!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור 4 - פשיטות (ג)

שיעור זה הינו שיעור השלמה לנושא בו אנו מתעסקים כבר מספר שיעורים - הפשיטות אצל ר' נחמן.

בשני השיעורים הקודמים ראינו כיצד משבח ר' נחמן את התמימות והפשיטות, ועמדנו על כך שהתמימות והפשיטות הם המאפשרים לאדם לעמוד מול רעיונות, חוויות והגיונות שהשכל והתבונה אינם יכולים להכילם.

סיבה נוספת שבגללה דוחק ר' נחמן את ההגיון והרציונל לקרן זוית היא הדינמיות של המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור נוסף שלו אותו נלמד הפעם.

מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו. וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד.   והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל. וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו. ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון, ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך.   (מעשה בשני ציירים, רבי נחמן מברסלב, עיונים בסיפוריו, יהודית קוק, עמ' 204).

המלך, כפי שכבר ראינו הוא הקב"ה. וארמונו של המלך הוא העולם בתוכו הוא שוכן.

והמלך פונה אל שני הציירים בצו ובדרישה לצייר ולקשט את ארמונו.

מהו הציור? הגדרות שונות ניתנו במהלך ההיסטוריה של התרבות לציור, והדבר משתנה מתקופה לתקופה, ונתייחס לשני כיוונים עקרוניים:

כיוון אחד, הוא לראות בציור כהעתק של המציאות. וכאן נשאלת השאלה לשם מה צריך להעתיק את המציאות והרי היא כבר קיימת?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת הצורך האימננטי של האדם להנציח את הרגע. מידת הנצח היא ממידתו של הקב"ה והאדם מבקש לקנות לעצמו מידה זו.

בני אדם המטיילים להם כשהם חמושים במצלמות ממצלמות שונות, ואינם מפספסים רגע אחד לצלם כל אבן וכל פינה וכל סיטואציה, מבטאים את רצונם הנואש להנציח רגעים מענגים ומהנים.

הציור כצילום, שאינו מבקש להוסיף דבר על המציאות אלא להציגה כפי שהיא, מבקש קודם כל להנציח את הרגע.[1]

ר' נחמן שולל מגמה זו, וטוען כי לא בכדי האדם ניחן בתכונת השכחה.

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה' אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן, גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר: ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך, נפסק והולך לחלוטין ואינו חוזר בדעתו עוד כלל. ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו': וענין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה', כי על פי רוב יש להאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר. בפרט בשעת התפילה, שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר. לפעמים יש לו בלבולים מענין המשא ומתן שלו ועסקי ביתו וכיוצא, באשר כי לא טוב עשה בענין זה וכיוצא וכך היה צריך לעשות וכיוצא בזה הדבר. ויש שמבלבלים אותו בעת עבודתו בתורה או בתפילה וכיוצא, בהפגמים שפגם מקדם באשר שבענין זה לא עשה כהוגן נגדו יתברך וכיוצא בזה הרבה מאוד. כאשר ידוע לכל אדם בעצמו. על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאוד לזה, שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל. והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאד     (שיחות הר"ן כו).

נדמה לי כי דברים אלו של ר' נחמן נושאים בתוכם שני רבדים.

הרובד הראשון הוא הפסיכולוגי, המתייחס לשכחה כמנגנון הגנה. האדם במהלך חייו חווה טראומות וסיטואציות שקשה לשאת אותן. השכחה מאפשרת לאדם להמשיך את חייו ללא הצורך המתמיד להתמודד בכל רגע מול המציאות הקשה שכבר חלפה לה.

ר' נחמן, למוד הנפילות הרוחניות, יודע גם כי נסיון העבר מכניס בלבו של האדם ספקנות, ולעתים אף ציניות. פעמים רבות נוטים המבוגרים לצנן את התלהבותם של בני הנעורים בהפטירם להם: 'כן, כך גם אנו חשבנו כשהיינו בגילכם',[2] ואף האדם עצמו לעתים נוטה לוותר כשהוא נזכר בעבר הכושל, וכך מספר ר' נתן על ר' נחמן עצמו:

והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש דהינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מיאש עצמו בשביל זה רק אמר שיתחיל מחדש כאלו לא התחיל עדיין כלל לכנס בעבודתו יתברך רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש, והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו והיה מתחיל מחדש וכן כמה פעמים ביום אחד   (שבחי הר"ן ו).

יכולתו של ר' נחמן להתחיל בכל פעם מחדש ובסופו של דבר להצליח, נבעה מיכולתו להתעלם ולשכוח את כל הנסיונות הכושלים שקדמו לנסיון הבא.

הרובד השני הנמצא בדברי ר' נחמן בשבח השכחה הוא הרובד האקזיסטנציאלי. וכאן נדמה לי כי הדברים מכוונים לא רק לכשלונות העבר אלא גם להצלחות או לסתם דברים שאינם קשורים לכשלון או הצלחה.

האדם הניצב בפני סיטואציה, כאשר העבר נוטל חלק פעיל בתודעתו, איננו   מסוגל להתמסר באופן מוחלט לסיטואציה בה הוא עומד. בין אם מדובר בדו שיח עם אדם, בין אם מדובר בתפילה או בכל דבר אחר. ידוע כי לאנשים נוסטלגיים באופן קיצוני ישנה נטיה לברוח מהתמודדות עם המציאות. הנצחת הרגע, גם אם נעלה היא, יש בה מן הנגיסה ביכולתו של האדם לעמוד באופן טוטאלי מול העתיד.

יוצא, אם כן, שהציור כמנציח את המציאות, אין הוא מדרכו של ר' נחמן מברסלב.

כיוון שני ביחס לציור הוא לראות בו מעין דיאלוג שמקיים הצייר עם המציאות. דיאלוג זה יכול להיות נסיון להבין את המציאות באופן מחקרי-מדעי (ציורי הרנסנס של מיכלאנג'לו על גוף האדם וכדומה), או נסיון להתרשם מן המציאות באופן יותר רחב ועמוק (אימפרסיוניזם) ולבסוף אף להביע את תחושת הצייר שנוצרת כתוצאה מהמפגש שלו עם המציאות שאותה הוא בחר לצייר (אקספרסיוניזם).

צריך לשים לב, שבסיפור זה, כפי שמתארו ר' נחמן, אף לא אחד משני הכיוונים הללו תואם את צו המלך. שהרי המלך לא דורש מן הציירים לצייר דבר. לא ברמת ההעתקה ולא ברמת הדיאלוג. הוא מבקש מהם לקשט את ארמונו. הקישוט עצמו, לכאורה, מעניק לאדם את מלוא הבחיריות. הוא אינו משועבד למציאות מסויימת, אפילו לא ברמה האקספרסיוניסטית המשאירה מרחב תימרון גדול מאד לצייר. המלך אינו מגביל את הציירים בשום דבר, וכל שעליהם לעשות הוא למלא את מחצית הארמון שהופקד בידי כל אחד מהם.

הציור, לפי תיאורו של ר' נחמן, אינו משקף דיאלוג של אדם עם המציאות, בשום רמה שהיא. תפקידו של הציור בסיפור הוא לשקף מונולוג של אדם. אם אמרנו שארמונו של המלך הוא עולמו של הקב"ה - עולמנו שלנו, הרי שהציור הוא הטבעת חותמו של אדם בעולם. האדם כיוצר, כממציא, כמקור השפע. תביעה גדולה מאד, תובע הקב"ה מן האדם בעולמו, על פי דברים אלו. הקב"ה מצוה על האדם למלא את עולמו ממעשה ידיו, 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'.

והאדם האחד, הוא הצייר הראשון בסיפורינו, לא מאבד רגע. הוא מפשיל את שרווליו ונרתם בחריצות רבה למלאכה. הוא לומד את המלאכה היטב. הוא קורא ספרים בנושא, הולך לקורסים באוניברסיטה, מעשיר את ידיעותיו בתחומים שונים. בלימודיו, הוא רוכש כלים רבים הן במלאכת הציור והן בתכנים שאותם הוא הולך לצייר. הוא מתבונן במציאות ומשתדל לא לפספס רגע אחד שבו הוא יכול ללמוד עליה.

ובציורו, משתדל אדם זה לא להחסיר דבר. הוא מבקש לסקור את המציאות כולה. להבין את הכל, להכיל את הכל, ואכן ציורו מרהיב ביופיו.

לא פעם, אנו פוגשים במהלך ההיסטוריה התרבותית, יצירות שאנו עומדים ומשתאים נוכח היקף הדעת הנדרש כדי להוציא תחת העט יצירה שכזו. מלאי פליאה מן השליטה בתחומים שונים, מהיקף הידע ומעומקו - כזה היה הצייר הראשון.

לעומתו, מופיע הצייר השני. האדם השני לא שם ליבו לגזירת המלך כלל. איננו יודעים מדוע? האם מדובר בעצלנות, בדחיית המשימה יום אחר יום? אך דבר אחד ברור, בהתקרב יום הדין, חש הצייר, כמו כולנו הקוראים, שמשהו נורא עומד לקרות. באמת המידה היחידה שהוא מכיר לבחינה של ציור - של הטבעת חותם, הוא נכשל כשלון חרוץ. הדרך היחידה, כך עדיין חושב הצייר השני, להגיע להישגים בתחום זה, היא על ידי לימוד המלאכה וכל מה שנלווה אליה. לכך צריך קודם כל זמן, ובשלב זה הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק.

כאן מסתיים חלקו הראשון של הסיפור. בחלק זה של הסיפור, מניח בפנינו ר' נחמן, תפיסת עולם, ברורה ומובנת לכולנו. הדרך היחידה שבה אדם יכול להטביע חותם בעולם, ליצור יצירה שתמלא את חללו, להגיע לשיא הביטוי העצמי, היא על ידי לימוד אינטנסיבי ורב תחומי. רכישת כלים וקניית ידע. מי שעושה זאת, מקיים את צו המלך, ומן הסתם יזכה לגמול, ומי שלא, מפר את הצו וודאי שיענש על כך.

אך כאן מגיעה נקודת המפנה בסיפור. לפתע מגיע הצייר השני ליישוב הדעת, וברגע זה של יישוב הדעת, הוא הולך ומטייח את כל חלקו במשיחת סממנין ועושה ברק שחור על כל חלקו - דבר המקנה לקיר תכונה של מראה.

מהי המשמעות של פעולה זו של הצייר. האם יש לראות זאת כתחבולה בלבד? כנסיון להתחמק מן הצרה העומדת ליפול עליו? נדמה לי שלא, וכך גם יוכח הן ממשמעות הברק השחור והאספקלריא בכתבי ר' נחמן והן מסופו של הסיפור.

השחור והאספקלריא אצל ר' נחמן הינם ביטויים לעמדה נפשית. דוגמא לכך אנו מוצאים כאשר ר' נחמן מתאר את העמדה הנפשית הנדרשת מתלמיד בפני רבו:

ענין קבלת פני תלמיד חכם. כי הלבנה אין לה אור מעצמה כלל, רק היא מקבלת אור מהשמש. היינו על ידי שהלבנה היא כמראה מלוטשת, על ידי זה מקבלת אור מהשמש, ומתנוצץ ממנה אור להאיר על הארץ. אך אם היה גשמה עב וחשוך בלתי מלוטשת, לא היתה יכולה לקבל אור השמש כלל. וכן התלמיד והרב, הם בחינת חמה ולבנה כמבואר במקום אחר: וזהו דוקא אם יש להתלמיד פנים, היינו אנפין נהירין, שהם בחינת מראה מלוטשת כנ"ל. אך אם אין לו פנים, היינו שהוא בחינת אנפין חשוכין, אזי אין יכול לקבל פנים, כנ"ל לענין חמה ולבנה. ובודאי אין מתראה בתוכו פני הרב, כמו העומד נגד כל דבר עב וחשוך   (ליקוטי מוהר"ן קמא קנג).

יכולתה של הלבנה לקבל את אור השמש ולשקפו, נובעת מתכונתה המרכזית של הלבנה שאין לה אור מעצמה כלל, שזו, כידוע, מידתה של ספירת המלכות 'דלית לה מגרמא כלום', ובשל כך יש בה את היכולת להכיל את הכל.

כך תלמיד בפני רבו צריך לבטל עצמו, ולעשות את עצמו כאין ממש, כדי שיוכל לקבל את פני הצדיק, את פני הרב, באופן המלא.[3]

למדים אנו מדברים אלו, כי ר' נחמן מעניק עומק משמעותי ביותר ל'תחבולה' של הצייר השני. מדובר בעמדה נפשית, בביטוי פנימי עמוק שיש בו הרבה מעבר לתחבולה.

דברים אלו מתחוורים לגמרי בסצנה האחרונה של הסיפור. זוהי נקודת השיא שבה נגלה כולנו האם ה'מזימה' צלחה או לא.

בהקשר לסוף הסיפור צריך לומר כי סיפור זה אינו פרי דמיונו של ר' נחמן. מדובר באגדת עם מזרחית, שהיתה נפוצה ביותר. אולם עיון משווה בין האגדה המקובלת לבין סיפורו של ר' נחמן מגלה לנו כי ר' נחמן השתמש באגדה כחומר ביד היוצר והטביע בה את חותמו האישי.

רוב רובה של העלילה בשתי הגירסאות דומה עם ניואנסים ודגשים שונים, אולם בסצינה האחרונה, שהיא גם נקודת השיא של הסיפור, מתפצלות דרכי שתי הגירסאות.

אגדת העם מספרת כי כשהביט המלך בשני הציורים והבין את זממו של הצייר העצל, לקח שני שקי זהב והניחם למרגלות ציורו של הצייר החרוץ. על מראתו של הצייר העצל השתקפו שני שקי הזהב, כפי שהשתקף כל הציור שהיה מול המראה. אז פנה המלך לצייר החרוץ ואמר לו 'שני שקי הזהב הם שכרך', ולעצל אמר בהצביעו על השתקפות השקים 'וזה שכרך שלך'.

סיומת זו, יש בה מימד של 'HAPPY END' שהרי כל אחד בא על שכרו כפי המגיע לו, והצייר העצל נפל, בחכמתו הרבה של המלך, בפח שהוא עצמו טמן.

ר' נחמן, לוקח את האגדה והורס הכל.

אצל ר' נחמן הצייר העצל לא בא על עונשו. המלך אינו מעדיף ואינו מפצה כלל וכלל את הצייר שהשקיע ושעמל, אלא הוא מרוצה משני הציירים כאחד. התחושה העולה מקריאת הסיומת של ר' נחמן היא תחושה של חוסר צדק, ועיון מדוקדק יותר מגביר את התמיהה, וחוסר הצדק הופך לאבסורד, מוטיב מרכזי בסיפורים רבים של ר' נחמן.[4]

ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך

מפסקה זו יוצא, שלא די שהמלך קיבל את 'ציורו' של הצייר השני אלא שהוא אף ביכר אותו על פני הציור הראשון. וזאת בגלל יתרונו על פני הראשון, בכך שהמראה יכולה להכיל בתוכה את כל מה שעוד עתיד לעבור כנגדה.

ר' נחמן מטלטל לא רק את תחושת הצדק שלנו אלא גם את תפיסתנו האומנותית. הוא חושף בפנינו את ערוותו הגדולה של הציור באשר הוא. ככל שיהיה הצייר גדול, אין ביכולתו של הצייר לשקף בציורו אלא את הרגע הנתון, כפי שהוא נתפס בעיניו הסובייקטיביות של הצייר. הצייר יכול לרתום את כל מה שהושג בהיסטוריה התרבותית, הן מבחינת כלי העבודה והן מבחינת התכנים עד אליו. ועדיין כל זה אינו עומד במבחן הרגע הבא שטרם הגיע. לא כן המראה.

הזקן הניצב מול דיוקנו העצמי בהיותו איש צעיר וחסון, מביט בכאב או לחילופין בציניות על הנסיון להציג את אותה הדמות בצבעים ריאליים. דמות שקיימת עכשיו רק בזכרון ואין לה דבר עם המציאות העכשווית.

אך כשהוא ניצב מול מראתו הישנה והטובה, אותה מראה שמעולם לא התיימרה לומר אמירה משל עצמה. אותה מראה שמעולם לא ביקשה להגדיר ולהנציח את העומד ממולה, הוא מגלה את נאמנותה האינסופית לו.

דמות דיוקנו הניצבת בתמונה הממוסגרת על הקיר תעמוד שם לעד, בין אם הוא יהיה חי ובין אם לא, אך הרלוונטיות שלה פסקה ברגע שהיא הושלמה. לעומת זאת דמות דיוקנו הניצבת במראה, תלויה תלות מוחלטת בו. אם הוא לא שם, היא אינה שם, וממילא תמיד כשיהיה שם, היא תראה אותו כפי שהוא, באותו הרגע.

שִבְחן של כל היצירות התרבותיות שתארנו קודם לכן, אותן יצירות האוצרות בתוכן כמות עצומה של ידע וכשרון, הופך לגנותן בכך שמשמעותו של שבח זה שהוא משליך את כל כלי השיפוט של יצירה זו על הידע והכשרון של אותו יוצר. ידע וכשרון שרבים וגדולים ככל שיהיו, מוגבלים לזמן ולמקום ההיסטורי שבו ממוקם ידע זה.

הדינמיות של המציאות, מעניקה ארעיות לכל הידע האנושי, ועוטרת בכתר הספקנות כל טיעון מדעי או אומנותי שייאמר מכאן ועד עולם. הפנמת עובדה זו באופן מוחלט, הופכת את כל הנסיון המדעי לחסר משמעות. אך חוסר משמעות זה, החלל הריק שנוצר, מתמלא לו מיד.

האדם לפי ר' נחמן לא מפסיק בגלל עובדה זו לפנות אל המציאות. הפנייה קיימת, אך באופן אחר לגמרי. האדם מבקש לקלוט. ללא כלים, ללא גבולות, ללא תובנות. פשוט לקלוט את המציאות. לקלוט את הגילוי של הקב"ה בעולם, את השכל העליון השלם של המציאות.

הנסיון להגדיר, להנציח את התובנה. הרצון לבטל את התלות המוחלטת בשפע, על ידי הפיכתו לרכוש וקניין פרטי, יקבעו את האדם בכלים מוגבלים וממילא השגותיו יהיו מוגבלות.

אם תארנו את הצו של המלך כבקשה מהאדם להטביע את חותמו בעולם, הרי שעתה הצו נתפס אחרת לגמרי. בעצם רק הצייר השני לאחר שנתיישבה עליו דעתו, הבין באמת את גזירת המלך. הרצון הבסיסי של האדם להטביע את חותמו בעולם, להבין את העולם ולהנציח הבנה זו, הוא מיטת סדום שלתוכה הוא מכניס את ההויה כולה.

המראה היא קליטה, ממש כמו הציור, אבל קליטה שבה מצליח האדם לבטל עצמו. קליטה שאינה נעשית בכליו המוגבלים של האדם, אלא קליטה צלולה, שבה האדם שוכח מעצמו, מיכולתו, מכליו, ונעשה כלי מושלם לקבלה.

זוהי התובנה אליה מגיע הצייר השני לאחר שחווה את היאוש. כשהבין שבמציאות שבה הוא נמצא הכלים הרגילים לא יעזרו לו, הוא קודם נתקף בספקנות וביאוש, אבל לאחר רגע נתיישבה עליו דעתו. יישוב הדעת הביאו לעמדה אחרת ולתפיסה מחודשת ביחס לעולם, והיא שהביאה אותו לעמדה הנפשית שהולידה את האספקלריא המאירה - היצירה המדהימה ביותר בתבל.

נדמה לי כי התורה הבאה של ר' נחמן מכוונת (אולי אף במודע) אל הסיפור שלמדנו:

וזה בחינת (בבא בתרא טז:) 'בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה', 'בת', זה בחינת בת עין. דהיינו השחור שבעין, שהוא בחינת השחרות הנ"ל, שהוא מצמצם ומגביל וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו. כגון הר גדול כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחור שבעין, אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו. כי השחרות שבעין הוא מצמצם כל הדברים הגדולים ונכללין ונראין בתוכו, ועל ידי זה רואין ומשיגין הדבר שרואין. כמו כן זה השכל התחתון מצמצם ומגביל השכל הגדול העליון ונכלל בתוכו, ועל ידי זה רואין ומבינים ומשיגים את השכל העליון הגדול כנ"ל: וזה בחינת (שמות ג): "וירא אליו ה' בלבת אש", שהשם יתברך רצה להלביש לו השגות אלוקות, והלביש לו בבחינת בת עין הנ"ל. וזה בחינת (בבא בתרא קמא.): 'בת תחלה סימן יפה לבנים'. 'בת תחלה', זה בחינת השכל התחתון, שהוא תחלה והקדמה לשכל העליון. וזה בחינת: 'סימן יפה לבנים', 'בנים', זה בחינת השכל העליון. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות קי.): "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", 'הביאי בני אלו גלויות שבבבל שדעתן מיושבת כבנים'. 'בנותי אלו גלויות שבשאר ארצות שדעתן אינן מיושבת כבנות'. נמצא שבנים הם בחינת דעת מיושבת, בחינת שכל עליון וגדול הנ"ל. שמשיגין על ידי ההקדמות, בחינת שכל התחתון כנ"ל. וזהו 'בת תחלה', שהוא השכל התחתון. 'סימן יפה לבנים', שעל ידו משיגין השכל העליון שהוא בחינת בנים כנ"ל. וזהו 'סימן יפה', שבו מסומן ומוגבל השכל העליון, בבחינת 'שיעורא דאתון דאוריתא', בחינות 'שחורה אני ונאוה' כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא ל, ג).

השחור שבעין הוא פלא, בכך שעל אף מזעריותו הוא משקף בתוכו אפילו הר גדול. יש בו ייחוד שמעניק לו את היכולת לקלוט דברים שהם גדולים בהרבה ממנו. הפלא הזה של הרבה אור שנכנס למעט כלים, יכול להיות רק בשחור שבעין - השחור המשקף התבטלות, ענווה וצמצום.[5]

השגה זו, של השכל התחתון שיכול לפתע להכיל בתוכו את השכל העליון שגדול בהרבה ממנו, באה רק מתוך יישוב הדעת, כפי שר' נחמן אומר בתורה זו, וכפי שראינו אצל הצייר השני.

כאמור, ההתבטלות, בחינת המלכות דלית לה מגרמא כלום, מעניקה את היכולת לא רק לקלוט דברים שהם גדולים ממנה ומהשגתה, כפי שראינו בשיעורים הקודמים. היא מביאה את האדם למדרגה שהיא למעלה מהמקום והזמן, מדרגה שיש בכוחה להכיל את המציאות כולה מראשית ועד אחרית - 'וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני - והוטב הדבר לפני המלך'.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1] לעתים, הנצחת הרגע יש בה גם מן המחאה כלפי המציאות המצולמת - מצויירת. בחירת סיטואציות מסויימות, שאולי הטבע האנושי דוקא היה מבקש להשכיחן מלב, והנצחתן נועד לעיתים למחות כנגדן.

[2] אף על תופעה ספציפית זו עומד ר' נחמן (שיחות הר"ן קיט).

[3] במקום אחר, עושה ר' נחמן שימוש אחר במוטיב המראה, אך העקרון הוא אותו העקרון: "כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו כמו במראה, עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר יתחרט חברו תכף על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו, כי על ידי שיביט בפנים שלו יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משוקע בחשך" (ליקוטי מוהר"ן קמא יט, ב).

תפקידה של המראה, כאן הוא בעיקר להקרין למביט בה, את מראהו, אולם שוב, יכולתה של המראה לעשות זאת נובע מהעובדה כי אין לה מעצמה כלום. אדם שמבקש להיות כמראה למתבונן בו, לאפשר לניצב למולו לראות את עצמו, חייב לבטל את עצמו, להיות נתון כל כולו בעמדת הקשבה, שהרי אם תהיה בו המעט שבמעט מן ההבעה העצמית, המתבונן בו לא יראה את עצמו אלא אותו.

[4] בדך כלל, כשמופיע מוטיב אבסורדי בסיפורי ר' נחמן, שם מונח העוקץ והמסר המרכזי של הסיפור, כפי שנראה גם כאן.

[5]  'כי העינים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו'. (ליקוטי מוהר"ן קמא יג, ד).