!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור 13 - דיבור ג' - דיבור מתוך ביטול


בשיעורנו הקודם, ראינו את האופן הראשון שבו באה לידי ביטוי מעורבותו של האדם ביחס לקול ד' המתגלה ויכולתו של האדם להשפיע על גילויו בכל מה שנוגע לקול הפנימי הגנוז וחבוי במעמקי נשמתו של האדם. מדובר בפעולה פנימית - נפשית, שאינה חורגת מרשות היחיד של האדם. התנועה הנפשית היא תנועת התכנסות, ריכוז וכוונה והיא באה לידי ביטוי בלימוד, תפילה ושאר דיבורים של קדושה.

בשיעור זה, נראה את האופן השני שבו באה לידי ביטוי יכולתו של האדם להשפיע על קול ד', והפעם פניו של האדם יופנו כלפי חוץ, כלפי העולם.

ראינו בשיעור מספר 11 שקול ד' המתגלה בעולם, איננו אלא הפשר והמשמעות שיש לכל בריה ובריה, ומקומה ותפקידה בתוך הפסיפס ההוויתי - המרכיב תמונה אחת כוללת - המבטאת את רצון ד' הנשגב והשלם שאין בו סתירות ואין בו הסתרות.

משמעות זו, כפי שראינו לעיל, בהיותה חבויה, מוסתרת ואף כלואה, תוצאת נפילת העולמות, הרי היא קטועה, בלתי מובנת ולעתים אף נסתרת לחלוטין. בשפתו של ר' נחמן: הדיבור בגלות, ולעתים הוא אף נאלם דום לגמרי.

האדם, כפי שציינו שם, מתבונן במציאות ומבקש לתור אחר קול ד'. הוא מבקש פשר ומשמעות, הוא חפץ להבין את ההתרחשויות ואת המאורעות העוברים עליו והעוברים על העולם כולו, אך למרבה הצער והכאב, בד"כ קול ד' קלוש מעומעם ולעתים כאמור, אף נאלם.

אולם ר' נחמן, לא רק שאיננו מאפשר לאדם להתיאש, אלא הוא מכריח את האדם למצוא וללקט את קול ד', בהניחו על כתפיו את האחריות הכבדה של השליחות האלקית למצוא ולגאול את קולו שגלה ונעלם:

'כי בשעת בריאה נפלו עולמות למטה (על ידי שבירת כלים כידוע), והעולמות הן בחינת אותיות, ונתפזרו לכמה ניצוצות, ועל ידי העלאת מיין נוקבין של תורה ותפילה נעשה צירוף מהניצוצות והאותיות, ונעשה עולם, וזהו בחינת שלום, כי קודם שמכניס אלו הניצוצות והאותיות תוך דיבורי תורה ותפילה, אין להם שום צירוף וחיבור והם בבחינת שברים ומחלוקת, כי כל ניצוץ מתגבר על חברו, וכשמכניסם אל הדיבור דקדושה, הוא מצרפם ומחברם, שזהו בחינת שלום. כי על ידי הדיבור דקדושה של תורה ותפילה נעשה העלאת מיין נוקבין, שעל ידי זה נעשה שלום כנ"ל, שעל ידי זה נתתקנין ונתחדשין כל העולמות הנפולין, ונחשב כאילו בראן מחדש. וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל 'ולאמור לציון עמי אתה' - אל תקרי עמי, אלא עימי, בשותפי. מה אנא בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן וכו'. כי בודאי הוא בורא שמים וארץ בדיבורי תורה ותפילה, כי חוזר ומחדש ומתקן העולמות הנפולין כנ"ל. על כן צריכין לדבר רק דיבורים קדושים ולא דיבורים אחרים, כדי להעלות הניצוצות הנ"ל, לתקן על העולמות, כי עיקר הבריאה היתה על ידי הדיבור, כמו שכתוב בדבר ד' שמים נעשו. ועל ידי השבירה נפלו ניצוצות בכל הדברים: במאכל ובמשתה ובמלבוש ובכל התענוגים שבעולם. כי התענוג שיש בהדבר שאוכל ושותה וכיוצא בזה, הוא מהניצוצות שנפלו שם, והניצוצות הם האותיות כנ"ל...ובחינה זאת של בירור הניצוצות נעשה בכל יום עד ביאת המשיח...'   (ליקו"מ קמא עה)[1]

עולמנו, עולם הפירוד, הוא עולם שיש בו סתירות, תמיהות ומחלוקות. שברי מילים ורעיונות - אותיות בודדות, שכשאינן מצורפות אחת לשניה, נדמות הן לעינינו כסתירות בלתי מובנות, נעדרות כל פשר. כל זאת תוצאת נפילת העולמות ושבירת הכלים. העולם המפורד דורש תיקון, בריאה מחדש, וכאן נכנס האדם. בהבל פיו, בדיבוריו הקדושים, אוסף האדם את האותיות ומקבצן.

החידוש הגדול בדברים אלו שכאן כבר לא מדובר על ליקוט וקיבוץ הכוחות הגנוזים באדם. התיקון כאן איננו באדם כי אם בעולם. האדם בפיו ובדיבורו מתקן את העולמות ובוראם מחדש. בנועזות מדהימה משווה ר' נחמן בין דבר ד' שעל ידו שמים נעשו, להבל פיהו של האדם שבדיבוריו מחדש את הבריאה. חידוש זה נעשה על ידי קיבוץ כל הניצוצות לכדי דיבור אחד שלם.

האדם בדיבורו מרכיב מחדש את הדיבור האלקי שהתפזר עם שבירת הכלים. בכך מצליח האדם 'לעשות שלום' בין הנפרדים, לאחד קצוות, לפתור מחלוקות וליישב סתירות.

כיצד יעשה זאת האדם? מה נדרש מן האדם כדי להצליח על ידי דיבורו ללקט את כל הניצוצות ועל ידי כך להחזיר את המשמעות והפשר לכל דבר - את קול ד' הבוקע ועולה מתוכו?

 

אמונה

המידה הראשונה, לה זקוק האדם כדי ללקט את הניצוצות היא מידת האמונה:

'אך בעוונותינו הרבים הדבור גם כן בגלות, כמו שכתוב ספרו בגוים את כבודו, והינו הדבור עם ישראל בגלות. לכך נאמר: ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, והינו כשיגאלו ישראל אז הדבור גם כן כביכול יהיה עם השם יתברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: חיב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם, וחיב לתקנו. ומהו התקון? הענין הוא כך, שיראה שיעלה כל הניצוצות שבכל דבר, והניצוצות הם אותיות, נמצא מעלה אותיות. והאותיות נעשים דבורים ועל ידי הדבור נשפע רב טוב לישראל. אך כיצד יכולין להעלות ניצוצות להשם יתברך? העצה הוא כך: כשיסתכל בדבר מה, תכף יאמין באמונה שלמה, שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות...'.   (ליקו"מ קמא צד)

עצתו של ר' נחמן, כיצד לקנות את היכולת ללקט את הניצוצות, מפתיעה היא בפשטותה. 'תכף יאמין באמונה שלמה שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות'.

 

דברים דומים הובאו אף בשם הבעל שם טוב:

'אם יודע האדם, שבמקום זה מסתתר הקב"ה, שוב אין זו הסתרה, שהרי נאמר כי נתפרדו כל פועלי און. לכן נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, כלומר שיסתיר מהם שלא ידעו כלל, שהקב"ה שם בהסתרה'. (הבעש"ט, באר החסידות שטיינמן)

אולם לא מדובר בהצעה פשוטה כלל ועיקר.

לעתים האדם ניצב מול דבר או מאורע שנדמה כי חסר כל משמעות הוא במקרה הטוב. ולעיתים אף חמור מזה: משמעותו הנראית לעין סותרת את האמונה, ואיננה מאפשרת להדיר בכפיפה אחת אותו עם האמונה ש'מאת ד' היתה זאת'.

הדיבור האלקי אל ישראל על ידי נביאיו הינו ליקוט האותיות הפזורות במציאות וחשיפתן וגילויין. פישרה של המציאות, המשמעות של כל חפץ וכל בריה, מתבררים (מלשון בורר) על ידי הדיבור האלקי שמילותיו מורכבות מאותן אותיות פזורות הנושאות בקרבן את הפשר והמשמעות של המציאות. דבר ד' אל ישראל הוא בבחינת 'קיבוץ גלויות', והאותיות מתקבצות להן למילים, ופשר מתחבר לפשר ומשמעות למשמעות ורצון ד' הכולל את ההויה כולה מתגלה ומתברר.

אך כשישראל בגלות, הדיבור האלקי גולה עמהם והאותיות אינן נאספות. האלקות המסתתרת בהויה כולה אינה נחשפת, והאותיות הנושאות בקרבן אלקות זו פורחות באויר. המציאות נפרדת והמשמעות נעדרת, ואין קול ואין עונה.

מעתה, קובע ר' נחמן, מוטלת האחריות על האדם ללקט את האותיות ולבנות את הדיבור. וכיצד עושה זאת האדם? על ידי האמונה כי בדבר הניצב בפניו ישנם ניצוצות וישנן אותיות.

יכולתו של האדם להתבונן במציאות המנוכרת שאיננה מחוברת לשום דבר שבקדושה, ולהאמין כי גם דרכה מדבר הקב"ה אליו, ואף היא מרכיבה באותיות הגנוזות בה את דבר ד' השלם, היא זו שתאפשר לו אמנם לשמוע את האותיות הנמצאות בו. האמונה כי לכל דבר ישנה משמעות ולכל בריה יש פשר ו'מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך כי מלא כל הארץ כבודו' (שיחות הר"ן נב'), היא עצמה חושפת את האותיות הגנוזות בדבר ומעניקה את הפשר והמשמעות לכל דבר.

העולם, קובע ר' נחמן, הינו פסיפס של אותיות המרכיבות את דבר ד', ואותיות אלו פזורות במציאות כולה. אין לך דבר ואין לך בריה שאין שם אות השייכת לפאזל. ובהעדר הדרכה, האדם עצמו צריך להאמין ולחשוף את האות המסתתרת, האות שהיא ביטוי לדברו של ד' אל העולם ואל האדם דרך אותו חפץ. וממשיך שם ר' נחמן:

'וכשמעלה ניצוצות מהדבר, אזי הדבר הזה נעשה אפס, כי הניצוצות הם החיות של הדבר...'.   (שם)[2]

החפץ עצמו, והמציאות כולה, קובע ר' נחמן, הם לבוש ומסך המסתיר את האותיות ואת הדיבור. הם כשלעצמם חסרי משמעות ובהעדר האות תאפס המשמעות, ובהעדר משמעות יעלם הקיום - 'ויראו אותו כל אפסי ארץ'. לכשתיראה המשמעות, כשתיאסף האות כדי להרכיב את הדיבור האלקי השלם, הצרוף והנשגב, תאבד המציאות המוגבלת את חיותה ואת משמעותה והגאולה הנשגבת תבוא[3].

האדם נתבע, לפי דברים אלו של ר' נחמן, להאזין לאותיות המרכיבות את דבר ד' במציאות. הדבר איננו פשוט. ראשית, כיון שהאות מסתתרת, הדברים אינם גלויים והלבושים מכסים ומסתירים. אולם מעבר לזה: הרי לא מדובר על דיבור ממש, על משמעות שלמה, כי אם על אות אחת, רסיס של משמעות, צליל קטן מקול ד' השלם, שאמנם מחיה הוא את הנפש ממש ומאפשר לנו לקיים דיאלוג עם הקב"ה גם במציאות עכורה ומצומצמת, אולם ההקשבה והאמונה הנתבעת מן האדם כדי לתקן את המציאות רבה היא עד מאד.

 

שלום וחום

ראינו לעיל כי המשמעות של התפזרות הניצוצות היא הפירוד, המחלוקת והסתירות שיש בעולם. האדם המבקש ללקט את הניצוצות לכדי דיבור אחד, צריך לעשות 'שלום' בין הפרודים:

'על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר. כי עקר הדיבור הוא משלום, כמו שכתוב 'אדברה נא שלום'. ועל כן צריך כל אחד קדם התפלה לקבל על עצמו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, כדי שעל ידי זה שיש אהבה ושלום, על ידי זה יוכל לדבר בתפלה. אבל כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר. ועל כן אפילו אם אחד רוצה שלום, רק שהם חולקין עליו, עם כל זה אין השלום בשלמות, על כן אי אפשר לדבר ולהתפלל, אף שהוא איש שלום, מאחר שהם חולקין עליו... והנה כל הדבורים הם משלום כנ"ל, ועל כן מי שהוא בבחינת שלום, יכול לידע כל הדיבורים של כל העולם, כמו הקב"ה שנקרא שלום, שהוא יודע כל הדיבורים של כל העולם, כמו שכתוב: ומגיד לאדם מה שחו. כי כל הדבורים באים משלום כנ"ל. וזה אותיות 'שלום' - ראשי תיבות: ו'מגיד ל'אדם מש'חו.

כל הדבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות הרבה מדבר הרבה, וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות, אין יכול לדבר, כי הדבור הוא מחמימות, כמו שכתוב חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. והוא שלהובא דנורא וכו'.  
  (ליקו"מ קמא רלט')

האהבה והשלום הם כלים הכרחיים לדיבור. שהדיבור איננו אלא ליקוט הקולות הפזורים בהויה, וליקוט זה מחייב תיווך ויישוב בין הנפרדים. אך ראשית לכל השלום הינו ביטוי להקשבה. קבלת מצות 'ואהבת לרעך כמוך', איננה אלא   ההכרעה להביט על חברך באותה ההקשבה שבה אתה מביט על עצמך. האדם יודע ללמד על עצמו זכות, הוא יודע להביט על מעשיו ולחפש את שורשם העמוק שאינו בהכרח ניכר מהם בגלוי. את כל אלו קשה הרבה יותר לעשות לרעך. לצורך כך צריך הקשבה, מתן אמון והבטה עמוקה ופנימית. האדם המקבל עליו ומסגל לעצמו אורח חיים זה, רוכש את תכונת ההקשבה, ואת היכולת להביט במציאות המרה, ועם זאת להביט לעומקה ולמצוא את הטוב שבה. את הפשר והמשמעות העומדים מאחורי המעשה שעל פניו נראה שלילי, לשמוע את קול ד', כפי שראינו בשיעור הקודם ביחס ליכולת להתבונן בשעת התפילה בתכלית.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה, וככזה הוא בר קליטה אין סופית מחד, והוא חד הבחנה ומיטיב להעמיק ולהקשיב מאידך. מסיבה זו 'מי שהוא בבחינת שלום, יכול לידע כל הדיבורים של כל העולם'. כי בעצם, הוא כולו אינו אלא בבחינת כלי הנועד לברכת ד' לחול בו. השלום מאפשר לאדם להעמיק מבט ולא להיות מוסח מן הלבושים המכסים על המהות והם אלו היוצרים את הפירוד (או לפחות מיטיבים לבטאו). וכמוהו אף החמימות, שאף אותה מביא ר' נחמן באותו ההקשר כתנאי הכרחי לדבר דיבורים.

המקום החם ביותר בגופו של האדם הוא הלב. ככל שמתרחקים אל עבר הפריפריה, כך חלה ההתקררות. הלב הוא מרכז ההתרחשות, הדופק הפועם והמפעם באדם[4]. החמימות הינה אינדיקציה לכך שהאדם מדבר מתוך ליבו. דיבור שאיננו מהלב, הרי הוא כשתיקה, אותיות ללא רוח חיים. וככזה אין ביכולתו להגיע עד לשורשי הדברים וללקט משם את הניצוצות הממתינים לגואל. היכולת לגאול את הניצוצות תלויה במידת ההעמקה שיש ביכולתו של המדבר להגיע, ודיבורים שאינם מחמימות הלב, אין הם יוצאים מן הלב, ואין ביכולתם להגיע ללב ליבה של המציאות. הם שטחיים, וככאלה הם נשארים על פני השטח ואינם מצליחים לחצוב בחומר ובלבושים המכסים על הלב הפועם של המציאות. גם השלום וגם החמימות, שניהם כלים המוענקים לאדם על מנת להתבונן בלב ליבה של המציאות. החמימות היא המנוע המאפשר לחפור לעומק ולהבונן פנימה, והשלום הוא המאפשר לאדם לא להיות מוסח מן המחלוקות והחילוקים המכסים על הלב המשותף הפועם בכל המציאות כאחת.

קשר בין חום וקור, דיבור ומחלוקת יש גם בתורה הבאה:

'דע שיש נשמה בעולם, שעל ידה נתגלה באורי ופרושי התורה, והיא מסובלת ביסורין. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, כי כך דרכה של תורה. וכל מפרשי התורה הן מקבלים מזאת הנשמה, וזאת הנשמה, כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחינת: הלוא כה דברי כאש. וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת: הלוא כה דברי כאש, ואין דבריה כגחלי אש, ודבריה נצטננין - אזי נסתלקת, וכשנסתלקת, אזי נסתלק באורי התורה הנמשכת על ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום באור התורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים. כי עקר המחלוקת שבעולם נעשה על ידי הסתלקות באורי התורה, כי הבאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות. וזה בחינת: מדבר צין, שהוא בחינת דבור מצונן, ששם מתה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד על התורה, ואז נסתלק הבאר, הינו בחינת באורי התורה, ואז: וירב העם עם משה. הינו בחינות המריבה שנתעורר כנ"ל...'.
  (ליקו"מ קמא כ,א)[5]

לא ניכנס בשיעור זה לפרשנותה של תורה זו, ונעיין רק בעקרונות הנוגעים לעניננו. היכולת לשאוב את מימי התורה נתונה רק למי שדבריו כגחלי אש, וכל מפרשי התורה ניזונים מיניקה זו[6]. שוב אנו רואים, שהחמימות היא המאפשרת להיפגש עם השורש והמקור העליון של השפע. המדבר דיבורים שהם קרים, שאינם נובעים מחמימות הלב, שאינם בוערים כגחלי אש, איננו יכול להיות ניזון מן השפע העליון.

על כן, כשמתקררת נשמתו של הצדיק ודבריה נצטננין[7], הרי היא מסתלקת ועמה באורי התורה, ואזי באה המריבה והמחלוקת לעולם. כל עוד יש חיבור לשורש ולמקור העליון, אזי אין מחלוקת, וכל ההבדלים מתבטלים ומתכלים באורו ואישו של המקור העליון, הנמשך מדיבוריו החמים של הצדיק. אולם כשהמקור העליון נעלם, והדיבורים החמים משתתקים והמציאות מתקררת, העיסוק איננו בלב, כי אם בלבושים, והלבושים מלאים במחלוקות,סתירות, מריבות וקושיות.

 

תענית

ישנה סגולה נוספת לחלץ את האדם משתיקתו, ולהעניק לו את היכולת לדבר דיבורים בעלי סגולה ללקט את ניצוצות הדיבור והאותיות הכלואים בעולם:

'ועקר שלמות וקשוטי אמונה, הינו לקרב דוקא המרוחקים, בחינת: לקרא כלם בשם ד', אפילו עכו"ם יקרבו לאמונות ישראל, ולעבדו שכם אחד.

ולהשלים את האמונה, הינו לקרב את הרחוקים כנ"ל, צריך מתחילה להעלות ניצוצי אותיות הדבור. וכשנתבררו אותיות הדבור, אזי הופך את עצמו הדבור, ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקליפות, ונשארים הקליפות בלא חיות, ואז העכו"ם, שניקיתם מהקליפות, כשרואים שאין להם חיות, אזי משליכים את אמונתם, בחינת: ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, ומדביקים עצמם לאמונת ישראל. וזה בחינת: אז אהפך אל העמים שפה ברורה. שפה ברורה, הינו הדיבור שנתברר מביניהם, הוא הופך את עצמו אל העמים, כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדושה, ואז נתקיים: לקרא כלם בשם ד' - שידבקו כלם באמונת ישראל.

ולהעלות ניצוצי הדיבור צריך לתענית. וזה בחינת: מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכו', אזי: ישלח דברו. כי עקר תיקון הדיבור הוא על ידי התענית... ומחמת שאלו השרים הנ"ל הם סמוכים להדבור, וכשמתגברים אזי ממשיכין את הדבור לגלות מצרים, בחינת מצר הגרון, בחינת: נחר גרוני, ואינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך, ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים ללחלח הגרון, ואז יוכל לדבר...'.   (ליקו"מ קמא סב,ג-ה)

כפי שראינו לעיל, בסוף תורה צד', כאשר מצליח האדם לגאול באופן מלא את הניצוצות מן החפץ, הרי החפץ נעשה לאין ומתבטל לגמרי. חיותו של דבר באה לו מן האות שהיא הניצוץ האלקי החבוי בו, וכשזה פורץ מתוכו ומותירו ריקן, מתבטל קיומו והוא נעשה כאין. אולם לריקון זה ישנה משמעות רוחנית הקשורה ליחסו של האדם כלפי החפץ.

כפי שראינו בסוף השיעור הקודם, כשהאדם ניצב נוכח התכלית, הרי שכל הבריאה כולה אומרת ד' אחד. לבושיו, כיסוייו ופרטיו של החפץ אינם עוד מענינים. הרי הם בטלים במהות שבה, ורק בה, מרוכז האדם. כשנפשו של אדם קשורה בנפש רעהו, הוא איננו שם לב ללבושיו ולמראהו. כשהרעיה נפגשת עם דודה בתשוקה עילאית, והוא מרעיף עליה את מילותיו, היא איננה שומעת את תוכנם וכל כולה נתונה למפגש, לקול היוצא. האדם המתבונן במציאות הסובבת אותו, ובדיבוריו הוא דבק ומלקט את המשמעות הפנימית שלה, חדל לשים לב להבחנות ולהבדלים. בשלב זה כבר אין הבדל בין כסא לבין שולחן, בין מלחמה לבין שלום, בין קטסטרופה ח"ו לבין רווחה. וכך, כל הקולות הבוקעים מהם בטלים במנגינה הכללית שהם בונים. מעתה אין עוד אפשרות לבודדם על מנת לשמוע כל קול בנפרד: 'אז אהפך אל העמים שפה ברורה', כפי שאומר בתורה זו ר' נחמן.

וכדי להעלות ניצוצי דיבור אלו צריך תענית, קובע ר' נחמן. מדוע דוקא תענית?

האדם המתענה מבקש מענה. האדם האוכל, עסוק בהנאתו, והיא מסיחה את דעתו מן ההקשבה הפנימית. התענית היא מעין שתיקה והתרכזות. ר' נחמן קובע בהמשך התורה כי התענוג שיש לאדם מן האוכל, הוא פעולת יניקה מאחורי הקדושה. רוצה לומר, שישנו חיבור בהנאתו של האדם, אל מקור עליון, אולם מקור זה הוא 'מותרות דקדושה', רוצה לומר האור העודף שחרג מן הכלים והביא לשבירתם[8]. התענוג באכילה הוא התגלות אור, כמו גם העיסוק הפילוסופי שהוא התגלות אור. אך המשותף לשניהם שמדובר בחריגה, בשימוש מופרז שיביא בסופו לשבירה. שבירה זו הינה איבוד שליטה המאפשר את פיזורו של האור גם למקומות לא רצויים כדוגמת הקליפות, והענקת כח עצמאי וממשי לדברים שאין ראוי להם כח זה. התענוג שבאכילה, לדעת ר' נחמן מעניק משמעות עצמאית לאוכל עצמו. תענוג האכילה מביא ליכולת ההבחנה בין מאכל טעים למאכל שאינו טעים. בין מתוק למר, בין חריף לחמוץ. ואלו נותנים קיום עצמאי לכל מאכל בפני עצמו המוגדר מעתה על פי לבושיו - והלבוש הופך למהות והקליפה הופכת לתוכן. התענית הינה פעולה של צמצום, בה האדם נסוג לאחור. מיעוט אור ויצירת חלל פנוי, המאפשר את בריאתם של כל העולמות מחדש בכח הדיבור של האדם, והפעם במידה ובמשורה.

 

צדקה

עיקרון דומה לתענית, יש גם בסגולה הבאה לרכישת מעלת הדיבור המלקט:

'כי עקר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא על ידי חתוך הדבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר, בבחינת: מי שם פה לאדם. ועקר ההבדל הוא חיתוך הדבור, דהינו שהאדם עושה מהצפצוף והקול חתוך האותיות והדבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וצפצוף, רק שאין להם חיתוך האותיות והדבור[9], וזהו גדר אדם, שיכול לחתוך הדבור כנ"ל. ולבוא לבחינת גדר אדם הוא על ידי צדקה, בבחינת: נעשה אדם. וכתיב: שם האיש אשר עשיתי עמו היום וכו' - מה התם צדקה, אף כאן צדקה, כמו שכתוב בזהר. הינו שעל ידי צדקה נעשה בחינת אדם, שהוא בחינת דבור כנ"ל. וזהו בפיך - זו צדקה, כי על ידי צדקה נעשה הפה, דהינו הדבור, שהוא בחינת גדר האדם, בבחינת מי שם פה לאדם. ועקר הצדקה הוא על ידי הבטחון, בבחינת בטח בד' ועשה טוב. כי אם אין לו בטחון, אינו יכול לעשות צדקה כראוי, כי מתירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה, ועקר הצדקה הוא על ידי בטחון, שבוטח בד' שלא יפסיד ולא יחסר על ידי הצדקה כלל, כי השם יתברך יברכו בגלל הדבר הזה וכו'. נמצא שעל ידי הבטחון, שהוא על ידי השכל, על ידי זה עושין צדקה, ועל ידי זה נעשה הדיבור כנ"ל...'.   (ליקו"מ קמא רכה')

הצדקה הנובעת מן הבטחון בד'[10], דומה באופיה לתענית ולשלום. פעולת הצדקה באופן כזה הפוגע בבטחון הכלכלי של האדם, איננה פעולה 'ריאלית'. האדם המחושב משמר את ממונו לעת צרה, והוא לא יתן שקל אחד מעבר להקצבה שקצב -הקצבה מחושבת שאיננה פוגעת ביכולתו לחסוך ולבנות לעצמו משענת כלכלית לעת צרה. אולם שוב, ריאליה זאת נוגעת לרובד הנגלה של המציאות. האדם הנותן צדקה מתוך בטחון בד', איננו רואה מול עיניו את השיק (המחאה) העובר מידו ליד ארגון הצדקה. זהו לבוש בלבד, לבוש המכסה על אידיאה מופשטת של מעשה מצוה- מעשה התקרבות לד' ית', הבא לידי ביטוי בהשלכת יהבו עליו, זהו הפשר של המעשה שעשה. זוהי המשמעות הפנימית, וכמה רחוקה משמעות זו מן הלבוש החיצוני העוטף פעולה זו. במקרה זה, נדמה לי כי ממש הפוכה היא מן הלבוש. נתינת השיק מנקודת המבט הפנימית איננה אלא השקעה בטוחה. השקעה אמינה, ששום בנק בעולם, לא יעניק ערבות שכזו, כפי שמקבל האדם במעשה זה.

ושוב רוכש לו האדם דרך המעשה עליו ממליץ ר' נחמן, את היכולת להעמיק מבט ולהתעלם מן המציאות החיצונית. לצמצם את עיניו ולמקד את המבט לתכלית, בלי שהמציאות שמסביב תסיח את הדעת. וכך קונה לו האדם את סגולת הדיבור המלקט, הנוקב והחודר עד עמקי המציאות.

 

ענוה

אותו העיקרון העומד מאחורי כל הסגולות הנ"ל מצוי אף בדברי ר' נחמן לגבי דיבורים של לימוד תורה:

'אַךְ לַדִּבּוּר שֶׁיָּאִיר לוֹ, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת, כִּי אִם עַל-יְדֵי כָּבוֹד, הַיְנוּ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹדוֹ לְאַיִן נֶגֶד כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ עַל-יְדֵי עֲנָוָה וְקַטְנוּת. כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַדִּבּוּר הוּא מִכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ד): מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, הַיְנוּ מַלְכוּת פֶּה (תקו"ז בהקדמה שני', פתח אליהו:)

כִּי כְּשֶׁהַתּוֹרָה בָּאָה לְתוֹךְ דִּבּוּרִים פְּגוּמִים, לְפֶה פָּגוּם, לא   דַּי   שֶׁאֵין   דִּבּוּרֵי   הַתּוֹרָה מְאִירִים לוֹ, כִּי אִם גַּם הַתּוֹרָה עַצְמָהּ נִתְגַּשֵּׁם וְנִתְחַשֵּׁךְ שָׁם מִפִּיו, כְּמוֹ   שֶׁכָּתוּב (יְהוֹשֻׁעַ א): לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך, בְּחִינַת: וְיָמֵשׁ חשֶׁך" (שְׁמוֹת י), הַיְנוּ   שֶׁלּא   יִתְגַּשְּׁמוּ   וְיִתְחַשְּׁכוּ   מִפִּיךָ, כִּי עַל-יְדֵי שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, הַיְנוּ עַל-יְדֵי גַּדְלוּת, עַל-יְדֵי-זֶה אֵין יְכוֹלִין לִפְתּחַ פֶּה, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים י"ז): סָגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת; כְּמַעֲשֶׂה דְּלֵוִי בַּר סִיסָא, שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַבִּימָה,   וְטָפַת רוּחוֹ עָלָיו, וְלא אֲנִיבוּן   (יְרוּשַׁלְמִי יְבָמות פֶּרֶק יב). כִּי עַל-יְדֵי הַגֵּאוּת הוּא בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים (סוטה ד:), וּבַעֲבוֹדַת   אֱלִילִים כְּתִיב: פְּסִילֵי   אֱלהֵיהֶם   תִּשְׂרְפוּן   בָּאֵשׁ (דְּבָרִים ז),   וְכָל הָעוֹמֵד לִשְׂרף כְּשָׂרוּף דָּמֵי, וְכִתוּתֵי מִכְתָּת שִׁעוּרֵהּ, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ראשׁ-הַשָּׁנָה כח.) לְעִנְיַן שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְכֵיוָן שֶׁמִּכְתָּת כָּתִית שִׁעוּרֵהּ, אֵין לוֹ כְּלֵי הַדִּבּוּר לְדַבֵּר עִמָּהֶם. אַךְ כְּשֶׁהוּא נִזְהָר וְשׁוֹמֵר כְּבוֹד ה' שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהוּא נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס, עַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, בִּבְחִינַת (יְחֶזְקֵאל   מ"ג):   וְהָאָרֶץ   הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ, וְהֵם מְאִירִים לוֹ לִתְשׁוּבָה, וְיָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ כַּנַּ"ל.
  (ליקו"מ קמא יא,ב)

המלכות לית לה מגרמא כלום, וכדי שדיבורו של אדם יהיה בבחינת מלכות עליו לבטל עצמו כלפי כבוד ד' ואזי דיבורו לא יהיה אלא כבוד ד', כי עיקר הדיבור הוא מכבוד, כפי שראינו בשיעור הקודם. והאדם הלומד מתוך ענווה זוכר כי לא משלו דבריו, אלא מאת ד' וכשמצליח בכך, מאירים לו דברי התורה ואכן השפע האלקי הבא דרך הלימוד משפיע ובא[11].

סיכום

נדמה לי כי הפיסקה הבאה מסכמת בתוכה את דברינו משני השיעורים הקודמים:

'אבל דע, שמן השמים אין מניחים אותו לקח אותה, בבחינת [לשרי הרשע את מלכות ישראל] ונפקת ברת קלא, מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתה דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי - הינו על ידי שלמות האותיות של דבורי אמונה, שהוא בחינת אשת רבי חנינא בן דוסא, כי רבי חנינא בן דוסא זה בחינת אמונה, כי מידתו אמונה, בחינת: וחנינא בני די לו בקב חרובין. קב חרובין - מידת אמונה. חרובין - בחינת ברושים, בחינת בירשא הנ"ל. ו'אשת' - זה בחינות האותיות ששלמותם על ידי אמונה, בבחינת ראשי תבות: א'בנים ש'למות ת'בנה. ואבנים הן האותיות, כמאמר: שלשה אבנים בונות ששה בתים. ואותיות נשלמים על ידי אמונה, בבחינת: אז אהפך אל העמים שפה ברורה וכו'. הינו על ידי אמונה, שהוא בחינת: לקרא כלם בשם ד', על ידי זה אהפך שפה ברורה בחינת שלמות הדיבור.

ושלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים, כי כל העולמות נבראו על ידי אותיות, ושלמות האותיות הוא היוד, שהוא בחינת עולם הבא הנברא ביוד כי היוד היא נקודה אחרונה, המשלים את תמונת כל אות, כי כשחסר נקודה אחרונה המשלים תמונת האות, אזי בודאי אין שלמות לאות, ואין לה תמונה. ואותיות הם במלכות ומנהיגות הנ"ל בבחינת: מלכות - פה, כי עיקר ההנהגה - על ידי הדבור, כי אי אפשר להנהיג ולצוות אלא על ידי הדבור.

נמצא על ידי השלמות אותיות אמונה שבמלכות, על ידי זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא, כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת צדיק מושל, הם אוחזים במדת המלכות, ועל ידי אחיזתם במלכות אוחזים באותיות שבה, ועל ידי אחיזתם באותיות השלמים הם אוחזים בתכלית, שהיא שלמות האותיות, שהיא בחינת יוד, בחינות עולם הבא. וזה בחינת תכלת, שהיא בחינת תכלית, שנתגלה בתוך הקרטליתא, בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל, על ידי אשת רבי חנינא בן דוסא, על ידי 'אבנים שלמות תבנה', לצדיקיא לעלמא דאתי - שהצדיקים משיגים התכלית, שהוא עלמא דאתי כנ"ל. וזה בחינת: בכל דרכיך דעהו - שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר, כי כל דבר נברא באותיות, ובכל אות יש בו שלמות, הינו הנקודה אחרונה, שהיא יו"ד, בחינת עולם הבא, שהיא התכלית, המשלים תמונת האות כנ"ל.
  (ליקו"מ קמא יח,ו)

האותיות שהן אבני העולם, האמונה שמביאה לידי השלמת האותיות 'לקרא כלם בשם ד', היוד שהיא המחשבה, הנקודה האחרונה, השורש לכל האותיות, הצדיק האוחז במידת המלכות, היא היא הדיבור שבו הוא מנהיג את העולם, והתכלית של כל דבר ודבר שנברא באותיות ונשלם על ידי הנקודה האחרונה - היא היוד, שהיא בחינת העולם הבא - כל אלו, מרכיבים את דיבורו של ר' נחמן, הפורש לפנינו דבר דבור על אופניו, שהוא הוא בחינת עולם הבא.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] ר' נתן מביא שתי גרסאות לתורה זו. על הראשונה אומר ר' נתן: 'גם זאת התורה, הלשון אינו מתוקן ומסודר כלל, גם חסר הרבה', ועל כן 'הוכרחתי לחזור ולכתבם במהדורא תנינא' על פי הבנתו את הדברים. אנו הבאנו את הגירסה השניה.

[2] וכן בליקו"מ קמא עה'.

[3] דברים דומים הביא המגיד ממזריטש בשם רבו: 'שמעתי בשם הבעש"ט: פעם אחת שאל לחכם הדור בענין התפילה: איך אתה נוהג ולאן פונה מחשבתך בשעת התפילה? השיב לו: אני מקשר את עצמי עם כל פרטי החיות שבנבראים, כי בכל דבר הבא לכלל בריאה צריך להיות שם חיות משפע אלוה, ואני מקשר את עצמי עמהם להוציא דיבור לפני אלקים להעמיק שאלה למעלה למעלה. אמר לו [הבעל שם] אם כן אתה מחריב את העולם. כיון שאתה מושך מהם את חיותם להעלות ולהגביה, למעלה נשארים פרטי הנבראים בלי חיותם. השיב לו: וכי אפשר שאני יכול בבחינת התקשרותי למשוך מהם חיותם למעלה? אמר לו אם כן לפי דבריך תועלתך בתפילה מעט הכמות, כיון שלא האמנת כי תדבר שיש לאל ידך להעלות מהם בחינת חיותם' (אור המאיר).

[4] בעז"ה בלי נדר, בשיעור הבא נביא תורה העוסקת בדופק של האדם.

[5] תורה זו בעצם הינה פירוש לחלום שחלם ר' נחמן המובא בחיי מוהר"ן פג'.

[6] נציין כי העקרון שר' נחמן מניח בתורה זו ביחס ללימוד תורה חשוב הוא ביותר. לדעת ר' נחמן התורה איננה ספר הניתן ללמוד ככל ספר אחר, המונח לכשעצמו, והמעיין בו, עושה בו כחומר ביד היוצר. לימוד תורה וחידוש בה, אינו אלא התחברות למקור העליון שממנו באה התורה, ועל כן ללא 'קו פתוח' המתקיים על ידי הצדיק שנשמתו מסובלת ביסורים המאפשר יניקה מתמדת ממקורה העליון של התורה, לא היה ניתן לחדש בה חידושים. לימוד התורה אצל רבינו איננו ענין שכלתני, אלא פעולת התחברות ויניקה מן השפע העליון. מסיבה זו בהמשך התורה, מבאר ר' נחמן שהמבקש לבאר ביאור בתורה 'צריך לו מתחילה לשפוך תפילתו לפני השם יתברך, כדי לעורר לב העליון להשפיע עליו דיבורים כגחלי אש, ואחר כך יתחיל לבאר...'.

[7] ולא נעסוק כאן, מדוע מתקררת נשמתו של הצדיק ומה משמעות הסתלקותה.

[8] הארכנו את הדיבור על כך באחד משיעורנו הקודמים.

[9] על משמעות הגדרת הדיבור כ'חותך' את הקול, נעמוד בעז"ה בשיעורים הבאים.

[10] אני מניח שר' נחמן איננו עוסק בנתינת שקל למקבץ נדבות, נתינה שאיננה תובעת שום מסירות נפש, כי אם בצדקה משמעותית וקבועה המחייבת את האדם לוויתור על בטחון כלכלי.

[11] נדמה לי כי עקרון דומה חל על דברי ר' נחמן על לימוד תורה בצר לאדם מתוך עניות ודחקות, שאף הוא מתקן את הדיבור ועי"ש ליקו"מ קמא לח,ד.