פרשת שלח-לך

לאחר פרשת המרגלים, מזכירה התורה מספר דינים שהקשר בינם לבין פרשת המרגלים טוען עיון. בשיעור זה ננסה לעמוד על הקשר שבין פרשת המרגלים, העומדת במרכז פרשתנו, לבין הדינים המוזכרים בסוף הפרשה.

ארבעים שנות הנדודים

לאחר חטא המרגלים, הקב"ה גזר על בני ישראל שישהו במדבר ארבעים שנה - החל מפרשתנו ועד סוף ספר במדבר. אמנם, התורה אינה מפרטת מה אירע במשך אותן ארבעים שנה. שאלה זו מהותית להבנת כמה פרשיות, וביניהן פרשת קורח. השאלה מתי קורח מרד במשה ובאהרן - האם הוא עשה זאת בתחילת ארבעים השנים או בסוף אותה תקופה - היא מהותית להבנת חטאו.

למעשה, ניתן להביא ראיות לסברה שפרשת קורח אירעה בסוף ארבעים השנים, וכן לסברה שפרשת קורח אירעה באמצע אותה תקופה. ייתכן שפרשת חוקת - המפרטת את הלכות טומאת המת - רומזת לארבעים השנים שבהם מתו בני ישראל. אם כך הדבר - הרי שפרשת קורח אירעה בתחילת ארבעים השנים (שהרי היא מופיעה לפני פרשת חוקת). אמנם, ייתכן גם שהתורה רומזת לארבעים השנים הללו בסוף פרשתנו - במילים "ויהיו בני ישראל במדבר" (במדבר ט"ו, לב). להבנה זו, פרשת קורח אירעה בסוף ארבעים השנה, ולא בתחילתם.

בבעיית התיארוך המדוייק של פרשת קורח נדון אי"ה בשבוע הבא, אולם לשאלה שהעלינו יש משמעות להבנת הפרשיות האחרונות שבפרשתנו. אם הפתיחה "ויהיו בני ישראל במדבר" רומזת לארבעים השנים שבני ישראל נדדו בהם במדבר - הרי ששלושת המצוות שבסוף פרשתנו (הנסכים, חלה וקרבן חטאת) קשורות כנראה לפרשת המרגלים. את הפרשייה החותמת את פרשתנו - פרשת ציצית - ניתן לקשר לפרשת המרגלים באופן ישיר: התורה כותבת שהציצית נועדה כדי ש"לא תתורו אחרי עיניכם", והרי זה היה בדיוק חטאם של המרגלים, שתרו אחרי עיניהם[1].

הקשר הפשוט ביותר שניתן לחשוב עליו בין פרשת המרגלים לבין שלושת המצוות שבסוף פרשתנו נוגע ליחס לארץ ישראל. שלושת המצוות הללו פותחות בכותרת "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם". נראה, שהתורה מבקשת לעודד את בני ישראל, שאף שנגזרה עליהם הגזירה והיה מקום לחשוב או להרגיש שהם לא עתידים להגיע לארץ - למרות זאת, הם יגיעו אליה ויקריבו בה קרבנות. אמנם, כפי שנראה להלן, הקשר בין שלושת המצוות הללו לבין פרשת המרגלים הוא מהותי, ואינו קשור לכותרת המצוות הללו בלבד.

חטאת על כל התורה כולה

שלוש מצוות נצטוו ישראל לאחר חטא המרגלים: הקרבת הנסכים עם הקרבנות, מצות הפרשת החלה וקרבן חטאת. כפי שנראה להלן, חלק מהמצוות הללו מסמלות שינוי מהותי מהמצב שהיה לפני כן, ועלינו לנסות להבין מדוע ציווה עליהן ה' דווקא בעקבות פרשת המרגלים[2].

נפתח במצווה השלישית שבני ישראל נצטוו עליה בפרשה זו: הקרבת קרבן מיוחד, שמקריבים אותו כאשר עוברים על כל המצוות:

"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה".  (במדבר ט"ו, כב)

כיוון שברור שאי אפשר לעבור על כל המצוות - ניתן לפרש את הסיטואציה שהתורה מתארת כאן בשני אופנים:

א. ייתכן שמדובר על ציבור העובר על אחת מהמצוות שבתורה. לפי הבנה זו, יש לקרוא את הפסוק הזה בדומה לפסוקי החטאת שבתחילת ספר ויקרא:

"ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו".  
    (ויקרא ד', יג)

אמנם, להבנה זו קשה מהו ההבדל בין שגגות הציבור והיחיד שבפרשתנו לבין שגגות הציבור והיחיד שבפרשת ויקרא[3]. כמו כן, התורה משתמשת בלשון "את כל אשר צוה ה'", ועובדה זו מדגישה את ההבדל שבין פרשתנו לבין פרשת ויקרא. התורה גם משתמשת במילים דומות בתיאור קרבן השגגה ובפרשת ציצית ("וזכרתם את כל מצוותַי"), והציצית ודאי נועדה להזכיר את כל המצוות ולאו דווקא אחת מביניהן.

ב. ייתכן שהתורה עוסקת כאן בקרבנו של אדם העובר איסור השקול כנגד כל המצוות[4]. להבנה זו, נראה שקרבן השגגה הזה קשור ישירות לפרשת המרגלים.

במספר מקומות בתורה עולה שעיקר קיום המצוות הוא בארץ. אין כוונתנו דווקא למצוות התלויות בארץ, אלא לכלל המצוות. בברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה פעמיים לאברהם שהוא יהיה לו ולזרעו לאלוקים:

"והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם, להיות לך לא-לוהים ולזרעך אחריך: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם, והייתי להם לא-לוהים".  
    (בראשית י"ז, ז-ח)

נראה, שהחזרה הכפולה על ההבטחה "להיות לך לא-לוהים" מרמזת על כך שהיחס בין הקב"ה לבין עם ישראל שונה כאשר עם ישראל מצוי בגלות וכאשר הוא מצוי בארצו. עובדה זו עולה בחריפות מדברי דוד לשאול:

"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבֹד אלהים אחרים".   (שמואל א' כ"ו, יט)

כביכול, מי שמגורש מן הארץ - עובד עבודה זרה[5]. לפיכך, ניתן להבין שברגע שעם ישראל מוותר על הכניסה לארץ ישראל - הוא עובר בוויתור זה על כל המצוות שבתורה.

לפי הבנה זו, פרשת קרבן השגגה מסבירה לבני ישראל את חומרתו של חטא המרגלים מזווית ראייה נוספת על דבריו של הקב"ה לאחר אותו חטא. הייחוד שבפרשה זו הוא ההדגשה, שלמרות המעשה החמור - לא ננעלו שערי תיקון, וניתן לתקן את המעוות באמצעות קרבן החטאת.

אם נמשיך באותו קו מחשבה, הרי שפרשת ציצית משלימה את פרשת קרבן השגגה, שכן תפקיד הציצית הוא למנוע הישנות מקרה מעין חטא המרגלים. בהקשר זה, תפקידה של הציצית הוא כפול: מחד - היא מתפקדת כנגד חטא המרגלים, כפי שהוסבר, ומאידך - היא ניתנה לעם ישראל כתגובה על חילול השבת שבפרשת המקושש[6].

פרשת הנסכים

המצווה הראשונה המופיעה בתורה לאחר חטא המרגלים היא הבאת הנסכים עם הקרבנות. מצווה זו מחודשת, שכן אף שלפני כן מצאנו אפשרות להביא מנחה או לחמים מסויימים - לא הייתה קיימת חובה גורפת להביא נסכים עם הקרבנות. לפיכך, חובת הבאת הנסכים היא חובה חדשה, שהוטלה על כל אדם המביא עולה או שלמים למשכן.

מהם המינים שמביאים מהם נסכים? בפרשת עקב משבחת התורה בפסוק ידוע את יבולה של ארץ ישראל:

"ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון,  
ארץ זית שמן ודבש".   (דברים ח', ח)

ניתן לראות, שהמינים שנבחרו לנסכים הם המינים המופיעים בצמידות למילה "ארץ": החיטה ושמן הזית[7]. היין, הרחוק יותר מהמלה "ארץ", משמש רק לנסוך ואינו מובא כקרבן ממש[8], ואילו הדבש - המין הרחוק ביותר מהמילה "ארץ" - נאסר בהעלאה על גבי המזבח. אף חמץ המציין את פעילות האדם מרוחק מ"ארץ" ולכן נאסר להעלות על גבי המזבח.

נראה, אם כן, שמטרת הבאת הנסכים עם הקרבן היא לקשר את הקרבן לארץ ישראל. כיוון שעם ישראל ויתר על ארצו, והעלה אפשרות של עבודת ה' שאינה קשורה לארץ ישראל - הקב"ה הטיל עליהם חובת נסכים, כדי לסמל שכשם שאי אפשר להקריב קרבן בלי נסכים - כך אי אפשר להקריב קרבנות בלי קשר לארץ ישראל.

ואכן, דיני הנסכים מצביעים על קשר הדוק בינם לבין ארץ ישראל. קרבן החטאת מציין מציאות של חטא, ומציאות כזו אינה אפשרית - מבחינה רעיונית - בארץ ישראל (שהרי הארץ מקיאה את החוטאים), ולכן אין נסכים בקרבן חטאת[9]. יתר על כן: הנסכים הוזכרו לפני פרשתנו ביחס לשני קרבנות - קרבן העומר וקרבן חג השבועות. שני הקרבנות הללו מוקרבים כדי להודות לקב"ה על הארץ שנתן לנו, ולכן הם חויבו בנסכים עוד לפני שכל הקרבנות חויבו בהם. זוהי גם הסיבה לכך שהתורה מדגישה שחובת הנסכים חלה גם על האזרח ועל הגר. לכאורה, ניתן היה לחשוב שהגר פטור מהבאת נסכים, שכן אין לו חלק בארץ. לכן, התורה מדגישה במפורש שאף הוא חייב בהבאת נסכים[10].

הפרשת חלה

הזכרנו כבר בעבר, שקיים קשר הדוק בין קדושת האדם לבין קדושת הארץ, והתורה כורכת פעמים רבות את שתיהן ביחד. לכן, לאחר שהתורה מצווה על הנסכים, המסמלים את קדושת הארץ - היא עוברת לצוות על הפרשת החלה, המסמלת את קדושת האדם.

הלחם מסמל במקומות רבים את מעשי האדם[11]. המסר העולה מהפרשה הוא שכפי שקדושה חלה על גידולי הקרקע - כך היא גם חלה על מעשי האדם. התורה מקבילה בין החלה, המובאת מהלחם, לבין תרומת הדגן, המובאת מגידולי הקרקע:

"ראשית ערִסֹתכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גֹרן כן תרימו אֹתה".   (במדבר ט"ו, כ)

מעתה, משמעות הציווי על החלה הוא שהוויתור על הארץ אינו מפקיע רק את אפשרות עבודת ה' על ידי הקרבנות, אלא מפקיע גם את קדושת האדם. אף הציצית מתייחסת ישירות לקדושת האדם, לפי שהתכלת המסמלת את הקדושה במשכן נמצאת בה כפי שצוין לעיל.

פרשת קורח - הבאה מייד אחרי פרשתנו - היא המשך ישיר של פרשת החלה. שהרי קורח טוען ש"כל העדה כולם קדושים" - משמע, הוא בונה את טענתו על קדושת האדם. ביסודו, טיעון זה הוא נכון, וקורח למד אותו מפרשתנו - מפרשת החלה ומפרשת הציצית[12].

לאור הסבר זה, ניתן גם להבין את פרשת המקושש. לאחר שהתורה חזרה והדגישה שחיוב המצוות העיקרי הוא דווקא בארץ - אין פלא בכך שהמקושש קם והחל לקושש עצים במדבר ביום השבת. התורה פותחת את פרשת המקושש במילים "ויהיו בני ישראל במדבר", שכן זהו הבסיס והתשתית לחטאו של המקושש. במובן זה, חטאו של המקושש יונק משורש דומה לחטאם של המעפילים. המעפילים ניסו להכנס לארץ ללא היתר, והמקושש התריס כנגד הקב"ה וטען שכל עוד הוא אינו מקיים את הבטחתו ואינו מכניס את בני ישראל לארץ - אין חובה לקיים את המצוות.

למרות הצידוק האידיאולוגי שהצלחנו להלביש על חטאו של המקושש, ברור לחלוטין שהוא לא חטא בשוגג. בפסוק שלפני פרשת המקושש, התורה מדגישה שמי שיעשה ביד רמה - מגדף את ה', ויש כאן יותר מרמז לחטאו של המקושש. כשם שהמקלל (בפרשת בהר) חטא במזיד - כך גם המקושש שבפרשתנו, וכשם שפרשת מקלל שם ה' נסמכה שם לציווי על השבת - כך גם פרשת מקושש העצים ביום השבת נסמכה בפרשתנו לקללת ה'. כשם שהמקלל מוזכר בפרשת בהר, העוסקת בקדושת הארץ והאדם - כך אף חטאו של המקושש יונק ביסודו מאותו השורש: מההכרה בקשר שבין קדושת האדם, הארץ והשבת.

 

 

לתגובות - parasha@herzog.ac.il