תפילה 26: לאחר התפילה

מבחינה פורמלית סיימנו לעסוק בתפילת שמונה עשרה בדיוננו בברכת השלום, לא רק מהבחינה הטריוויאלית שסיימנו שמונה עשרה יחידות (בעצם תשע עשרה), אלא משום שהמסגרת, כפי שהדגשתי בהתחלה, היא הברכה. יש בתפילת העמידה י"ח או י"ט יחידות ולא יותר, והמברך את עמו ישראל בשלום היא הברכה האחרונה והמסיימת.

הקטע שפותח ב"אלוקי נצור" ומופיע לאחר ברכת השלום בסידורינו, מוגדר בהלכה "תחנונים שלאחר התפילה". יש כמה השלכות הלכתיות להגדרה זו. ראשית, התחנונים לאחר התפילה אינם חובה. לענייננו, חשוב שאין כלל טקסט מנוסח לקטע הזה. התפילה "אלוקי נצור" איננה אלא הצעה אחת מבין רבות, ובמקור היא תפילת יחיד של אחד מהאמוראים. הגמרא (ברכות ט"ז:) מונה שורה של תפילות פרטיות של חכמי ישראל לאחר תפילתם, ו"אלוקי נצור", תפילת מר בריה דרבינא, היא רק אחד מהם. מנהג ישראל בחר את התפילה הזאת והציבה בסידור, אך ברור מהסוגיה שלא קיים ניסוח מחייב. אדרבא, מדובר בתפילה שלאחר התפילה, כלומר בתוספת לאחר התפילה הפורמלית. כפי שאחד עשרה האמוראים אמרו כל אחד תפילה אחרת אחר תפילתו - אמרו ולא תקנו או הציעו לאחרים - כך בעצם כל אחד יכול ואולי אף אמור להגיד את תפילתו שלו. לכן, בדיונינו היום נתרכז בעיקר במסגרת של תחנונים לאחר התפילה ופחות במלים של "אלוקי נצור".

נשים לב, הנידון היום הוא התחנונים שלאחר התפילה, אך מסורת התפילה דאגה להכניסם לתוך מסגרת התפילה. כיוון שהתחנונים נאמרים לפני שלושת הצעדים אחורה הם עדיין מהווים חלק מהתפילה. מבחינה הלכתית, כל זמן שלא צעדנו אחורה, אנו עדיין עומדים בפני המלך. יוצא שאף שנגמר הטקסט של השמונה עשרה, מעמד התפילה לא נגמר. אנו מכניסים לתוך מסגרת זו את התחנונים שלאחר התפילה.

מה, אם כן, פשר התופעה, שאדם מתפלל לאחר שהתפלל? נדמה שכאן נמצא המקום לתפילה האישית. כדי להבין נקודה זאת, אני רוצה להבהיר - ובעצם לחזור על - רעיון בסיסי בדיוננו.

בכל השיעורים למן ההתחלה חזר הרעיון שהתפילה ביהדות היא אקט פורמלי וטקסי. יש זמנים קבועים לתפילה, הנחיות איך לעמוד, ובעיקר, נוסח קבוע ומחייב. הנוסח עצמו מבוסס ברובו על פסוקים וכך משתמר בתפילה הסגנון הנשגב והנעלה של המקורות הנבואיים. כמו כן, יש הנחייה להתפלל בלשון רבים - "אמר אביי, לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא" (ברכות כ"ג:). סדרת השיעורים הזאת הייתה מבוססת על הרעיון שנוסח התפילה כולל את יסודי המחשבה היהודית, וחז"ל נסחו את הברכות בקפידה.

בכל דור התמודדו בעלי המחשבה עם אופי זה של התפילה. אם תפילתנו באה לנו בירושה מאנשי כנסת הגדולה, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אם עלינו לחזור על אותם מלים שלש פעמים ביום, ערב בקר וצהריים, כל חיינו, האין זה סותר את נשמת התפילה, את משמעות התפילה כהשתפכות רגשותינו הפנימיים, את תפיסתה כהרהור ספונטני מעמקי נפשנו, כהעמקה במשמעות חיינו, וכניסיון להתחבר מתוך מרכז הווייתנו עם בורא עולם, אבינו ומלכנו? האם אין האופי ההלכתי, החוקי, של התפילה מכבה את האש הפנימית הנשמתית של התפילה.

התשובה לשאלה הזאת היא, במידה רבה, מה שעמד ברקע כל דיונינו במשך השיעורים הללו. מהשיעור הראשון שקדם להתחלת הטקסט עצמו ועסק במשמעות העבודה, הדגשתי שמהות התפילה כעבודה מבוסס על חיוב, על שירות, ועל עבדות, ולא על צורך אישי פנימי לגעת במחויב המציאות. התפילה ההלכתית אינה קריאה נואשת בלילה של הנשמה האבודה. לא צפוי ששלוש פעמים ביום האדם יתפלל מתוך הרגשת "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". האדם משרת את האלוקים בתפילה, בהצהרתו שהוא תלוי בו יתברך, ובפנייה אל ה' בבקשותיו שימלא את צרכיו.

יש הבדל בהגדרה ההלכתית בין תפילה וזעקה. הרמב"ן חולק על הרמב"ם שקבע שתפילה היא מצוה מדאורייתא, ופסק שחובת התפילה היא מצוה מדרבנן. אך גם הרמב"ן מנה זעקה בעת צרה כמצוה מדאורייתא. ברמב"ם יש דיון נפרד בזעקה בעת צרה שמופיע לא בהלכות תפילה אלא בהלכות תענית. אין זה שהיהדות חושבת שאדם אינו יכול לזעוק ולהתחנן לה'. אדרבה - הזועק מתוך שברון לבו אינו כבול בכל ההגדרות שחלות על התפילה הקבועה. התפילה ביום צום, ביום צרה, נערכת ברחובה של עיר ולא בבית הכנסת. מי שצריך לזעוק אל המלך יכול לפרוץ ולהפריע לו באמצע עיסוקיו הפרטיים בלי לשמור על כללי הפרוטוקול, כמעשה השונמית אשר החיה אלישע את בנה (מלכים ב', ח', ג-ה). אך דווקא זה מדגיש כמה התפילה הרגילה שונה. בתפילה היומית אינך יכול לפרוץ אל המלך ולזעוק את כל מה שבלבך. אדם נכנס לפני המלך, לפי כללי הפרוטוקול, ועומד ואומר את הנוסח הקבוע. המתפלל אומר את המלים שחז"ל קבעו שראוי לומר. התפילה שניסחו חז"ל כוללת את הצרכים האמיתיים של האדם האידיאלי, ומבטאת את היחסים האמיתיים של האדם וקונו. יש בתפילה משפטים   כל כך נשגבים שהם מעבר לאדם הממוצע, וחז"ל אמרו עליהם, שלולא מקרא כתוב לא היינו אנו יכולים לאומרם. אין התפילה התפרצות ספונטנית, אלא עבודה ושירות; לא האדם כפי שהוא, אלא כפי שראוי לו להיות וכפי שהוא שואף להיות.

אך עם כל זה יש צורך לאדם הפרטי, בעכשוויות המיידית שלו, לדבר עם הבורא. אין זה ניתן להגדרת חובה, כחלק מן המצווה והפולחן. לכן, בסוף התפילה במובנה ההלכתי כעבודה, אנו מוצאים שחכמים אינדיבידואליים, כל אחד בסגנונו האישי, אמרו את מה שהיו צריכים לומר. בגמרא לא כתוב שיש חובה לומר תחנונים לאחר התפילה. רק מסופר על הנוהג של חכמים בודדים. הגמרא מציבה לנו דוגמאות מן החיים ולא כללים מן ההלכה. התחנון לאחר התפילה הוא המקום לנפש הבודדה ולא להלכה הפסוקה. אין זה סעיף בשולחן ערוך, אלא פרק בחייו של ר' אלעזר, של ר' יוחנן, של ר' זירא, של ר' חייא, של ר' יהודה הנשיא, של רבי ספרא, של ר' אלכסנדרי, של ר' המנינא, של רבא ושל מר בריה דרבינא (ברכות טז:). בעיון בתפילות המובאות בגמרא, מיד מבחינים בהעדר הלשון הנשגבת והרגילה של התפילה. אין באותן תפילות מליצות תנכיות ותיאורים נעלים מבמת החיים הלאומיים. התפילות מאופיינות בלשון פשוטה, בקול הנפש השקטה, קול דממה דקה המתבודדת עם יוצרה. התפילה הפורמלית נגמרה, נפטרנו מלפני המלך בברכת השלום, בעלי התפאורה התחילו לקפל את ציודם, התזמורת כבר עזבה, אך, רגע לפני שעוזבים את הארמון, היחיד מוסיף כמה מלים בודדות מתוך לבו, מתוך מצוקתו. הוא נוגע בכנף בגדי המלך ומביע, במלים פשוטות, את שאיפת נשמתו האישית הפנימית.

יש אירוניה לא קטנה בעובדה שהמסורת היהודית קבעה בשבילנו את נוסח התפילה הספונטנית. בסידורים שלנו יש נוסח אחיד קבוע איך להתפלל תפילה לא קבועה. עם ישראל, כנראה, התאהב בתפילת מר בריה דרבינא, "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה". אולי זה משקף את כשלוננו, את עוני חיינו הפנימיים. עלגי השפה נדרשו למי שינסח בשבילם את האישי והייחודי. ואולם, אין זה צריך להסיט מעינינו את ההגדרה הבסיסית והאופי האמיתי של תפילה זאת. גם אם המלים שאולות מחכם תלמודי זה או אחר, התפילה אינה תפילה קבועה, תפילת עם ישראל, תפילת נצח, אלא תפילה אישית. וכמובן, זה המקום שהאדם אמור להוסיף, גם בלשונו העילגת, את מה שהוא צריך להוסיף, לפני שיצעד ג' פסיעות ויסתלק.

כדאי ומומלץ לפתוח גמרא ברכות (טז:) ולקרוא את כל התפילות המובאות שמה. כך גם עשה ר' יעקב עמדן. בסידורו לאחר השמונה עשרה מופיעות כל התפילות ("המרגליות הטובות של החכמים האלוקיים") בלי לבכר את "אלקי נצור". בסוף הוא הוסיף את המלים האלו:

הנה הצבתי לבדנה כל תפלה כל תחנה מבעלי התלמוד אשר הופיע עליהן השי"ת מרוחו. וכל אדם יכול לחדש לעצמו נוסח הצריך אליו אשר ידע נגעו ומכאובו, יבאר מורשי לבבו כפי כוחו, אף אם לא יהיה צח הלשון. והיא היא עיקר עבודת התפילה שבלב נכון וטהור, היודע לחדש דבר ממעמקי הלב זך ובר. ישים ה' נכחו, וישפוך את נפשו בשיחו, לפני ה' בהתעטף רוחו, ולא כתפלת קבע מצות אנשים מלומדה דומה עליו למשא ומטריחו. על כן מה טובו ומה יפיו של המחדש דברי תפלה ובקשה מדעתו לפי שכלו יהולל והוא שבחו. ואל יקשור עצמו בנוסח אחד דווקא...

עתה באמת הגענו לסוף השמונה עשרה. יהי רצון שיבנה המקדש במהרה בימינו ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

אולם, כיוון שנשאר זמן לעוד שיעור, נעסוק בשבוע הבא בחלק לא מילולי של עבודת התפילה, התנועות - כריעה והשתחוויה, פסיעות, וכו'.