הרב יואל בן נון שליט"א

פתיחה לספר דברים

שיחה לפרשת דברים*

 

רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם...   (דברים א,ז)

פסוק זה לכאורה מפתיע. שהרי, עד כה המסר המרכזי היה ללמוד תורה ולקיים מצוות. ועכשיו, פתאום דומה שהמסר של משה הוא לצאת אל הארץ ולכבוש אותה. הגיעה השעה שבה יש ללכת לצבא וליטול חלק בחיים הלאומיים באופן שוטף. ואכן, דומה שזהו ספר דברים- כבר לא מדובר על מקדש וקודשיו, ולא על קדושה וקרבנות. אדרבה, אם עד עכשיו עם ישראל היה רגיל לשחוט חולין לאכילה בתור קרבן קרב, מורה לנו ספר דברים שכל אחד יכול לשחוט ולאכול במקומו, ואין הבהמה מוקרבת:

כי ירחיב ה' אלקיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר.   (שם יב,כ)

כמו כן מצינו שקרבן פסח שבאופיו יש מן הנדבה ומן החובה גם יחד, נשחט בארץ ישראל ברוב עם ועדה בתוך חומות העזרה:

לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב...   (טז,ה-ו)

 

כאמור, הדגש בספר דברים הוא על הפן הלאומי. התורה מחדשת לנו מצוות לאומיות לכאורה: מלך וכל הכרוך בהנהגת מדינה, כי תצא למלחמה על איביך, כי תקרב אל עיר להלחם עליה וכדו'.

 

והיכן מקומו של המקדש בכל המערכת הזאת? המקדש במקומו מונח- ורק במקומו. אין הקדושה נחלתם של כל ישראל באופן תמידי, כמו שהבנו מספר ויקרא. עד כה נדמה היה שהדרישה לחיי קדושה מתמידים היתה מכל ישראל ולא רק משבט הכהונה, אך ספר דברים מלמדנו שלא כן. הקדושה מצטמצמת לעולם המקדש, כשעולים לרגל. אף טומאה וטהרה נדחקה למקדש, שכן חיי המעשה מטמאים והתורה פורצת לכל ענפי החיים- גם למה שלא עוסק ישירות בקדושה.

 

על פי עיקרון זה נוכל להבין למה פתח הרמב"ם את חיבורו הגדול בספר המדע ולא בספר האהבה. הוא הבין שיש ליצור בסיס של דינים הכוללים אקסיומות תיאולוגיות- יחוד ה', ביעור ע"ז וכדו'. הרמב"ם הבין שאין מה להמשיך הלאה ולבנות מבלי לבסס קודם כל את העיקרים האלו. על בסיס זה בונה הרמב"ם תורה מדינית הלכתית, הכוללת חיי אומה מלאים עם רשויות ממלכתיות כמו בתי דין ומלכות.

 

כל זה נלמד מספר דברים וזהו המסר המרכזי שלו. וניתן ליישם את הדברים גם לגבינו לקראת היציאה לבין הזמנים. העם שבחוץ זקוק לנו, ועלינו ללמוד מספר דברים שזוהי מטרתנו כחלק מעם ישראל.