחד, וטוענים לבעלות מלאה עליו, יש לחלוק אותו בין שניהם. אלא שעל כל אחד מהצדדים להישבע כסיוע לטענה. הגמרא (ב:) שואלת האם הכרעה זו תואמת את מאמרו הידוע של סומכוס "ממון המוטל בספק- חולקים". אמנם המשנה וסומכוס מסכימים שיש לבצע חלוקה של החפץ או הממון, אך בעוד שהמשנה דורשת שבועה, סומכוס לא דורש זאת כלל.

לאחר מכן מעלה הגמרא שאלה נוספת:

ואלא מאי רבנן, הא אמרי המוציא מחבירו עליו הראיה? האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי [פלגי] לה בשבועה...

כלומר, הגמרא נוטה בתחילה לקשר את סומכוס למשנה, כי הוא לפחות מסכים עם הכרעתה הסופית של המשנה, בעוד שחכמים חולקים על עצם ההכרעה, וטוענים שהמוציא מחבירו עליו הראיה (=המע"ה). לאחר מכן מעמידה הגמרא, שכל מה שאמרו חכמים המע"ה, הוא רק כאשר אחד הצדדים תפוס בחפץ. משנתנו, לעומת זאת, עוסקת במקרה ששניהם תפוסים בו, ובמקרה זה אפילו חכמים יכולים לקבל את עקרון החלוקה.

על פי הבנה זו, נראה שחכמים מסכימים עקרונית עם סומכוס, שבמקרה של ספק הפתרון המועדף הוא חלוקה. המחלוקת בין סומכוס לחכמים היא ביחס לתפיסה. לפי חכמים, אם צד אחד בלבד תפוס, אין זה מוגדר כמקרה של ספק, ועל המוציא להביא ראיה לטענתו. סומכוס חולק וטוען שתפיסה של צד אחד לא פותרת את הספק. ממילא, במקרים ששני הצדדים תפוסים, כמו במשנתנו, יסכימו סומכוס וחכמים שיש לפנות לחלוקה.

יש לציין, שאם חכמים מסכימים לסומכוס שממון המוטל בספק חולקים בלי שבועה, אין אפשרות לומר שהם מתאימים למשנתנו, וזה בניגוד לסוגייתנו. לכן, אולי יש הבדל מהותי יותר בשורש המחלוקת, שיסביר מדוע חכמים דורשים שבועה מעבר לחלוקה.

אם נחזור לגמרא, נראה שהדיון שהבאנו לעיל מבלבל. כיצד יכולה הגמרא להעלות על הדעת ששייך המע"ה במקרה של המשנה, בעוד שאין אף אחד שתפוס יותר מהשני? אם אף אחד איננו תפוס בלעדי, איך יכול להיות בכלל אחד שמוציא מהשני? הרשב"א מסביר, שבהוה אמינא מבינה הגמרא שיש להתייחס למקרה של שנים אוחזין כאילו כל אחד בעלים על חצי החפץ. על כן, כל אחד מהצדדים   מחוייב להוכיח את טענתו בשביל לזכות בבעלות גם על החצי השני. בהעדר ראיות לשני הצדדים, כל אחד נשאר עם החצי שהוא תפוס בו. הגמרא טוענת שמהלך כזה לא ידרוש שבועה, כי המצב נשאר כמות שהיה. אך מסקנת הגמרא היא, שמאחר ושניהם אוחזים בחפץ אין לאף אחד מהם בעלות עליו. לכן, כשמתבצעת החלוקה וכל אחד מקבל חלק שלא היה שייך לו קודם, נדרשת שבועה. [השווה את דברי הרשב"א כאן לדבריו בהמשך (ג. ד"ה 'הא דאמר') בקשר לשאלה אם להתייחס לשבועה כאן כ"נשבע ונוטל" או כ"נשבע ונפטר".]

הגמרא בהמשך מצטטת דעות שונות באמוראים, אם דעת סומכוס היא רק במקרה ששני הצדדים טוענים טענות לא ברורות (שמא ושמא), או שמא גם כאשר לכל אחד מהצדדים ברור שהבעלות היא שלו, וממילא הם סותרים אחד את השני (ברי וברי), סבור סומכוס שחולקים? אם אכן דעתו של סומכוס היתה בנויה על כך שאין משמעות לתפיסה, טיב הטענות לא היה רלוונטי. בין אם שני הצדדים בטוחים בטענותיהם, או שהם רק חושבים שכך היה, בי"ד יחלקו את החפץ,   כי בעיני בי"ד הממון מוטל בספק.

יתר על כן, אי אפשר להניח שסומכוס מתעלם מכל משמעות של תפיסה. האם סביר לחשוב שסומכוס ידרוש שיחלקו בכל פעם שמישהו ידרוש בעלות על חפץ שברשותו של השני? ברור שגם לפי סומכוס אין משמעות כלל לטענה כזו (ראה דף ו.).

תוספות (ק. ד"ה 'הא') מצטטים את דעת רבינו שמואל, שסובר שסומכוס מסכים עקרונית שיש משמעות לתפיסה. על פי הגרסה של תוספות בסוגיא שם, הם מסיקים שמחלוקת סומכוס וחכמים היא רק כאשר אין מוחזק כלל בחפץ. במקרה כזה סבורים חכמים שהחפץ נשאר בידי הבעלים המקוריים (מרא קמא). ואילו סומכוס סבור שעדיין צריך לבצע חלוקה. במילים אחרות, מחלוקת סומכוס וחכמים היא סביב משמעותה של חזקת מרא קמא. סומכוס מחלק בין אחיזה בהווה (מוחזק) לבין בעלות ברורה בעבר (חזקת מרא קמא).

אולי אפשר להסביר, שלמרות שבדרך כלל חזקות סטנדרטיות מצביעות על מגמה שעוזרת בפתרון מצבים של ספקות, מוחזקות בהווה היא משמעותית יותר. מוחזקות מעידה על בעלות, אלא אם הוכח אחרת. על כן, בין לסומכוס ובין לחכמים, לא תועיל טענה חסרת ראיות לערער על ההנחה שאדם נחשב בעלים על פי תפיסה. ממילא, אין החפץ מוגדר כממון המוטל בספק, כי אין ערעור רציני על הבעלות על החפץ. במקום זה ננקט הפתרון של המע"ה גם לסומכוס. אך אם אף אחד לא מוחזק, ואין בעלים ברורים, מסכימים סומכוס וחכמים שיש לחלק את החפץ, מאחר וזהו מקרה של ממון המוטל בספק.

מחלוקת סומכוס וחכמים סובבת סביב משמעותה של חזקת מרא קמא. סומכוס סבור שחזקת מרא קמא היא כמו שאר חזקות- מבררת כיוונים אך איננה פותרת ספקות באופן מוחלט. על כן, למרות חזקה זו, בעלות החפץ לוטה עדיין בערפל- ולכן חולקים. לעומת זאת, חכמים סבורים שכאשר אין תפיסה כלל, ואין בעלות מובהקת על החפץ, חזקת מרא קמא מורה על בעלות, שאיננה מושפעת מטענה סתמית. לכן, הם פוסקים שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

נראה, שסומכוס וחכמים חלוקים ביחס לאמת המידה הנדרשת כדי להניח שיש בעלות על חפץ כלשהו. סומכוס דורש יותר, בכך שהוא דורש תפיסה שמעידה על בעלות, כדי ליצור מעמד של בעלים. לשיטתו, אין לחזקת מרא קמא יותר משמעות מאשר חזקה דמעיקרא. חכמים, מאידך, טוענים שעל פי חזקת מרא קמא ניתן להעתיק את מעמד הבעלים מן העבר אל ההווה (ראה קונטרס הספקות כלל ח' סימן ז).

בדומה, חכמים, על פי תוספות, נתנו למוחזק מעמד של בעלים אפילו בלי טענה מוצקה. למרות זאת, מאחר והוא מוחזק בחפץ, הוא נחשב כבעלים עליו, ושייך לדבר על המע"ה. סומכוס חולק כי הוא טוען שמעמד של בעלים נוצר רק במצב שמביע בעלות. תפיסה טכנית בלבד, חסרת כל טענה, לא מבטאת בעלות, ואיננה טובה יותר מכל חזקה אחרת שאמנם שומרת על הסטטוס קוו, אך איננה יוצרת בעלות. על כן, סומכוס יגדיר גם מקרה כזה כממון המוטל בספק.

לפי כיוון זה, ניתן להסביר את הגישה באמוראים שמגבילה את סומכוס רק למקרים של שמא ושמא. הקשינו לעיל על גישה זו על בסיס ההנחה שסומכוס סבור שאין משמעות לתפיסה. לפי רבינו שמואל בתוספות, סומכוס מסכים שיש משמעות לתפיסה, אך רק כאשר היא מבטאת בעלות. לכן, אם המוחזק טוען ברי, הרי שזו תפיסה שמבטאת בעלות ולכן המע"ה. רק במקרה שלמוחזק אין טענה ממשית (שמא) תפיסתו היא טכנית בלבד ואיננה מבטאת בעלות, ולכן זהו מקרה של ממון המוטל בספק.

אך ברור, שלא כל הראשונים מקבלים גישה זו של רבינו שמואל. תוספות בבבא קמא (לה: ד"ה 'זאת') אומרים כך:

אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקים? ובשנים אוחזים בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד מיסרך סרוכי דאפי' לסומכוס סרוכי לאו כלום הוא.

טענת תוספות היא, כיצד יכול סומכוס לסבור שטענה חלשה מועילה כנגד תפיסה. לפי הגישה שפיתחנו לעיל ברבינו שמואל, אין מקום לשאלה זו כלל, שהרי סומכוס מסכים שיש לפסוק שהמע"ה. נראה שתוספות בבבא קמא סבורים שסומכוס דוגל בחלוקה גם כאשר רק צד אחד תפוס בחפץ.

תשובתם של תוספות שם היא, שקביעתו של סומכוס היא רק במקרים של דררא דממונא, כלומר כאשר יש בסיס אובייקטיבי של ספק. אולם, אם אין בסיס כזה, ואחד יטען לבעלות על חפץ שנמצא בידי אחר, אפילו סומכוס לא ישעה לטענתו. מצד שני, במקרה של דררא דממונא, סומכוס יפסוק יחלוקו אפילו כנגד מוחזק ממש. ננסה להבין מה אנו משיגים ע"י דררא דממונא.  

ניעזר בתוספות נוסף כדי להבהיר את הענין. תוספות בבבא מציעא (צז: ד"ה 'לימא') אומרים, שלפי סומכוס מתייחסים אל שני הטוענים לבעלות כתפוסים יחד. הבנה זו נראית משונה במבט ראשון. ברור שהיינו מעדיפים לומר, שלסומכוס אף אחד מהצדדים איננו מוחזק. למה שניתן את עמדת המוחזק לזה שאין לו טענה כלל?

נראה, שיש הבחנה בין שני סוגים של ספקות. כאשר אין בסיס אובייקטיבי לספק, כל הבעיה היא תוצאה של הטענות הסותרות, כאשר ברור שאחת מהן איננה נכונה. יתכן ובי"ד לא יודעים כמי לפסוק, אך ניתן לומר שכל הספק שלהם הוא בשאלה מי דובר אמת, ומי משקר. ישנה לגיטימציה רק לאחד מהצדדים, אך לא ברור למי מהם, ובי"ד צריכים להחליט את מי הם מעדיפים.

בניגוד לזה, דררא דממונא הוא מקרה שבו הספק צומח מתוך המקרה עצמו, עוד קודם לטענות. ניקח לדוגמא את המשנה בבבא קמא (מו.):

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה...

ענן של אי וודאות אופף את כל המקרה הזה. המקרה עצמו מוביל לשתי אפשרויות שונות. אולי במקרים אלו, לא נתייחס למקרים כספק שלילי, שבו יש צורך לבחור באחת האפשרויות, כי אם כספק חיובי- שבו ניתנת לגיטימיות לשתי האפשרויות. אנחנו לא עומדים מול מצב של במי לבחור, אלא מול שתי אפשרויות סבירות (אם כי, סותרות אחת את השניה בפועל ).

לפי גישה זו, דררא דממונא פועל ככוח חיובי הנותן מקום לשתי האפשרויות להתקיים. זה מגדיר את המקרה כממון המוטל בספק- חפץ שלא ברור למי הוא שייך הופך לספק אובייקטיבי. על כן, סביר יהיה לומר ששני הצדדים החולקים מוחזקים על פי דררא דממונא. ממילא, שני הצדדים יחלקו, אפילו במקרה שרק אחד תפוס בפועל בחפץ.

לפי גישה זו נוכל להסביר את הבעיה ביישום סומכוס במקרה של ברי וברי. במקרה זה, מעבר לספק המציאותי שקיים, אנו עומדים גם בפני סתירה בטענות. השאלה היא, האם להתעלם מהטענות ולהתייחס למקרה כדררא דממונא, וממילא לשני הצדדים ניתן כוח, או שנאמר שהטענות במקרה זה גוברות על הספק המציאותי, ואז ניאלץ להכריע כאחד הצדדים.

אם נאמץ את הגישה השניה, סומכוס עובד עם תפיסה שונה לגמרי מזו של חכמים. חכמים פותרים מצבים של ספיקות על פי תפיסה. כאשר אחד הצדדים הוא המוחזק הבלעדי, החפץ לא יוצא מתחת ידיו. אך אם שני הצדדים מוחזקים, או אף אחד מהם איננו מוחזק, יאלצו חכמים לפנות לפשרה מסויימת (יחלוקו, כל דאלים גבר או יהא מונח). לכן מסבירה הגמרא, שהמשנה שדורשת שבועה על מנת לבצע חלוקה, היא אליבא דחכמים. לעומתם, סומכוס איננו מתייחס לחלוקה כאל פשרה, כי אם כתוצאה טבעית של הדררא דממונא. ממילא, לא שייך לדבר על שבועה בשביל לבצע חלוקה.

נוכל להסביר את הקושי בסוגיא שהעלנו בתחילת השיעור, על פי גישה זו. כיצד יכלה הגמרא להתלבט אם שייך לדבר על המוציא מחבירו עליו הראיה לגבי משנתנו? האם לא ברור שאין צד אחד מוחזק יותר מהשני? אולם, אם נסביר את חכמים כדוחים את כל השיטה של ממון המוטל בספק, דחייה זו שייכת גם כאשר אין מוחזק. חכמים דוחים את הטענה שחלוקה היא פועל יוצא של ספק אובייקטיבי, ולכן לא שייך לדבר על חלוקה במשנתנו. הגמרא מסיקה, שמאחר ואף אחד מהצדדים איננו מוחזק, ניתן לבצע חלוקה במקרים שאינם ממון המוטל בספק. הלוא חכמים מסכימים לחלוקה שהיא פשרה מאחר ואף אחד מהצדדים איננו מוחזק.

סיכום

פיתחנו שני כיוונים בהסבר סומכוס שממון המוטל בספק- חולקים:

על פי הכיוון הראשון, מסכימים סומכוס וחכמים על כך שמקרה בו אחד הצדדים מוחזק, לא יוגדר כממון המוטל בספק, מאחר והכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה גובר על ממון המוטל בספק. המחלוקת בין סומכוס וחכמים היא בשאלה מתי מיישמים את מעמדו של המוחזק.

על פי הכיוון השני, דינו של סומכוס תקף רק בקטגוריה ספציפית המוגדרת כממון המוטל בספק. קטגוריה זו מוגבלת למקרים בהם הספק נוצר במציאות. ספק זה נותן לגיטימציה לשתי האפשרויות. לפי סומכוס, קטגוריה זו גוברת אפילו על מוחזק, שכן היא נותנת מעמד שווה לשני הצדדים. חכמים, לעומת זאת, דוחים את הקטגוריה מעיקרה, ולכן הפתרון שלהם הוא המוציא מחבירו עליו הראיה.

 

 

מקורות לשיעור הבא

1.  ג. "לימא מתניתין... מבעל הבית", משנה לז. "שנים שהפקידו".

2.  ג. תוספות ד"ה 'אלא'.

3.  רש"י ב. ד"ה 'במקח וממכר', תוספות ב. ד"ה 'ויחלוקו', תוספות ב: ד"ה 'אי תנא'.

4.  רמב"ן ב. "ויש אומרים... לאו דאמר", תוספות בבא בתרא לד: ד"ה 'ההוא' "ולריב"א נראה...".

 

שאלות מנחות

1. האם לר' יוסי ורבנן יש משהו משותף, או שמא יש להם הבנות שונות לחלוטין לגבי הדין של "יהיה מונח"?
2. אם כל אחד מהמוחזקים בטלית יטען: "אני ארגתיה", מה יהיה הדין על פי רש"י, על פי תוספות ועל פי השיטה שמובאת ברמב"ן?
3. האם הגמרא בדף ג. מתאימה יותר לשיטת רש"י או לשיטת תוספות?