!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

תפילה 27: אחרית דבר - כל עצמותי תאמרנה


  בשבוע שעבר עסקנו בתחנונים שלאחר התפילה, ובכך סיימנו את הטקסט של השמונה עשרה. אולם מאחר שנשאר עוד שבוע לרשותנו, ננצל אותו. אם ברכות השמונה עשרה היו תפילה מהראש, ואלוקי נצור היה תפילה מן הלב, היום נעסוק בתפילה שבגוף. יש כמה הלכות בתנועות הגוף בנוגע לתפילה - עמידה, כריעה, השתחוויה, פסיעות וכו'. נדון במשמעות הלכות אלו, כספיח לדיוננו הארוך בטקסט של התפילה.

הרמב"ם היה הראשון שאסף את כל ההלכות הנוגעות לגוף בזמן התפילה וחברם יחד. הרמב"ם כלל את ההלכות בנושא תנועות הגוף עם כמה הלכות נוספות בפרק אחד בהלכות תפילה. וכך פותח פרק ה':

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין. ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבישים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.

הרמב"ם ממשיך בהמשך הפרק לפרט את הדינים הרבים הכלולים בכל אחד משמונת "הדברים" האלו. נסכמם בקיצור:

1. עמידה - בניגוד לישיבה

2. נוכח המקדש - הפניית הפנים לכיוון ירושלים והמקדש בזמן התפילה.

3. תיקון הגוף - הדין המוכר לכולנו הוא יישור הרגלים וכיוונן אחת ליד השניה אך הרמב"ם כולל בזה יותר.

תיקון הגוף כיצד - כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו (הלכות תפילה פ"ה ה"ד).

4. תיקון המלבושים - בגדים מכובדים, כיסוי הראש.

5. תיקון המקום - להתפלל במקום נמוך ולא על גבי כסא, מול הקיר, בחלונות פתוחים, ובמקום קבוע.

6. השווית הקול - "לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש" (ה"ג).

7. כריעה - כורע בברכה ראשונה תחילה וסוף, ובברכת מודים תחילה וסוף, ובסוף התפילה.

8. השתחוויה - אחר מגביה ראשו מכריעה אחרונה נופל על הארץ ומתחנן (כלומר, אמירת "תחנון").

מה משותף לכל הלכות אלו ומה יסודם. לפחות במקום אחד, הרמב"ם נותן הגדרה מפורשת. בתיקון הגוף הרמב"ם הסביר את פשר ההתייצבות הגופנית בפסיקתו - "ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו עומד בשמים, ויניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד". נדמה לי שנוכל להרחיב את התמונה המצויירת בהלכה זו ולומר - המשמעות הפנימית של כל ההלכות שמובאות בפרק הזה היא שהאדם המתפלל הוא אדם שבפועל ובמציאות נמצא לפני המלך.

במקום אחר הרמב"ם מגלה לנו יסוד זה, אם כי בצורה פחות מפורשת. ההלכה השנייה ברשימה היא החיוב להתפלל נוכח המקדש. לפי הרמב"ם בפרק א', חובה זו היא מעצם ההגדרה של התפילה וכנראה מדאורייתא.[1] השאלה המתבקשת היא מה יעשה אדם שאינו יכול לכוון את הכיוון הנכון. בנוסחותינו בגמרא במסכת ברכות מופיעה התשובה שבמקרה כזה יכוון אדם את לבו לירושלים. אך הרמב"ם, שכנראה היתה לו גרסה אחרת בנוסח הגמרא, פוסק ש"סומא ומי שלא יכול לכוון את הרוחות והמהלך בספינה יכוון את לבו כנגד השכינה ויתפלל".[2] ברור שלפי הרמב"ם המשמעות של תפילה כנגד המקדש איננה, בסופו של דבר, גיאוגרפית. הכיוון החיצוני הגופני מגלם הכוונה פנימית ורוחנית; המטרה האמיתית איננה המקדש אלא השכינה. האדם המתפלל עומד בפני השכינה, הנוכחות האלוקית. האדם איננו בארץ, ומשגר תפילות לשמים, אלא במקום אחד עם השכינה; לבו של האדם מכוון כלפי השכינה, לקב"ה השוכן בתוך בני ישראל. חיבור זה הוא כמובן מטרת המקדש בכלל, כמו שנאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". סידור חיצוניות האדם על ידי תיקון הגוף והכוונתו מביע את ההכוונה הפנימית של האדם. תיקון הגוף מעמיד את המתפלל לפני השכינה, כעומד נוכח המלך, "כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד".

לדעתי, כל ההלכות שהרמב"ם אסף ממקומות מפוזרים במסכת ברכות וחברם יחד בפרק ה' מכוונות לאותה מטרה. בפעולת ההכללה כיוון אותנו הרמב"ם למשמעות העמוקה של התפילה. ההלכות האלו הן הגדרות חיצוניות, גופניות, שמביעות וגם יוצרות את התנאים הפנימיים, הנפשיים של התפילה - עמידה בחצר המלכות ושטיחת בקשותינו בפני המלך שנאות לקבל אותנו. שלוש פעמים ביום מוכנס היהודי לפני המלך, בלי מתווכים, כדי להניח לפניו את בקשות נפשו, ובכך לעבדו.

כמובן, מאחר שדברים אלו הם חיצוניים, אין זה פלא שאף אחד מהם אינו מעכב. דווקא במצוות התפילה, הפנימית מכל המצוות המעשיות בתורה, מובן שבסופו של דבר אדם יוצא גם בלי תיקוני הגוף.

כפי שהגדרנו בשיעור הראשון וחזרנו על דברים כמה פעמים מאז, התפילה מוגדרת כ"עבודה שבלב". אך מאידך, כמו כל הלכות התורה, גם כאן פועל הכלל ההלכתי הבסיסי ש"אחר המעשים נמשכים הלבבות". המצב הפנימי של מי שמתלבש לראיון פורמלי עם המלך, העומד זקוף, המשתחווה בזמנים הנכונים, הניצב למטה ופונה למעלה, שונה לחלוטין ממי שזורק לאוויר העולם את רחשי לבו באופן ספונטני. זהו ההבדל בין שיח רעים לבין עבודת המלך. אם כן, חזרנו בסוף לנקודת הפתיחה של סדרה זו. התפילה היא עבודת המלך, וכפי שיש תפילה בפה ותפילה בלב, כך יש תפילה נכונה בגוף - בעמידה, בתנועות, אפילו בלבוש. כפי שאנו מצטטים בתפילת נשמת בשבת בבוקר - כל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך!"

כשגומרים להתפלל, אין זו רק הפסקה של פעילות הלב. התפילה היא באמת נוכחות לפני המלך. לכן כשמסיימים, עוזבים את נוכחותו, ולכן פוסעים ג' פסיעות אחורה. יש נוכחות פיזית אחרת ולא רק שינוי המצב המנטאלי, ולכן דרושה עזיבה פיזית מקומית.

בהקשר הזה, יש לשים לב להלכה האחרונה המוזכרת ברמב"ם. אחת מההלכות של התפילה היא ההשתחוויה שלאחר התפילה, נפילת אפים ותחנונים. הרמב"ם מגדיר את התחנון כהשתחוויה, כאקט עבודת המלך. זהו המעשה האחרון כשכל דבר אחר נגמר, ואנו כבר סיימנו - או כמעט סיימנו. אנו נופלים על פנינו, באפיסת כוחות, לפני מלך מלכי המלכים.

עתה באמת סיימנו! לא אשלוף עוד שלב נוסף. אני מקווה שנהניתם בקריאת הסדרה באותה מידה שנהניתי אני בכתיבתה. מאד אשמח לקבל הערות או שאלות, על שיעור מסוים ובנוגע לסדרה כולה. ויהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפניך, ה' צורנו וגואלנו.

 

כל טוב וברכה,

עזרא ביק

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשס"ד

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm/hebweb

האתר באנגלית:   http:// www.etzion.org.il/vbm

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] הלכות תפילה פ"א ה"ג.

[2] שם.