הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

לדון לכף זכות

שיחה לפרשת ויחי*

"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף... אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה... ויבך יוסף בדברם אליו". (בראשית נ',ט"ו-י"ז)

 

רש"י על אתר אומר:

"מהו 'ויראו'? הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב- לא קרבן".  

 

מקור דברי רש"י הוא במדרש:

"וישב יוסף מצרימה וגו' ר' לוי ור' יצחק. ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. ר' יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".   (בראשית רבה ק',ח')

מה קרה כאן? ר' לוי מסביר שיוסף היה בהתלבטות קשה. מצד אחד אינו בדין שישב עכשיו בראש כשיעקב לא מזמן אותו לכך. מצד שני הוא השליט על מצרים וכנראה שיש לו בעיה מסויימת מזוית הראיה של המצרים. הפתרון שבחר הוא לעקוף את הבעיה מהצד- לא להזמין את האחים. כל מה שרצה יוסף הוא לשכוח את הריב עם האחים, ופחד שאם יזמינם וישב בראש, יחשבו שהוא מתנשא עליהם עליהם שוב, ולכן לא זימן אותם לארוחה. אך יוסף לא הסתכל על הדברים מצד האחים. להם, לכאורה, היו את כל הסיבות לחשוב שהוא הולך להתנכל להם שוב.

כך גם לפי ר' יצחק. הבור היה חוויה טראומטית עבור יוסף. מן הסתם לא שכח כל ימיו את הפחד והסבל שחווה בהיותו בבור בתור עבד נשלט. ולכן כדי לסגור מעגל מבחינה פסיכולוגית רצה לחזור אל הבור בתור בן חורין, ולנסות ולשכוח את החוויה שעברה עליו שם - "הוא לא נתכוון אלא לשם שמים". כל רצונו היה לשכוח את הבור, אך שוב הוא לא חשב איך הם עלולים לראות את זה: "הנה הוא נזכר בבור, חשבנו שהכל נגמר אך יוסף כנראה לא שכח".

גם כשמודיעים האחים ליוסף מה ציוה יעקב, הוא בוכה. שהרי על פי מה שאמרו לו, גם יעקב לא שכח את כל מה שקרה, והכל עוד צף מעל פני האדמה. יוסף ציפה שלאחר כל השנים שהתייחס אל אחיו בצורה כה מתחשבת הם ישכחו את מה שקרה- אך לשוא.

 

מקור הבעיה בין האחים ליוסף הוא חוסר ההבנה וכך שלא סמכו אחד על השני. אילו היו יוסף ואחיו בקשרים טובים באמת, הם היו מוצאים את הזמן ללבן את הדברים יחד. אך נראה שהם לא סמכו מספיק אחד על השני, ולכן לא ראו את שמעשיו הם "לשם שמים".

 

אומרת הגמ':

"א"ר יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות. איני? והא אנן תנן אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו... הני נמי בהני שייכי".   (שבת קכ"ז ע"א- קכ"ז ע"ב)  

תשובת הגמרא היא שששת הדברים כלולים בשלושת הדברים שנשנו במסכת פאה.

ומסביר רש"י:

"... דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואומר לא חטא בזאת, אנוס היה או לטובה נתכוון, יש שלום ביניהם...".  (ריש קכ"ז ע"ב)  

 

כשאנשים לא סומכים האחד על השני, כדוגמת יוסף ואחיו, יש שני מישורים של בעיה: האחד הוא הצד הפרטי והאישי שבו האדם נפגע באופן אישי, והשני הוא המישור החברתי. כשהחברה לא סומכת אחד על השני החיים שונים בתכלית. כשאדם לא דן את חבירו לכף זכות אלא רואה בחבירו חשוד תמידי הרי שהחברה מקולקלת. לא דומה חברה שהדלתות בה תמיד נעולות לחברה לעולם לא נועלת דלת.

הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" מוסבר בתורת כהנים בשתי צורות: פונה אל הדיין או פונה אל העם, כלומר התורה דורשת מהחברה לדון לכף זכות.

לאימרה "כבדהו וחשדהו" אין מקור בחז"ל. אמנם לפעמים ישנו צורך כזה, אך השאיפה צריכה להיות לחברה שבה אין חשד- רק כבוד הדדי- וזו החברה החיה בשלום אמיתי.