פרשת כי-תבוא

רק לעיתים רחוקות מתארת התורה לצד הציווי גם את אופן יישומו לעתיד לבוא. גם כאשר התנ"ך מתאר את הציווי ואת הביצוע - בדרך כלל אין זהות מוחלטת בין שניהם, ואך טבעי הוא שהשינויים משכו את לב כל המפרשים, מהתנאים והאמוראים ועד לאחרוני האחרונים.

בשיעורנו השבוע נעסוק במעמד הקללה והברכה ובהצבת האבנים בירדן, וננסה לבור לנו דרך בביאור הפרשה ובביאור חלק ממחלוקות המפרשים הקשורות בה.

הקמת האבנים בעבר הירדן

"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך, והקמֹת לך אבנים גדֹלות ושדת אתם בשיד: וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך... והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשִׂיד ובנית שם מזבח לה' א-להיך... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". (כ"ז, ב-ח)

פעמים רבות בעבר, עמדנו על השימוש שעושה התורה במילים דומות כדי ליצור "מאמר מוסגר" - דהיינו, מעין הערת שוליים הקוטעת את המהלך הרצוף של הפסוקים. עיקרון זה יכול לשמש אותנו אף בביאור פרשת הקמת האבנים בעבר הירדן.

ניתן לראות, שהתורה חוזרת פעמיים על ציווי כתיבת האבנים: "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת", ואחר כך - "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת". ניתן להסביר חזרה זו בשני אופנים:

א. ייתכן שהפסוקים בין שתי החזרות הללו הם מאמר מוסגר. למעשה, בני ישראל נצטוו לכתוב על האבנים רק פעם אחת, אך להקמת האבנים יש משמעות כפולה: מחד - יש לכתוב עליהן את התורה; ומאידך - יש להקים אותן כמזבח. כדי להדגיש זאת, כתבה התורה את הציווי להקים את האבנים כמזבח בין שתי החזרות על הציווי לכתוב את התורה על האבנים.

ב. יש להקים שתי מערכות של אבנים. מערכת האבנים הראשונה משמשת לכתיבה עליה בלבד, ואילו מערכת האבנים השנייה משמשת כמזבח, ואף עליה יש לכתוב את התורה. שתי מערכות אלו פותחות במלים דומות: "והיה ביום אשר תעברו..והיה בעברכם".

בספר יהושע מתאר המקרא הקמת אבנים כפולה (מלבד הצבת האבנים בתוך הירדן). לאחר שבני ישראל חצו את הירדן הם הקימו אבנים בגלגל (יהושע ד', כ), ולאחר מלחמת העי הם הקימו שוב מזבח וכתבו עליו (יהושע ח', ל-לב). התנ"ך כותב במפורש כי ההקמה השנייה של האבנים (לאחר מלחמת העי) נעשתה "ככתוב בתורה משה", אך דווקא ההקמה הראשונה של האבנים - מייד לאחר חציית הירדן - נראית מתאימה יותר לקיום הציווי שבפרשתנו.

ואכן, נחלקו בדבר האמוראים במסכת סוטה (לה ע"ב). יש מהם שכתבו שהקמת האבנים השנייה אירעה למעשה ביום חציית הירדן, ובשל סיבה כלשהי היא נכתבה רק לאחר הניצחון במלחמת העי; ויש מהם שטענו ששתי הפרשיות נכתבו במקומן, ויהושע אכן לא פעל בצורה מלאה כפי שציוותה עליו התורה[1]. המלבי"ם התקשה בשאלה זו, וטען ששתי הפרשיות נכתבו במקומן, ומשה אכן ציווה ציווי כפול: להקים אבנים ביום מעבר הירדן, ולהקים מערכת נוספת של אבנים בהר עיבל. כך או כך, לא נתבאר מדוע היה צורך להקים את האבנים פעמיים, ומדוע רק בפעם השנייה אבנים אלו שימשו כמזבח.

מה כתבו על האבנים?

בעיה נוספת המתעוררת לאור הציווי שבפרשתנו נוגעת לכתיבה על האבנים: מה היה צריך להיכתב על האבנים, ומה היה צריך להיקרא באוזני העם?

בספר יהושע מתואר שיהושע כתב על האבנים את כל משנה התורה שמשה כתב - כלומר, לפחות את כל ספר דברים[2]. בתיאור ההקראה באוזני העם נאמר שיהושע הקריא את "כל דברי התורה, הברכה והקללה" (יהושע ח', לד). מתיאור זה עולה שיהושע קרא באוזני העם את כל התורה, ולא רק את ספר דברים או את הברכות והקללות. אולם אם כך הדבר - מדוע יהושע נהג כך, ללא ציוויו של משה, ומדוע מציין המקרא בנפרד את "הברכה והקללה", למרות שהן כלולות כבר בתוך "כל דברי התורה"?

ואכן, המפרשים נחלקו בשאלה מה היו הברכות והקללות שנאמרו במעמד הר גריזים והר עיבל. בדרך כלל רגילים לפרש שקראו את שנים עשר הציוויים פעמיים - פעם אחת בלשון ברכה ("ברוך האיש אשר לא יעשה פסל..."), ופעם נוספת בלשון קללה, כניסוח הכתוב. האבן-עזרא חולק על שיטה זו, וכותב ש"הברכה והקללה" הן הברכות והקללות שבפרשת התוכחה (פרק כ"ח). הבנה זו נוחה יותר, שכן אחרת קשה להבין מדוע התורה כתבה רק את הקללות, ולא כתבה גם את הברכות.

לפי הסברו של האבן-עזרא, ניתן לבאר גם את מעמדם של הלויים בברכה ובקללה. מחד - הלויים נצטוו לומר את הברכה והקללה לבני ישראל, אך מאידך - הלויים הם חלק מהשבטים שעמדו על הברכה[3]. לדברי האבן-עזרא, ניתן לתרץ בפשטות שבעת אמירת הברכות והקללות הלויים עמדו עם שאר השבטים ומשה אמר את הברכות והקללות, אך הציוויים ("ארור האיש" וכו') נאמרו על ידי הלויים לכל ישראל.

מדוע נבחרו הלויים לקרוא את הציוויים לכל שאר השבטים? הרשב"ם והאבן-עזרא הסבירו שכל הציוויים הללו דנים בדברים הנעשים בסתר, ואף בדברים הנעשים בגלוי נאמר שמדובר באדם העושה אותם בסתר. עם ישראל נצטווה לקבל על עצמו, שכל מי שיעשה דברים אלו בסתר - יסולק מעם ישראל. שבט לוי הוא זה שאמור ללמד את בני ישראל את התורה והמצוות, ולכן הוא שהקריא את הציוויים החדשים לכל העם. מאידך, שבט לוי חשוף לברכות ולקללות ככל שבט אחר, ולכן בשעת הקראת פרשת התוכחה הוא עמד ביחד איתם. אם נקבל פירוש זה, המפצל בין הציוויים לבין פרשת התוכחה, ניתן להסביר שהמונח "תורה" שבספר יהושע מכוון לשבועות שהשביעו את עם ישראל, ובמיוחד לשבועה האחרונה - "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". יהושע, אם כן, הקריא לעם את התורה (=השבועות), את הברכות ואת הקללות.

טיוח האבנים בסיד

מדוע ציווה משה לסוד את האבנים בסיד? יש שכתבו שתפקיד הסיד הוא לשמר את הכתב, אך ברור שהכתב היה נשמר טוב יותר אילו היה כתוב על האבן עצמה, ולא על הסיד.

אם נניח שמשה ציווה להקים אבנים פעמיים, ולא חזר על הציווי הראשון פעם נוספת, הרי שבהקמה השנייה נצטוו ישראל לכתוב על אבני המזבח, ואלו גם האבנים שהם נצטוו לסוד בסיד[4]. אמנם, כיוון שאבני המזבח היו אבנים טבעיות ושלמות ואסור היה להניף עליהן ברזל - אי אפשר היה לכתוב עליהן בלי לסוד אותן קודם לכן בסיד[5]. ייתכן, אפוא, שתפקיד הסיד היה לאפשר כתיבה על אבני המזבח, אך הסבר זה אינו פותר את השאלה מדוע סדו בסיד גם את האבנים הראשונות, שלא הוקמו אחר כך כמזבח.

קיים הבדל מרכזי בין שתי ההקמות של האבנים: ההקמה הראשונה אמורה הייתה להיות "ביום אשר תעברו את הירדן", ואילו להקמה השנייה אין זמן מדוייק[6]. יתר על כן: מלשון ההקמה הראשונה נראה שהיא אמורה להיעשות לפני חציית הירדן, שכן התורה מנמקת את הקמת המילים במילים "למען אשר תבֹא אל הארץ...", וניסוח זה מתאים יותר להקמה לפני הכניסה לארץ, ולא אחריה[7]. הקמת האבנים השנייה, לעומת זאת, נעשתה לאחר חציית הירדן.

כעת, ניתן להסביר את ההקמה הכפולה של האבנים בשני אופנים:

א. כפי שיש סמל לכריתת הברית בצד אחד של הירדן - כך צריך להיות סמל גם בצדו השני. סיידו בסיד גם את האבנים שבעבר הירדן המזרחי כדי להראות את הזהות שבין שתי מערכות האבנים, למרות שמצד עצמן לא היה בכך כל צורך. בדומה לכך, בהמשך שבטי עבר הירדן מקימים מזבח דומה למזבח במשכן כדי לשמר את זכותם במשכן.

ב. קיים הבדל בין שתי מערכות האבנים, המסמל את ההבדל שבין תורת המדבר לבין תורת ארץ ישראל. במדבר - הייתה נתינת תורה מתמדת, דרך משה ודרך המשכן. בארץ ישראל - סמכות העברת התורה עברה לידי עם ישראל. לכן, בהקמת האבנים הראשונה נאמר שיש לכתוב את "דברי התורה", ואילו בהקמה השנייה הוסיפה התורה ואמרה שיש לכתוב אותם "באר היטב". בהקמה הראשונה לא ניתן לבאר את דברי התורה, שכן הסמכות לבאר את התורה מצויה בידי הקב"ה, אך בהקמה השנייה - לאחר הכניסה לארץ - ניתן כבר לבאר את דברי התורה, שכן סמכות הפירוש עברה לידי בני ישראל.

מעמד הר סיני ומעמד הר עיבל

המהפכה שאירעה בנתינת התורה עם הכניסה לארץ משתקפת באופן בולט במעמד הר עיבל. רבים כבר שמו לב לכך שמעמד הר עיבל מזכיר את מעמד הר סיני: הקב"ה כורת ברית עִם עַם ישראל, וכל העם עומד ומקבל את התורה[8]. עם זאת, יש לשים לב גם להבדל שבין מעמד הר סיני למעמד עיבל: במעמד הר סיני - עם ישראל ניצב בתחתית ההר והקב"ה נגלה אליו מלמעלה, ואילו במעמד הר עיבל - הלויים ניצבו למטה ועם ישראל (המחולק לשניים) עמד מעליהם. הבדל זה משקף את ההבדל שעמדנו עליו: סמכות נתינת התורה עוברת מהקב"ה לעם ישראל. באופן דומה, אף כתיבת התורה - שנעשתה מלכתחילה ע"י הקב"ה ומשה - עוברת עם מעבר הירדן לעם ישראל, והם אלו שצריכים לכתוב את התורה על האבנים. יהושע לפיכך כנציגו של עם ישראל הוא שכותב על האבנים ולא הכהנים כנציגי הקב"ה.

כעת ברור מדוע האבנים הראשונות אינן מתפקדות כמזבח, שהרי הברית הכתובה עליהן נכרתה כבר במעמד הר סיני, ואין כל צורך לכרות אותה שוב. רק הברית השנייה, המתחדשת עם מעבר הירדן, צריכה להיכתב על אבני המזבח. זוהי גם הסיבה לכך שבני ישראל הושבעו כאן על המצוות והעבירות שבסתר: כל עוד עם ישראל היה במדבר - הקב"ה היה אחראי על התורה, והוא שנפרע מהעבירות שנעשו בסתר. לאחר שעם ישראל נכנס לארץ, סמכות הענישה והאכיפה עברה לידי העם, ומעתה יש צורך להשביע את העם ולסלק ממנו את כל מי שעובר עבירות בסתר. אם כנים דברינו, הרי שאין צורך לומר שהלויים קראו את כל הציוויים גם בלשון ברכה, שהרי המטרה לא הייתה ללמד את בני ישראל הלכות חדשות אלא רק לקלל את העובר עבירות בסתר.

לפי הסברנו, ניתן לבאר קושי נוסף המצוי בפרשה. התורה מציינת במפורש שציווי האבנים נאמר על ידי משה וזקני ישראל, הפסוקים שאחר כך - "היום הזה נהיית לעם" - נאמרו על ידי משה והכהנים, ואילו הציוויים, הברכות והקללות נאמרו על ידי משה לבדו. כפי שהסברנו, ציווי האבנים שייך במהותו לעם ישראל, ולכן מי שציוו אותו היו משה וזקני ישראל - נציגיו של העם. הציווי שלאחר מכן, שאינו קשור לאבנים, ניתן על ידי נציגיו של הקב"ה - משה והלוויים. השבועות, הברכות והקללות נאמרו על ידי משה לבדו, כפי שכל התורה נאמרה על ידו, כדי לסמל שהקב"ה מסכים לברית הברכות והקללות ומסכים לסלוח לעם על העבירות הנעשות בסתר.

 

לתגובות - parasha@herzog.ac.il