כתובות נ ע"ב

חיוב פרנסה

לפי דין תורה, רק הבנים יורשים את אביהם. בנים אלו חייבים לדאוג לצרכי הבנות, ולכן חייבים במזונותיהן ובפרנסתן.

חיוב המזונות הוא אחד מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב לאשתו, כמו ששנינו:

"בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין".   (כתובות נב ע"ב)

הפרנסה, לעומת זאת, פירושה העברת אחוז מן הירושה לבנות כדי שתהיה להן נדוניא. חיוב הפרנסה הוא חיוב נפרד, כפי שלמדנו בפרק "מציאת האשה":

"אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה אינה כתנאי כתובה".
     (כתובות סח ע"ב)

הבדל זה בין הפרנסה לבין המזונות בא לידי ביטוי בסוגייתנו, בעניין גבייה מן המטלטלין. מעיקר הדין, הבנות אינן ניזונות מן המטלטלין, כיוון שהמזונות הם תנאי כתובה, ו"תנאי כתובה ככתובה", ואף הכתובה אינה נגבית ממטלטלין (ראה ברש"י נ ע"ב ד"ה או דלמא). חיוב הפרנסה, לעומת זאת, אינו חלק מתנאי הכתובה, ולכן הוא נגבה גם מן המטלטלין. וכך משמע בהמשך הסוגייה ב"מציאת האשה":

"דאילו פרנסה - גביא נמי ממטלטלי, ותנאי כתובה - ממקרקעי גביא, ממטלטלי לא גביא".   (סח ע"ב)

הבחנה זו עומדת בעינה אף לאחר התקנה שיהו הבנות ניזונות מן המטלטלין, כפי שלמדנו:

"אמר רבי חייא בר יוסף: רב זן מחיטי דעלייה. איבעיא להו: פרנסה הויא, ומאי עלייה?- מעילוייא דאב, וכדשמואל, דאמר שמואל: לפרנסה שמין באב; או דלמא - מזוני ממש הוה, ומאי עלייה?- מדברים טובים שנאמרו בעלייה, דאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין?".   (נ ע"ב)

מרש"י (ד"ה או דלמא) משמע שתקנה זו אינה משקפת את שורת הדין, שהרי מן הדין היה שהבנות לא יהיו ניזונות מן המטלטלין, משום שתנאי כתובה ככתובה.

תשלום הפרנסה ממטלטלין

אך יש לעיין: הגמרא תלתה את תשלום הפרנסה ממטלטלין בשיטת שמואל, הפוסק כרבי יהודה, ששמין באב (כלומר, האחים נותנים לאחותם פרנסה כפי שהאב היה יכול לתת לה). ב"מציאת האישה" שנינו שחכמים חולקים על שיטת ר' יהודה:

"רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה - ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני! אלא שמין את הנכסים ונותנין לה".   (סח ע"א)

כיוון שהגמרא תולה את תשלום הפרנסה ממטלטלין בשיטת ר' יהודה דווקא, משמע שלפי חכמים - הסוברים שאין שמים בדעת האב - האישה אינה מתפרנסת אלא מן הקרקע. אך מסקנה זו קשה, שהרי מתוך הגמרא ב"מציאת האישה" משמע שהמחלוקת בין רבי יהודה וחכמים היא רק אם הולכים אחרי אומדן דעת האב, ומעולם הם לא נחלקו ביסוד חיוב הפרנסה. ואף התוס', המבארים את סברת חכמים, לא תלו את שיטתם בתשלום מן הקרקע דווקא:

"דעישור נכסים יהבינן, משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם". (סח ע"ב תוד"ה כל)

אולי אפשר לפרש, שתשלום הפרנסה ממטלטלין אינו תלוי במחלוקת התנאים, והגמרא בסוגייתנו לא באה אלא להסביר את המונח "עלייה" בהקשר של פרנסה. לפי פירוש זה, מסקנת הסוגיה (נא ע"א) - "דאמר רבא, הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה" - נאמרה בין לרבי יהודה בין לחכמים.

ואכן, כך משמע מדברי רב אחאי גאון:

"ברם צריך: וכי מתזנא - ממקרקעי, או אפילו ממטלטלי? כתובה שויוה רבנן, אי לא? אם תימצא לומר - כיון דמזונות, דתנאי בית דין ככתובה דמי - עישור נכסי מאי? כיון דמשמין באב - לא שנא ממטלטלי ולא שנא ממקרקעי, או דילמא, כיון דאב לא פקיד לה - הוה ליה כתקנתא דרבנן, ושויוה רבנן כתנאי כתובה?

תא שמע, דאמר רבא: הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזונות בין לפרנסה. אלמא, כיון דאב לא פקיד, אף על גב דשמין באב - תקנתא דרבנן היא, וככתובה   שויוה רבנן".

הרי שרב אחאי גאון פסק במפורש שגובים פרנסה רק מהקרקע, אף על פי ששמין בדעת האב. וכך הביא הרמב"ן (סח ע"א) בשם הבה"ג, וכך הבין המאירי את הרמב"ם שפסק סתם:

"עישור זה שהוא לפרנסה - אינו מתנאי כתובה, לפיכך אפילו לתקנת אחרונים - אינו ניטל אלא מן הקרקע".
    (הל' אישות כ', ה)

הרמב"ם אינו מבחין בין עישור נכסים לבין אומדנה בדעת האב, ומכאן שהוא פסק ששמים באב ובכל זאת פרנסה נגבית רק מן הקרקע.

ברם, עיין בתוס' (נא ע"א ד"ה ממקרקעי), שהקשו:

"ואם תאמר: קשיא דרבא אדרבא! דבפרק "מציאת האשה" פסיק רבא הלכה כר' יהודה, דאמר "ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה", ואמרינן התם דשמואל כר' יהודה סבירא ליה. אלמא סבר רבא דשמין באב, ואם כך גביא ממטלטלי, כדאמרינן בשמעתין".

הרי לן, שלדעת בעלי התוס' רבי וחכמים נחלקו אם הפרנסה נגבית רק מקרקעות או גם מהמטלטלין. תוס' תירצו:

"ויש לומר: דהא דאמר רבא הכא 'ממקרקעי ולא ממטלטלי' - היינו בדלא אמידניה, והא דסבר רבא התם כרבי יהודה ושמואל - בדאמידניה, שדעתו שתגבה ממטלטלי".

תירוץ זה מבוסס על הגמרא בדף סח ע"א:

"אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. אמר ליה: יהא רעוא, כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי. ומי אמר רבא הכי? והתניא: רבי אומר - בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים, ואמר רבא - הלכתא כרבי?! לא קשיא: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה. הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים. קשיין אהדדי! אלא לאו, שמע מינה - הא דאמידניה, הא דלא אמידניה, שמע מינה".

לפי חילוק זה, אם אומדים את דעת האב - אזי שמים לפי אומדנה זו, וגובים אפילו מן המטלטלין. אבל בהיעדר אומדנה של דעת האב - שיעור הפרנסה הוא עישור נכסים, שנגבה רק מן הקרקע. אמנם, לפי תירוץ זה חזרה קושייתנו למקומה: מה הקשר בין אומדן דעת האב לבין גבייה מן המטלטלין?  

יסוד דין פרנסה

והנה, ביסוד דין פרנסה למדנו:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". בשלמא בנים - בידיה קיימי, אלא בנתיה - מי קיימן בידיה?- הא קא משמע לן דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה, ואתו נסבי לה.  
ועד כמה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי".   (נב ע"ב)

הרי לנו, שהאב מצוּוֶה לפרנס את בתו כדי שתוכל להתחתן. ואף שמדברי הרמב"ם משמע שמצווה זו היא רק מדרבנן, מפשט הגמרא עולה שזהו דין מן התורה, וכך הבין גם הריטב"א[1]:

"פירוש - מצוה דאורייתא היא, מדברי קבלה".

כל זה אינו אלא בנוגע לאב, אבל אם מת האב - יש דין מפורש המחייב את האחים לפרנס את אחותם מתוך הכסף שירשו מאביהם. בדף סט ע"א מבואר שאמימר חשב שהבת יורשת אחוז מסויים מן הירושה מדין פרנסה, אך למסקנה - יש לה דין בעלת חוב, ולא יורשת[2]. אם הפרנסה היא מדין ירושה - ברור שהפרנסה אחרי מיתת האב מיוסדת על מצוַת האב לפרנס את בתו. אבל למסקנת הגמרא, שהבת היא בעלת חוב של אחיה, ייתכן שחז"ל הטילו על היורשים חיוב חדש, ואין קשר בין חיוב הפרנסה של האב לבין חיוב הפרנסה של האחים.

ואכן, הגמרא שם חוקרת האם האישה היא בעלת חוב של האב, והיורשים צריכים לשלם את חובות אביהם, או שמא היא בעלת חוב ישירה של האחים:

"השתא, דאמרת בעלת חוב הויא - דאבא או דאחי?".

הגמרא מסיקה שהבת היא בעלת חוב של האחים, ולכאורה נראה מכאן שדין הפרנסה הוא חיוב חדש על היורשים.

ברם, למדנו בדף סח ע"ב:

"אלא מאי, פרנסה אינה כתנאי כתובה? לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו - אין שומעין לו. אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה".   (סח ע"ב)

יש לדייק שני דברים מדין זה: ראשית - האב יכול להיפטר מחיובו לפרנס את בתו, ושנית - כאשר האב פטור מפרנסה, אף היורשים פטורים מפרנסה.

הדיוק הראשון מובא בדברי הריטב"א, הכותב שהאב אמנם מצוּוֶה לפרנס את בתו, אך אין עליו חובה לעשות זאת, ומביא סוגייה זו כהוכחה לדבריו. הדיוק השני הוא תמוה, שהרי הסקנו לעיל שפרנסת האחות הוא חיוב חדש המוטל על היורשים, ולא תולדה של דין פרנסת הבת[3]!

בפתרון שאלה זו, אפשר להציע שישנם שני מסלולים נפרדים של פרנסת האחות ע"י האחים. מצד אחד, ראינו שמוטל על היורשים חוב חדש, המחייב אותם לפרנס את אחותם. אמנם, היורשים יכולים להיפטר מחוב זה, אם יבחרו במסלול שני, המבוסס על הרעיון ש"ברא כרעא דאבוה". הבנים יכולים לקיים את המצווה שהייתה מוטלת על אביהם, ולפרנס את בתו באמצעות נכסיו, וכך לקיים מה שנאמר "ואת בנותיכם תנו לאנשים". היורשים יכולים להיכנס במקום אביהם לפרנס את אחותם, ורק אם הם אינם עושים זאת - חל עליהם חיוב חדש של פרנסת האחות. אם כך, אף על פי שהפרנסה היא חיוב חדש - מכל מקום, היא מותנה באי-קיום מצוַת האב, וחלה על האחים רק כאשר הם אינם נזקקים לקיים את מצוַת אביהם. מכל מקום, ברור שאם האב הכריז שהוא אינו מעוניין לפרנס את בתו מנכסיו - היורשים אינם נזקקים לקיים מצוַה זו, ואף החוב אינו חל עליהם.

אם כנים הדברים, מסתבר שבזה חלוק דין עישור נכסים מדין שמין בדעת האב. אמנם, כפי שראינו בתוס', היורשים חייבים בעישור נכסים מדין קיום מצוַת האב, כיוון שכך נותנים סתם בני אדם לבנותיהם[4]; אך השיעור הקבוע - המתעלם מרצונותיו הפרטיים של האב - הוא שיעור החוב המוטל על היורשים. אם היורשים מחליטים לשום בדעת האב - הם אינם באים כדי לפרוע את חוב הפרנסה הקבוע בהלכה, אלא כדי לקיים את מצוַת אביהם, ולכן הם משלמים לאחות על פי אומדן דעת האב.

בדרך זו, נקל להבין מדוע פרנסה נגבית ממטלטלין רק כאשר שמין בדעת האב. בנוגע לקיום מצוַת האב - כל נכסיו ערבים לקיום המצווה, ואין שום הבדל בין קרקע לבין מטלטלין. לכן, כאשר הבנים נכנסים במקום אביהם כדי לקיים את מצוותו - הם חייבים לשלם את הפרנסה מכל נכסיו. אך אם היורשים אינם שמין את דעת האב, ובאים כדי לפרוע את חוב הפרנסה המוטל עליהם, שהתחדש מכוח התקנה - אזי איננו מסתכלים על האב, ואיננו מחשבים מה היה האב משלם אילו היה בפנינו. במקרה כזה, אין לנו אלא לשלם על פי גדרי תקנת הראשונים, המחייבת את היורשים לפרנס את אחותם מהקרקע שירשו מאביהם בלבד.