!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

כתובות נד ע"א

מדור אלמנה

שנינו במשנה (נב ע"ב):

"לא כתב לה... 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי' - חייב, שהוא תנאי בית דין".

מכאן למדנו, שהיורשים חייבים לספק מקום מגורים לאלמנה יחד עם מזונותיה. הגמרא (נד ע"א) צמצמה חיוב זה:

"את תהא יתבא בביתי וכו' - תני רב יוסף: בביתי ולא בביקתי".

משמע, שאם דירתם של היתומים קטנה מדי - הם אינם חייבים לדאוג למגורי האלמנה. וכך פירש רש"י:

"בביתי ולא בביקתי -...אין לו בית אלא ביקתא בעלמא, צריף צר וקטן... - יכולין לומר לכי מאצלנו, ד'את תהא יתבא בביתי' כתב לך, ולא בביקתי".

מדור קטן

לפי פירוש זה, הבבלי חולק על מה שלמדנו בירושלמי (פ"ד הי"ג):

"רבי זעירא שאל שאיל לרב נחמן בר יעקב ולר' אבימי בר פפי: לא היה שם בית? אמר ליה: היורשין שוכרין לה".

לדעת הירושלמי, אם אין ליורשים בית (או שביתם קטן מדי) - הם חייבים לשכור לאלמנה בית משלה. בעקבות זאת, הרמב"ן הביא את דברי הגאונים, שפירשו את הבבלי על פי הירושלמי:

"יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה - אינה יכולה לומר להם 'אני אדור כאן ואתם לכו לכם', אלא שוכרים לה בית הראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה".

אך פירוש זה נסתר לכאורה ממה שלמדנו בהמשך סוגייתנו:

"את תהא יתבא בביתי וכו'. תני רב יוסף: בביתי - ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי".

לדעת מר בר רב אשי, כאשר הבית קטן מדי - היורשים אינם חייבים לתת לאלמנה אפילו את מזונותיה. ברור שלדעתו היורשים גם אינם חייבים לספק לה מדור, שהרי הוא פוטר אותם אפילו מתשלום המזונות. לכאורה, גם החולקים על מר בר רב אשי דוחים רק את התלות שבין המדור למזונות, אבל אינם חולקים על עצם הנחתו, שהיורשים אינם חייבים לדאוג למדור האלמנה כאשר המדור שירשו הוא קטן מדי.

כמו כן, למדנו בבבלי לקמן (קג ע"א):

"אמר אביי: נקיטינן, מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו. תניא נמי הכי: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו, ולא עוד אלא אפילו היא אומרת 'הניחוני ואבננו משלי' - אין שומעין לה".

משמע מהגמרא שאם בית האלמנה נפל - היורשים פטורים לגמרי מלספק לה מדור אחר.

נמצא, כי דברי הבבלי לפי פשוטם חולקים על המשתמע בירושלמי. לדעת הירושלמי, אם הדירה שהשאיר האב אינה גדולה מספיק - יורשיו חייבים לשכור לאלמנה דירה הראויה לה. מהבבלי, לעומת זאת, משמע שאם הדירה קטנה מדי - היורשים אינם חייבים לתת לאלמנה מגורים כלל. כפי שראינו, קשה לאמץ את שיטת הגאונים, שפירשו את הבבלי לפי פסק הירושלמי. ואמנם, הרמב"ן הציע הבנה שונה בשיטת הגאונים, כדי להתאימה עם הבבלי:

"אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל, שכיון שתנאי בית דין הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן - ישכרו בית ראוי לדירת כולם, ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו. אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם - אינן שוכרין לה לבדה, משום מִעוטא דכתובה, דכתבי 'בביתי' תרי זמני.

וסברתי כן מפני שאין צורת הגמרא שלנו שישכרו לה היורשין כלום, אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה, מדאמר מר בר רב אשי 'אפילו מזוני ליה לה', אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי".

אמנם, הרמב"ם פסק במפורש כדברי הירושלמי:

"נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר - נותנין לה מדור לפי כבודה". (הל' אישות י"ח, ג)

שיטת מר בר רב אשי

טרם שנדון בשיטת הרמב"ם ובפשט דברי הגאונים, עלינו להסביר את דינו של מר בר רב אשי, הפוטר את היורשים מתשלום מזונות לאלמנה כאשר הם פטורים מלספק לה דירה. שיטה זו היא מוזרה ביותר: וכי מפני שהפסידה מדור - יש לקנסה עוד ולמנוע ממנה גם מזונות? האם מר בר רב אשי דרש את לשון הכתובה גם במקום שהדרשה משוללת היגיון וצדק?

מסתבר, שדינו של מר בר רב אשי קשור בטבורו לשורש דין מזונות אלמנה. מפורש בסוגייתנו, שאלמנה התובעת כתובה בבית דין - מפסידה את מזונותיה. המשנה (נב ע"ב) מבארת שאנשי יהודה ואנשי הגליל נחלקו בדינה של אלמנה שלא תבעה את כתובתה: לפי אנשי יהודה, אם היתומים רוצים - הם יכולים לשלם לה את הכתובה ולהיפטר מחיוב מזונות, גם אם היא לא תבעה את כתובתה. אנשי הגליל, לעומת זאת, סבורים שאם האלמנה לא עשתה דבר להפסיד את מזונותיה - אין זכות ליורשים לסלק אותה ממזונותיה על ידי תשלום הכתובה.

הגמרא לקמן (צו ע"א) מקשרת בין מחלוקת אנשי יהודה ואנשי הגליל לבין נוסח הכתובה:

"תא שמע, אמר רבי זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה. אי אמרת בשלמא 'הניזונת' תנן (והמשנה היא לפי אנשי יהודה, שלפעמים אלמנה ניזונת ולפעמים (אם היורשים רוצים) היא אינה ניזונת) - שפיר; אלא אי אמרת 'ניזונת' תנן (והמשנה היא אליבא דאנשי הגליל, שאלמנה תמיד ניזונת) - ניהוו כבעל: מה בעל מציאת אשה לבעלה - הכא נמי, מציאת אשה ליורשים".

משמע מהגמרא, שיורשי הבעל דינם כבעל דווקא לפי הגרסה 'ניזונת', המתפרשת כאנשי הגליל. לפי הגרסא 'הניזונת' - המתפרשת כאנשי יהודה - מעמד היורשים שונה ממעמד הבעל. וכך פירשו בתוס' (צו ע"א ד"ה תא שמע):

"הואיל והן יכולין לסלקה (לפי אנשי יהודה) - לא הוו כבעל".

וכך גם בתוס' קודם לכן (צה ע"ב ד"ה ניזונת), מובאת הבנה שלפי אנשי יהודה - מעשי ידיה של האלמנה שייכים לה, ולא ליורשי הבעל, שכן מעמד היורשים אינו זהה למעמד הבעל:

" 'ניזונת' תנן, וכאנשי גליל, שהיא ניזונת על כרחן של יתומין, והלכך מעשה ידיה שלהן. אבל לאנשי יהודה, שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה - אין מעשה ידיה שלהן".

בהסבר העניין, נראה שאנשי יהודה חלקו על אנשי הגליל בשאלת יסוד חיוב מזונות האלמנה. לפי אנשי יהודה, תשלומי המזונות נועדו רק למצב הביניים, לפני שהיורשים פרעו את חוב הכתובה. ייתכן שתשלום המזונות הוא קנס על שלא פרעו את הכתובה, ייתכן שזהו אמצעי לחץ כדי שיפרעו אותה, וייתכן שהוא נועד לספק מחיה לאלמנה לפני שהיא מקבלת את כתובתה. מכל מקום, דין מזונות האלמנה אינו אלא חיוב זמני, העומד לפוג עם פרעון הכתובה. לדעת אנשי הגליל, לעומת זאת, היורשים אינם רשאים לשלם את הכתובה ולסיים את חיוב המזונות. לדעתם, חיוב מזונות האלמנה משקף מציאות קבועה ורצויה: האלמנה יושבת בבית בעלה, וממשיכה לנהל את הבית כמו שעשתה בחיי בעלה.

במילים אחרות: לפי אנשי הגליל, המצב של אלמנות הוא במידה מסויימת המשך מצב האישות, ולכן מעמד היורשים זהה למעמד הבעל לעניין מציאתה של האלמנה ולעניין מעשי ידיה. לפי אנשי יהודה, לעומת זאת, האישות פוקעת לגמרי עם מיתת הבעל, ולכן אחרי מיתתו - הכתובה עומדת לפרעון מיידי, ואין שום קשר בין היחס שבין האישה לבעלה לפני מיתתו לבין היחס שבין האישה ליורשי בעלה לפני שפרעו את כתובתה[1].

והנה, לפי רב יוסף, אלמנה הכוחלת והפוקסת - אין לה מזונות. ועיין ברש"י שפירש:

"כיחלה ופירכסה - גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא".   (נד ע"א ד"ה כיחלה ופירקסה)

כלומר, חיוב המזונות נשאר בתוקפו רק כאשר האלמנה מתעכבת בבית בעלה לכבוד בעלה. אם כוחלת ופוקסת, ומגלה בכך שהיא מעוניינת לשוב ולהתחתן - אין לה מזונות. וכך מתפרשות גם שיטות שמואל ורב ענן:

"אמר רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להִנשא ונתפייסה - אין לה מזונות. הא לא נתפייסה - יש לה מזונות?!

אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: אמרה 'מחמת פלוני בעלי' (אם לא נתפייסה מחמת כבוד בעלה) - יש לה מזונות, 'מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה' (אם לא נתפייסה מחמת כבודה) - אין לה מזונות".

אם האלמנה יושבת בבית בעלה ואינה מתחתנת מפני כבוד בעלה - הרי שמצב האישות ממשיך, ולכן היורשים חייבים לזון אותה. כך מסתבר לפי שיטת אנשי הגליל.

לאור הנ"ל, נקל להבין את שיטת מר בר רב אשי, שאם האלמנה אינה נשארת בבית הבעל משום שאין שם מספיק מקום - היורשים פטורים מלשלם לה מזונות. אם האלמנה אינה גרה בבית בעלה - גם אם היא אינה אשמה בכך - היא אינה ממשיכה את מצב האישות (על ידי ישיבה בבית בעלה לכבוד בעלה). לכן טען מר בר רב אשי שאם לא מתקיים "את תהא יתבא בביתי" - אין חיוב של "ומיתזנא מנכסי".

שיטת החולקים על מר בר רב אשי

ראינו, אם כן, שלפי מר בר רב אשי, דין מדור אלמנה אינו רק חיוב ממוני שהיורשים חייבים לאלמנה, אלא מסגרת שבה האלמנה ממשיכה את מעמדה ומקומה במשפחת בעלה. להלכה, "לית הלכתא כמר בר רב אשי", ומסתבר שלפי החולקים עליו - מדור האלמנה אינו חיוב אישותי אלא חיוב ממוני בלבד.

אמנם, התוס' (נד ע"א ד"ה בביתי) הסתפקו אם מותר ליורשים לספק לאלמנה דירה אחרת בשווי הדירה של בעלה, או שהם חייבים לתת לה את דירת בעלה דווקא, "ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו". מסתבר, שאם חיוב המדור הוא חיוב ממוני - אין כל מניעה שהיתומים יתנו לאלמנה דירה אחרת כיוצא בה; אך אם דין המדור נועד לאפשר את המשך האישות - היורשים אינם רשאים להחליף את דירתה של האלמנה. לפי גישה זו, אף החולקים על מר בר רב אשי עשויים לראות את חיוב המדור כחיוב אישותי. אמנם, לדבריהם אם היתומים אינם יכולים לספק לאלמנה מדור מתאים - חיוב המזונות אינו פוקע. ניתן לפרש את שיטתם בשתי צורות:

א. ייתכן שהאישות ממשיכה בזמן האלמנות כל זמן שהאלמנה מתעכבת מלהתחתן לכבוד בעלה, אפילו אם היא אינה יכולה לשבת בפועל בביתו. בדומה לכך, שנינו לקמן (קג ע"א):

"אלמנה שאמרה 'אי אפשי לזוז מבית בעלי' - אין היורשין יכולין לומר לה 'לכי לבית אביך ואנו זנין אותך', אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה. אמרה 'אי אפשי לזוז מבית אבא' - יכולין היורשין לומר לה 'אם את אצלנו - יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו - אין ליך מזונות'. אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים - זנין אותה והיא בבית אביה".

הרי לנו, שאם יש לאלמנה טענה המצדיקה את חזרתה לבית אביה - היא אינה מפסידה את מזונותיה, אף על פי שהיא אינה יושבת בפועל בבית בעלה.

ב. ייתכן שחיוב מזונות האלמנה הוא בעל אופי כפול. כאשר האלמנה יושבת בבית בעלה - היא מקבלת מזונות מפאת המשך האישות; אך כאשר היא אינה יכולה להישאר באותו בית מסיבות שאינן תלויות בה - היורשים חייבים לזון אותה מדין חוב ממוני. כיוון שבסוגייתנו האלמנה אינה יכולה לשבת בבית בעלה בגלל גודלו, ולא בגלל חוסר רצונה לעשות זאת - היורשים חייבים במזונותיה.

שיטת הרמב"ם והגאונים

כעת, יכולים אנו לשוב לשיטת הרמב"ם והגאונים שראינו בתחילת השיעור. פוסקים אלו הכריעו על פי הירושלמי, שאם דירת הבעל אינה ראויה לאלמנה - היורשים חייבים לשכור לה דירה אחרת. כזכור, הקשינו על כך מסוגיית "מדור אלמנה שנפל", שם מפורש שאם מדור האלמנה נפל - היורשים אינם חייבים לבנותו, ומשמע שהיורשים אינם חייבים לספק לאלמנה דירה כלל (כאשר היא אינה יכולה לדור בביתם). סוגייה זו עומדת בניגוד לשיטת הרמב"ם, שהרי אם היורשים חייבים לשכור לאלמנה דירה - ברור שהם חייבים לתקן דירה שנפלה. אמנם, לפי מה שביארנו, יש הבדל יסודי בין מצב שבו האלמנה ממשיכה לגור בבית בעלה, לבין מצב שבו האלמנה גרה בדירה חלופית. במקרה הראשון - מצב האישות ממשיך, וחובת סיפוק הדירה היא חוב אישותי; במקרה השני - שכירת דירה חלופית אינה אלא תשלום של חוב ממוני המוטל על היורשים, אבל אין בה המשך של מצב האישות.

כמו כן, נקל להבין כיצד פירש הרמב"ם את סוגייתנו. הרי הקשינו ששיטתו נסתרת משיטת מר בר רב אשי, שאם הדירה אינה ראויה - אין לאלמנה מזונות כלל, ועל כורחנו שמר בר רב אשי הבין שאם הדירה אינה ראויה - היורשים אינם חייבים לספק לה דירה. אמנם, לפי מה שביארנו, יש להסביר שגם למר בר רב אשי היורשים חייבים לשכור דירה לאלמנה, ואף על פי כן הם אינם חייבים לשלם לה מזונות. הרי ראינו שהתלות בין מזונות לבין דירה אינה תלות טכנית, הנובעת רק מדרשת לשון הכתובה, אלא משקפת קשר מהותי בין האלמנה היושבת בבית בעלה לבין המשך מצב האישות. לפי מר בר רב אשי, רק כאשר האלמנה ממשיכה לשבת בבית בעלה - יש המשך של האישות, ומתקיים בה "ואת תהא יתבי בביתי ומתזנה מנכסי". לכן, רק במצב זה היורשים חייבים לשלם לה מזונות משום המשך האישות. אם האלמנה אינה יושבת בבית בעלה - אף על פי שהיורשים חייבים לממן לה מגורים חלופיים, הם אינם חייבים לזונה.


להלכה, "לית הלכתא כמר בר רב אשי", והיורשים חייבים לזון את האלמנה גם כאשר היא אינה יושבת בפועל בבית בעלה. בהסבר הדבר, טענּו שחיוב מזונות האלמנה הוא בעל אופי כפול: מחד - הוא חוב אישותי, ובאותה עת - הוא גם חוב ממוני. לחילופין, ייתכן שהחולקים על מר בר רב אשי סוברים שהמשך האישות אינו תלוי בקיום המדור הפיזי. גם אם האלמנה אינה יכולה לגור בבית בעלה בפועל - עדיין היא יכולה להמשיך את הקשר שלה עם בעלה המנוח, כל עוד היא נשארת במצב אלמנות לכבודו.

 

* * * *

 

בשיעור זה סיימנו את הפרק הרביעי של מסכת כתובות (לאחר שסיימנו במהלך השנה גם את הפרק הראשון), ואנו יוצאים ל"בין הזמנים". בתקופת "בין הזמנים" ובחודש אלול לא יתפרסמו שיעורים במסגרת זו, אך בבית המדרש הוירטואלי ימשיכו להתפרסם השיעורים בעיון במסכת ברכות, שהחלו לפני מספר שבועות. כמובן, בזמן זה יתפרסמו בבית המדרש הוירטואלי גם השיעורים הקבועים על פרשת השבוע.

בשנה הבאה, אי"ה, נעסוק במסגרת זו במסכת בבא-מציעא (במקביל ללימודים בישיבה).

 

נשמח מאוד לקבל מכם הערות, תגובות ובקשות
הנוגעות לשיעורים שהתפרסמו השנה במסגרת זו!

 

חופש נעים, והמשך לימוד פורה!

הרב יאיר קאהן ומערכת בית המדרש הוירטואלי

office@etzion.org.il

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   בשאלה דומה הרחבנו בשיעור הקודם.