!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור 18 - שתיקה ד' - 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'


את שיעורנו הקודם סיימנו במספר שאלות שעלו נוכח דברי ר' נחמן בתורה ז' בליקוטי מוהר"ן תנינא. שם פגשנו בשתיקה מסוג אחר. שתיקה שר' נחמן דורש שכל ענינה אינו אלא וויתור ועצירה. השתיקה משפיעה על האדם ועל תלמידו שלפניו הוא שותק, אולם אין בהשפעה זו השגה עליונה יותר, כפי שראינו בכל הפעמים הקודמות. למעלה מזה! הכתר הנשגב, המכונה בתורה זו 'מקיף' אינו בתחום הישג ידו של האדם ואף השתיקה איננה מביאה למגע עימו. נהפוך הוא! השתיקה משמרת את המרחק בינו לבין החכם ואיננה מניחה לו לסבוב על האדם ולהוות עבורו אתגר רלוונטי.

שתיקת ה'חלל הפנוי'

נראה לי כי זהו השלב לחזור לתורה סד פיסקה ג' ממנה יצאנו למסע בעקבות הדיבור והשתיקה אצל ר' נחמן, וכעת נוכל ליישם בה את שלמדנו ואולי אף לענות על השאלות הנ"ל.

אַךְ דַּע, אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, הוּא צָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת אֵלּוּ וְאַף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כַּנַּ"ל, עַל כָּל זֶה עַל-יְדֵי עִיּוּנוֹ שֶׁמְּעַיֵּן שָׁם, הוּא מַעֲלֶה מִשָּׁם כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ וְנִשְׁקְעוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאת כִּי אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, מֵאַחַר שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שֵׂכֶל וְאוֹתִיּוֹת לְיַשְׁבָם כַּנַּ"ל. כִּי הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ג): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". וּבְהַדִּבּוּר יֵשׁ חָכְמָה, כִּי כְּלָל הַדִּבּוּר הוּא רַק חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה, וְעַל יָדָם נִתְהַוּוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ק"ד): "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" וְהַדִּבּוּר הוּא הַגְּבוּל שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, כִּי הִגְבִּיל חָכְמָתוֹ בְּהָאוֹתִיּוֹת, שֶׁאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה, וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה. אֲבָל בְּהֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא מַקִּיף כָּל הָעוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל, וְהוּא פָּנוּי מִכּל כִּבְיָכוֹל כַּנַּ"ל, אֵין שָׁם שׁוּם דִּבּוּר, וַאֲפִלּוּ שֵׂכֶל בְּלא אוֹתִיּוֹת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הַמְּבוּכוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. וּכְמוֹ שֶמָּצִינוּ בְּמֹשֶה (מְנָחוֹת כ"ט) כְּשֶׁשָּׁאַל עַל מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא: זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָה,ּ הֵשִׁיבוּ לוֹ: שְׁתק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִשְׁתּק, וְלִבְלִי לִשְׁאל תְּשׁוּבָה וְתֵרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ כִּי כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר עַל-כֵּן אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁתּק עַל שְׁאֵלָה זוֹ, כִּי הוּא בִּבְחִינוֹת עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר לְיַשֵּׁב אוֹתָהּ. וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, וְצָרִיךְ רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתּק שָׁם. וְעַל-כֵּן אָסוּר לִכְנס וּלְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ, כִּי-אִם צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, כִּי משֶׁה הוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בִּבְחִינוֹת שֶׁנִּקְרָא: "כְּבַד פֶּה" (שְׁמוֹת ד), בְּחִינַת שְׁתִיקָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר. וְעַל-כֵּן הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה, יָכוֹל לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל וְצָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם כַּנַּ"ל   (ליקוטי מוהר"ן קמא סד, ג).

החלל הפנוי, בו עסקנו באריכות[1], הוא אותו המקום שבו, כביכול, אין אלוקות. משמעות הדברים, כפי שראינו בעבר, שמדובר בסוג של שאלות וסוג של התמודדויות שלא ניתן לתת להן פתרון שכלי. הדיבור, כפי שראינו, הוא הביטוי למחשבה האלוקית, וממילא הוא הגילוי האלוקי הבא לידי ביטוי בחכמתו של אותו החפץ או אותו הרעיון בו אנו עוסקים.

השכל והאותיות הם היסודות עליהם מושתת העולם הנברא - בדבר ד' שמים נעשו! התבוננות מעמיקה בעולם מאפשרת לנו לגלות את האותיות הפזורות בו ואת השכל הגלום בהם, במילים אחרות את האלוקות המסתתרת במעבה החומר. השאלות והקושיות, הבאות לעולם, כפי שהסברנו בראשית תורה זו, צומחות מתוך הסתתרותו של הקב"ה בתוך העולם. קושיה משמעותה הסתר אצל ר' נחמן, וממילא חשיפת האותיות, קיבוצן לכדי מילים ולכדי רעיונות - לכדי שכל, זהו האופן שבו אנו חושפים את האלוקות המתגלה ובעצם זוהי התשובה הניתנת לקושיה.

לכל שאלה מן הסוג הזה יש תשובה, כשם שמאחורי כל בריה ובריה, חפץ וחפץ, מסתתרת האלוקות בדמות אותיות ורעיונות. ר' נחמן אף מוסיף, שלעתים השאלות צומחות ממקום שבו אין אותיות, כי אם שכל צרוף, רק חכמה. זוהי בחינה שהעדר המילים הוא הוא השכל והחכמה האלוקית המתגלה בה,[2]   אולם גם שם יש שכל ופשר שהוא הענין האלוקי המתגלה בו.

הדיבור, כפי שראינו, יוצא לדרכו עם בריאת העולם, בקפיצה הראשונה מן ה'אין' אל ה'יש', בקפיצה מן הכתר אל החכמה. ממילא כל מפגש עם ה'יש', חייב לעבור דרך החכמה האלוקית שהיא המקור לכל הבריאה, והיא באה לידי ביטוי בכל דיבור ודיבור שירד לעולם, ושעתיד עוד לרדת.

אולם, כפי שראינו בשיעור 10, קדמה לבריאת ה'יש', תנועת הצמצום שהותירה בתוככי מרחבי האינסוף לרגע קט את החלל הפנוי, הנעדר אלוקות, כביכול.

חלל זה, כפי שראינו, אינו 'מאורע היסטורי' בלבד, והוא ממשיך לסבוב על ההויה הנבראת,[3] ועל ידי כך לאפשר את 'בחינת סובב' של האינסוף האלוקי הנמצא מעבר לו. משמעות המשך קיומו היא בסוג הקושיות והשאלות הצומחות ובאות לעולם מתוך אותה מציאות של 'העדר אלוקות'. החלל הפנוי, הוא תנועה אלוקית מתמדת, וכמו כל תנועה אלוקית המתרחשת בהויה, אותותיה ניכרות במציאות הממשית של בני האדם, מאורעותיהם ועולמם הפנימי.

מציאות זו, קדמה לעולם הנברא, והיא תמיד מקדימה כל פעולה הצומחת מתוך ה'יש'. כפי שראינו בשיעור מס' 6, כל תנועה ממשית נובעת מתוך צמצום, המחייב פנוי מקום לתנועה זו.

אולם המציאות שצמצום זה יוצר היא מציאות שאינה נובעת מהחכמה האלוקית. נהפוך הוא! החכמה האלוקית, הדיבור, האותיות והשכל נובעים ממנה - חכמה מאין תמצא! - אָיִן דייקא.

אין עצה ואין תבונה ואין חכמה, ואין מילים ואין אותיות, שהרי כל אלו הינן ביטוי אקטיבי להתגלות אלוקית, והחלל הפנוי הוא ההיפך הגמור - הסתלקות והסתרה. זוהי השתיקה האלוקית.

עד עתה ראינו כיצד השתיקה מאפשרת את הקפיצה מן ה'יש' אל ה'אין' האלוקי, אל האינסוף, מן החכמה האלוקית אל הכתר, ועתה רואים אנו את שורשה של תפיסה זו. המעבר האלוקי מן האינסוף ומן ה'אין' הגמור, אל עבר ה'יש' התחום והמוגבל והנברא בדיבור, עובר דרך שתיקתו - דרך 'החלל הפנוי'.

ראינו בתחילת השיעור הקודם, שר' נתן מדריך את האדם לשתוק לפני כל דיבור. שתיקה זו לפני כל דיבור אינה אלא הליכה בדרכיו של אלוקים. לפני דיבורו הראשון, לפני הנחת היסוד ל'יש' הראשון, לפני 'ויאמר אלוקים יהי אור', באה לה שתיקה מוחלטת שבה, כביכול, 'התבטל' הקב"ה בפני האינסופיות שלו ויצר חלל פנוי בתוך עצמו, כדי שיכיל ויקבל אותה בבחינת 'יש'.

כשבאים רגעים קשים וקושיות נוראות הצומחות מתוך אותה שתיקה, מתוך החלל הפנוי. אין עצה ואין תבונה נכחן. אין שם אותיות מסתתרות ואין שם מילים ואין שם דיבור, שכל אלו צומחים מתוך ה'יש' ומתוך החכמה האלוקית הבוראת. המציאות הצומחת ונבנית מכח החלל הפנוי, אין בה גילוי, אין בה חכמה ואין בה שכל, ועל כן אין לה תשובות ופתרונות - רק לשתוק. 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני' - המחשבה שהיא מעל הדיבור ומעל החכמה.

השתיקה, אם כן אינה הכתר והיא אינה האינסוף. היא הוויתור המוחלט על ה'יש', אך בשלב זה גם על ה'אָיִן'. היא מותירה את האדם בהעדר גמור, באפסיות מוחלטת. השתיקה כאן, אינה מביאה את האדם אל הכתר, אולם היא מאפשרת לו לעכל, לפחות בתחושתו, את הפלא שבקפיצה מן ה'אין' אל ה'יש', דרך הנכונות להשלים עם רגע בחיים שהוא אך ורק שתיקה גמורה.

נכונות זו, להשלים עם שתיקה גמורה, היא כמעט בלתי אפשרית. מידת האמונה הנדרשת מן האדם, שחווה רגע אחד של העדר אלוקות גמור ובכל זאת אינו נופל בו, היא גדולה ביותר. והיא קשה שבעתיים למי ששוקע במציאות זו. על כן ר' נחמן כותב כאן, שצריך להמנע מלהתעסק עם שאלות מן הסוג הזה. אל לו לאדם לנסות את עצמו בשתיקה מן הסוג הזה. בדרך כלל, קובע ר' נחמן, מי שמתעסק עם המקום הקשה ביותר של המציאות, המקום שבו יש העדר גמור, ולכאורה, אין בו שום חיות אלוקית, ישקע במקום זה, בבחינת 'כל באיה לא ישובון'. הגילוי האלוקי הנמצא בכל המציאות, ועל פי תפיסתו של ר' נחמן הוא המחלץ את האדם מהספקות והכפירות, אינו בנמצא בסוג כזה של קושיות. במקום זה אין שום שכל ושום דיבור שיכול ללקט את ניצוצות האמונה מהעולם ומהאדם, כפי שראינו שבכוחו של הדיבור לעשות.

רק אחד, מגלה ר' נחמן, יכול וצריך להכנס למקום זה. זהו הצדיק שהוא בחינת משה שהוא בחינת שתיקה. הצדיק נמצא שם וצריך להעלות את אותן הנשמות ששקעו שם לבלי שוב. אולם, כיצד הוא עושה זאת?

בדרך כלל, הצדיק שנותן תשובות לקושיותיהם של הנופלים בספקות, הוא בעצם חושף את האלוקות הנמצאת במקום שבו הם נמצאים. הוא מגלה להם את השכל והחכמה הנסתרים במקום שבו הם מחפשים את תשובתם. אך מה כאן? שהרי אין כאן שכל וחכמה.

מחד, אומר ר' נחמן, שהצדיק מעיין שם: 'על ידי עיונו שמעין שם, הוא מעלה משם כמה נשמות שנפלו ונשקעו', ומאידך, האופן שבו צריך לנהוג במקום זה הוא 'וצריך רק להאמין ולשתוק שם'.

נדמה לי כי להבנת תפקידו של הצדיק ניתן ללכת בשני כיוונים שונים. כיוונים אלו יגדירו כל אחד באופן שונה את מקורה של השתיקה ואת מטרתה.

הכיוון התודעתי

הכיוון הראשון, משאיר את שתיקתו של הצדיק ברמת ה'מסר הנלמד'. הצדיק אינו יכול להראות לנופל במקום זה את השכל והחכמה שיפתרו את קושיותיו. הוא אינו יכול לחשוף את האלוקות הנמצאת שם כיוון שכביכול אין שם אלוקות. עיונו אינו יכול להביא למקום של פתרון. הצדיק במקום זה יכול רק לתת כח ולשמש דוגמא. 'אף אני איני מבין', 'אף אני איני מוצא אלוקות, אולם מאמין אני' - וצריך רק להאמין ולשתוק שם!

המסר של הצדיק כלפי השקוע בספק עד יאוש, שאף הוא אינו נושא את הפתרונות לכל המציאות, שאף הוא ניצב מול החלל הפנוי בחוסר אונים גמור, אולם עם כל זאת מאמין הוא שגם עליו סובבת האלוקות. מסר זה, הוא הפתרון המאפשר להוציא את האדם ממצוקתו.

תובנה זו, מהווה חריגה בתפיסה העקרונית אותה מתווה ר' נחמן. שהרי עד עתה ראינו שהספק ופתרונו אינם תודעתיים בלבד ואינם נוגעים לתחום הרציונאלי, אלא הם ביטוי אימננטי של קירבה וריחוק. החלצותם של בני אדם מתהומות הספק, מתוארת אצל ר' נחמן תמיד כאקט של התגלות, של שינוי במעמד הרוחני ולא רק תוצר של תובנה והשגה שכלית. אלו, לדעת ר' נחמן הינן התוצאה של ההתגלות, הן הלבוש בדמות אותיות ודיבור של האור האלוקי המתגלה.

והנה, בפעם הראשונה, ר' נחמן מדבר על 'מסר', על 'תובנה'. אין שינוי ברמת הקירבה והריחוק, הגילוי וההסתר של אדם זה לפני שהצילו הצדיק ולאחר מכן. יש שינוי בנכונותו של האדם לקבל, להשלים. ר' נחמן מנתק, שלא כהרגלו, בין התודעה לבין המציאות הממשית, בין 'ההשקפה' לבין 'המדרגה'. ר' נחמן, בדרך כלל, לא בא לחנך, הוא בא לומר לאנשים כי ההדרכות שהוא מציע, ההשגות שהם משיגים, התורות שהרביים אומרים לחסידים שלהם, אינם אלא ביטוי של דינמיקה ממשית וסוערת של הארות והחשכות, גילויים והסתרות, ריחוק וקירבה המתרחשים בעולם ללא הרף. וכל אדם, כל מעשה, כל מחשבה אינם אלא ביטויים של התרחשות זו. וכאן לפתע, ר' נחמן בא לחנך! הצדיק אינו מסיר את הלוט מן האור המאיר, כפי שהוא עושה תמיד. הוא מוסר מסר לנופל. הבט, תראה אותי כיצד אני מצליח! שנה את תפיסתך, היה מוכן להשלים עם שתיקה, עם מצבך. תחושתך איננה נובעת מראיה לא נכונה של המציאות. אתה רואה נכוחה, אולם אינך מתמודד עם מציאות זו בדרך נכונה.

נדמה לי שאם נקבל תובנה זו, נוכל לענות על השאלות ביחס לתורה ז' בהן סיימנו את השיעור הקודם.

השתיקה המתוארת שם מותירה את האדם עם מקיפים שאינם הופכים להיות מושגים, לא לפני השתיקה ולא לאחריה. השתיקה שם מאפשרת לאדם לחיות באמונה, למרות הידיעה כי סובבים עליו, מקרוב או מרחוק, מקיפים שהם למעלה מן הזמן והמקום. הכתר שם אינו מושג, כשם שהכתר כאן אינו מושג. נראה, כי יש לראות את השתיקה בתורה ז' כמכשירה קודם כל את הצדיק, ולאחר מכן את התלמיד, להתמודד עם החלל הפנוי.[4]

אחד ההבדלים הבולטים בין השתיקה שבתורה סד לשתיקה שבתורה ז', שבתורה ז' השתיקה איננה מבטאת מצב אונטולוגי.

החרפות והבזיונות שבאים לאדם מבטאים את מציאות הקליפות, העולבים בו מבטאים את הסתרת פני אהי-ה (כפי שראינו בשיעורים הקודמים), ומבחינה זו, דומה השתיקה בתורה סד לשתיקות אלו, שהרי אף היא מבטאת מצב ממשי של העדר אלוקות והעדר דיבור.

לא כן השתיקה בתורה ז'. שם שותק האדם באופן מלאכותי. הדיבור קיים, התשובה נמצאת, החכמה מושגת ועם כל זאת מצווה החכם לשתוק, להסתיר ולהתעלם. מטרת השתיקה שם, מסביר ר' נחמן, למנוע מן האדם להתייצב בפני מקיפים שאין להם תשובה, מקיפים שהם למעלה מן הזמן והמקום ולשם כך עוצר הצדיק כמה צעדים קודם לכן. בדרך זו, כפי שראינו בפעם הקודמת, לומד הצדיק, ואגב כך מלמד את תלמידו, כי ניתן להשלים עם קיומו של 'מקיף'.

בלשונה של תורה סד, היינו אומרים כי 'רק צריכין להאמין שהשם ית' סובב גם עליו'. הנכונות 'להסתפק' בסובב ובמקיף, היא פשרה של השתיקה בתורה ז', ונדמה לי כי כך גם בתורה סד, לפי הבנה זו.

בתורה סד כבר אין לצדיק ברירה. הוא הגיע לאותו המקיף שהוא למעלה מן הזמן ומן המקום, וכאן כבר אין בידו את הבחירה: - 'כי רק להאמין שהשם ית' סובב גם עליו'. לקבל את המקיף ולשתוק. מעלה זו לא היתה מתאפשרת לצדיק, לולא ידע לשתוק גם כשהמקיף שעמד למולו היה בר פיצוח. כאשר המקיף היה מקיף רק למראית עין, אך מצד האמת שכל וחכמה מצויים בו, ומעניקים לו את הפוטנציאל להפוך ממקיף לפנימי - מסובב לממלא. שתיקה אותה למד הצדיק בתורה ז'.

השתיקה כמחנכת וכמלמדת אינה חותרת להשגה, כי אם מתמקדת בוויתור ובנכונות להשאר בשתיקה. זוהי השתיקה המתוארת בתורה ז' בניגוד לשתיקות האחרות שראינו, ודוקא היא, מכשירה את הצדיק להתיצב מול החלל הפנוי, להמשיך לשתוק ולא להשיג, כי הפעם באמת אי אפשר להשיג.

הכיוון האונטולוגי

הכיוון השני להבנת תפקידו של הצדיק, אינו חורג מתפיסתו העקרונית של ר' נחמן, אם כי כדי לטעון טענה זו, צריך לכלול סוג של התפתלות והתחכמות.

כפי שראינו בפיסקה הקודמת בתורה זו, ר' נחמן אינו מוותר על הנסיון לפתור את בעית החלל הפנוי לא רק בדרך תודעתית, כפי שניסינו לטעון זה עתה אלא גם בדרך אונטולוגית. הארכנו בדברים אלו בשיעור מס' 10, ושיאה של תפיסה זו בא לידי ביטוי במשפט: 'רק צריכין להאמין שהשם ית' סובב גם עליו [=על החלל הפנוי] ובודאי באמת גם שם יש אלוקותו ית'' (סד, ב).

האפשרות לטעון כי יש אלוקות גם בחלל פנוי זה, איננה נובעת מתפיסת החלל הפנוי עצמו, אלא מן האמונה וההכרה כי האלוקות סובבת גם עליו. כבר עמדנו על כך שיש כאן מעין 'התחכמות', וניסינו להסביר כי ר' נחמן מבקש לטעון שגם שתיקתו של אלוקים, והסתלקותו ברגע מסויים, היא חלק מהדו-שיח שהוא מנהל עם העולם. במובן זה הופך החלל הפנוי עצמו לחלק מחכמתו של אלוקים, אם כי הוא עצמו אינו מכיל אלוקות.

תכונת ה'מעבר' עליה מדבר ר' נחמן בפיסקה זו, המאפיינת את ישראל העבריים, היא היכולת להתייצב מול החלל הפנוי, לעצום את העינים ולהביט על מה שמעבר לו, הוא האינסוף הסובב - הוא הכתר.

ברגע זה, הופך החלל הפנוי לשלב מעבר מהאינסוף אל ה'יש' ומן ה'יש' אל האינסוף. השתיקה, על פי תפיסה זו היא אותה 'עצימת עינים', היכולת לעבור בתוך גיהנום הקושיות והשאלות, לא להתמודד איתן ישירות, להתעלם מהן ורק להניח כי גם להן יש תפקיד בעולם. תפקיד זה הוא שהופך אותן לבעלות משמעות, וזהו פשרן!

הצדיק ששותק ומאמין, הוא בעל היכולת להתמודד עם השאלות והקושיות, אך לא על ידי מתן הפתרון להן, כי אם על ידי השאירו אותן סגורות וחתומות, כפי שהן. אין הוא אלא ממקמן בתוך מסגרת הדיאלוג שבין אלוקים לאדם, ועל ידי כך הוא הופך אותן למעין 'דבר ד''. כאן מביאה השתיקה את האדם להשגה גבוהה יותר שהיא למעלה מן הדיבור והאותיות, שהם עצמם אינם יכולים לתת פשר לאותו חלל פנוי, אך האמונה הבאה מכח השתיקה, אותה אמונה שמכירה בסובב גם על חלל פנוי זה, היא שמביאה את האדם למפגש עם האינסוף הסובב גם על החלל הפנוי. מתוך מפגש זה יכול האדם לעבור ולדלג מעל החלל הפנוי.

על פי הבנה זו, ר' נחמן אינו חורג מתפיסתו הרגילה, וגם כאן, כמו תמיד, היכולת לחלץ את הנופל בספק עוברת דרך אותו מקום שבו הצדיק חושף בפניו את האלוקות, רק שהפעם חשיפה זו איננה ממוקדת בתוכנו של הספק, אלא במקומו של הספק במסגרת התגלותו של הקב"ה בעולם מן ה'אין' אל ה'יש'. הצדיק על ידי שתיקתו אכן מפגיש את הנופל עם האלוקות, אך לא עם האלוקות הנמצאת במקומו, שזו איננה בנמצא, כביכול, כי אם עם האלוקות הסובבת על מציאות של ספק זו.

אם נקבל כיוון זה, הרי ששתיקתו של הצדיק, כאן, דומה היא להפליא, לכל השתיקות שראינו לבד מזו של תורה ז'. אותן שתיקות המשחררות את האדם מהתבוננות במשקפים רגילות הנבנות מתוך מציאות החכמה והדיבור, לטובת מבט קשוב אל הצלילים הנסתרים הסובבים על פני תהום נשיית הספק. האדם השותק שומע את הקולות. לא קולות רגילים אלו. קולות עמומים הם, הבאים מן ה'אין' הגמור, וחודרים לתוככי האדם דרך כל מה שהוא אינו חושים, הכרות ותובנות, מסובבים עליו ככתר, ומידי פעם חודרים הם דרך המסילה שנסללה להם על ידי שתיקתו, שפינתה את כל הוויתו, למפגש האינסופי, העובר גם דרך החלל הפנוי, ודוקא דרכו, עם הכתר העליון והנשגב.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] מומלץ מאד לעיין שנית בשיעור מס' 10 כדי להזכר בעיקרי הדברים.

[2] בחינת 'איה מקום כבודו' ועיין שיעור 9.

[3] לשם מניעת ספק וטעות. החלל הפנוי הסובב על העולם, אינו 'החלל החיצון' המקיף את כדור הארץ, שהרי גם חלל זה נכלל בתוך היש הנברא. מדובר בחלל מופשט שאין אפשרות למקמו באופן גיאוגרפי והוא מקיף את כל מה שאי פעם נוכל לקלוט במסגרת המציאות הממשית הקיימת.

[4] חיזוק לזיקה זו יש בשימוש המשותף בשתי התורות במשה רבינו ובמדרש על 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.