למנויינו: החל משבוע זה, לאחר שסיימנו את הפרק הראשון, יעסוק השיעור בפרק הרביעי של מסכת כתובות. באופן כללי, הפרק עוסק בחובות הבעל לאשתו. לימוד פורה!

 

כתובות מו ע"ב

זכויות האב בבתו

"האב זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, בשטר ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה...".  
    (משנה כתובות מו ע"ב)

משנתנו מזכירה רשימה של תחומים, שבהם יש לאב זכות על בתו: לקדשה, לקבל את מציאתה ואת מעשי ידיה, להפר את נדריה ולקבל את גיטה. הגמרא עוסקת במקורות לזכויות אלו, ומסיקה שיש מקור נפרד לכל זכות:

"בכסף מנלן? אמר רב יהודה: אמר קרא "ויצאה חִנם אין כסף" - אין כסף לאדון זה, ויש כסף לאדון אחר. ומנו? - אביה...

מנין שמעשה הבת לאביה? שנאמר "וכי ימכור איש את בתו לאמה" - מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה.

למה לי? תיפוק ליה מ"בנעוריה בית אביה"? אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב.

וכי תימא נילף מינה - ממונא מאיסורא לא ילפינן.

וכי תימא נילף מקנסא - ממונא מקנסא לא ילפינן.

וכי תימא נילף מבושת ופגם - שאני בושת ופגם, דאביה נמי שייך ביה...".   (כתובות מו ע"ב)

שיטת רש"י

אמנם, בפרק "החובל" קובע רש"י שניתן ללמוד מהפסוק "בנעוריה בית אביה" שהאב זכאי בשבח הנעורים של בתו. הגמרא שם מעלה אפשרות שמי שחבל בילדה קטנה חייב לשלם את דמי החבלה לאביה:

"כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב - חבלה נמי דאבוה הוי".   (בבא-קמא פז ע"ב)

ומסביר שם רש"י:

"[שבח נעורים לאב - דכתיב] "בנעוריה בית אביה" - כל שבח נעורים לאביה, אפילו כסף קדושין שלו".

אם כך, לדעת רש"י ניתן ללמוד את זכות האב בכסף קידושי בתו מהפסוק "בנעוריה בית אביה", שנכתב בהפרת נדרים. ואכן, תוס' שם דוחים את פירוש רש"י מכוח סוגייתנו:

"וקשה לפירושו, דבריש פרק קמא דקדושין וב"אלו נערות" אמר דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב, ולא ילפינן מהתם שאר דברים".   (בבא-קמא פז ע"ב תוד"ה כיון)

רש"י חוזר על קביעתו, שניתן ללמוד את כל זכויות האב בבתו מהפסוק "בנעוריה בית אביה" במקום נוסף. המשנה בבבא-מציעא (יב ע"א) קובעת ש"מציאת בנו ובתו הקטנים... -   הרי אלו שלו", ורש"י שם מסביר:

"בתו הקטנה - בכתובות ילפינן לה מקראי, דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה".

ודבריו של רש"י תמוהים. שהרי בסוגייתנו מפורש שזכות האב במציאת בתו אינה נלמדת מ"בנעוריה בית אביה", אלא היא רק תקנה משום איבה.

שיטת הרמב"ם

אמנם, מצאנו חבר לרש"י בשיטתו הייחודית. גם הרמב"ם לומד מהפסוק "בנעוריה בית אביה" את כל זכויותיו של האב בבתו. בפירוש המשניות על משנתנו מסביר הרמב"ם:

"האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כו' - אלו הענינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה, לפי שנאמר "בנעוריה בית אביה", ובא בקבלה - כל שבח נעוריה לאביה...".

ובדומה לכך, בפירושו על המשנה בבבא-מציעא כותב הרמב"ם:

"הבת - כל זמן שהיא נערה, מציאתה לאביה... לפי שכל שבח נעורים לאב, כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתובות".

ואף דברים אלו נסתרים מהגמרא שלנו, ויש לבארם.

"שבח נעורים"

בפרק "אלו נערות" (כתובות לט ע"ב) קובעת הגמרא שקטנה אינה יכולה למחול על תשלומי הצער, כיוון שהיא ברשות אביה:

"משל דמפותה - למה הדבר דומה? לאדם שאמר לחבירו 'קרע שיראין שלי והפטר'.

שלי?! דאבוה היא".

ורש"י מבאר מדוע התשלומים שייכים לאביה:

"דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה, והיאך היא יכולה למחול?!".   (כתובות לט ע"ב ד"ה דאבוה היא)

ודברים אלו תמוהים. לא רק שהם נסתרים מסוגייתנו, הדוחה את הלימוד הזה שכן "ממונא מאיסורא לא ילפינן", אלא אף הם קשים לגופם. הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בפרשת המפתה: "ונתן האיש השֹכב עמה לאבי הנערָ חמשים כסף" (דברים כ"ב, כט), ומדוע צריך היה רש"י לתלות את זכות האב בכך ש"כל שבח נעורים לאביה"?

מתוך שאלה זו, נראה בעליל שרש"י משתמש במושג "שבח נעורים" אפילו במקום שהתורה מעניקה את התשלומים לאב במפורש. נראה, אם כן, שלדעת רש"י אין לומדים את כל זכויות האב בבתו מהפסוק "בנעוריה בית אביה", אך כל הזכויות הללו נחשבות כולן ל"שבח נעורים".

אם כך, יש לבאר שדברי רש"י והרמב"ם מיוסדים על אדני סוגיתנו, אלא שהם פירשו אותה באופן אחר. לפי תוס', הגמרא הסיקה שהפסוק "בנעוריה בית אביה" נאמר רק בעניין הפרת נדרים, ואי אפשר ללמוד משם דבר וחצי דבר לתחומי הממונות. לכן הגמרא הביאה דרשה נפרדת לכל זכות וזכות, ובסופו של דבר - יש לאב זכויות רבות בבתו, שכל אחת מהן נלמדת ממקור שונה. לעומתם, רש"י והרמב"ם הבינו שלמסקנה יש רק מושג אחד של "שבח נעוריה לאביה". הגמרא דנה בהיקפו של מושג זה: האם הוא נאמר רק בהפרת נדרים, או שמא יש ליישמו אף בתחומים נוספים. לדבריהם, אחרי שלמדנו (ממקורות אחרים) שיש לאב זכות בתחומים נוספים - יש להרחיב את זכות האב על שבח הנעורים, הנלמדת מ"בנעוריה בית אביה", ולהכליל בה את כל זכויותיו של האב בבתו. לכן, "שבח הנעורים" שהתורה זיכתה לאב כולל בתוכו תשלומי אונס ומפתה, מעשה ידיה, מציאתה וזכויות נוספות.

קבלת הגט

כדי לדון ביחס שבין האב לבתו, נפתח בזכותו של האב לקבל גט עבורה. המשנה בגיטין (סד ע"ב) מזכירה מחלוקת בין ר' יהודה לבין חכמים בנושא גיטה של נערה מאורסה:

"נערה המאורסה - היא ואביה מקבלין את גיטה.

אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד".

משנה זו עוסקת בשאלה אם נערה המאורסה יכולה לקבל את גיטה, אך אינה נוגעת בשאלה אם לדעת חכמים גם קטנה יכולה לקבל את גיטה לבדה. למעשה, רש"י סותר את עצמו בשאלה זו: במסכת קידושין (מג ע"ב ד"ה נערה) קובע רש"י כי לדעת חכמים, גם קטנה יכולה לקבל את גיטה לבדה; ואילו במסכת גיטין (סד ע"ב ד"ה היא) משמע מרש"י שקטנה אינה יכולה לקבל את גיטה לבדה. הראשונים דנו בסתירה זו, ועסקו בשאלה מהי מסקנתו של רש"י.

הגמרא על המשנה שהבאנו מנסה לבאר את שורש המחלוקת שבין ר' יהודה לחכמים:

"במאי קמיפלגי? רבנן סברי: ידא יתירתא זכי לה רחמנא, ורבי יהודה סבר: במקום אביה, יד דילה לאו כלום היא".   (גיטין סד ע"ב)

מהי ה"יד היתירה" שיש לנערה? תוס' מסבירים (בשם ריב"ם) שיד זו היא היד של האב:

"והא דאמרינן בגמרא "יד יתירא זכי לה רחמנא" - היינו יד האב. דיד עצמה עיקר, שיש לה בבגרות, ולא ניתן לה יד האב לבטל כח ידה".  (גיטין סד ע"ב תוד"ה נערה)

באופן בסיסי, הכוח לקבל גט מצוי בידי הבת. כאשר היא קטנה - היא אינה יכולה לקבל את הגט, שכן אין לה דעת מספיקה לעשות זאת. אולם כאשר היא הופכת לנערה, וכבר יכולה לקבל את הגט בעצמה - אין כל סיבה להתנגד ליכולתה לעשות זאת. אמנם, התורה זיכתה לה יד נוספת - ידו של אביה - וקבעה שאף הוא רשאי לקבל עבורה את גיטה.

פירוש הפוך לגמרא זו מביא תוס' בשם רש"י (וכן מופיע ברמב"ן (קידושין מג ע"ב)):

"והא דאמר בגמרא "רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא" - היינו יד עצמה, שניתוָסף לה כשהיא נערה. דכשהיתה קטנה - לא היה לה יד כי אם יד אב".

לדעת הרמב"ן, היד הבסיסית של הבת שייכת לאביה, וכאשר היא גדֵלה - היא מקבלת יד נוספת: ידה שלה עצמה.

שתי העמדות הללו משקפות שתי הסתכלויות שונות על יחסי האב ובתו. לדעת תוס', הזכויות שייכות באופן עקרוני לבת, והאב מקבל אותם באופן עקיף, בתור אפוטרופוס שלה. הרמב"ן, לעומת זאת, סבור שעיקר הזכויות (והסמכויות) נתונות לאב, ולבת אין יד משל עצמה כלל.

עד כה ראינו שהמחלוקת בין תוס' לרמב"ן מתייחסת לקבלת הגט עבור קטנה. האם הרמב"ן סבור כך גם ביחס לנערה? מחד - נערה היא כבר בוגרת; אך מאידך - היא עדיין מצויה תחת סמכותו השיפוטית של אביה. ואכן, האפשרות לחלק בין קטנה לנערה מופיעה כבר בגמרא, ביחס לקבלת כסף הקידושין:

"ואימא הני מילי קטנה, דלית לה יד. אבל נערה - דאית לה יד - איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא". 
    (קידושין ג ע"ב)

ייתכן, שהאב יקבל רק את כסף הקידושין של בתו הקטנה, אך לא יקבל את כסף הקידושין של בתו הנערה, שהרי היא יכולה להשיא את עצמה בכוח עצמה. מסוגייה זו, הריטב"א הסיק שהאב מקבל את כסף קידושיה של בתו כי הוא מוגדר כ"בעל דבר":

"ופרקינן: "השתא - אביה מקבל קידושיה, דכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה", ואיהי שקלא כספא?!". פירוש: כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בעל כרחה ושלא מדעתה - איהו חשיב מקנה ובעל דבר, וכממונו היא חשובה בענין זה. וכיון דאיהו הוי מקנה - לא סגי דלא להוי כספא דיליה, דאי איהי שקלא כספא - איהי חשובה בעל דבר, ואין האב אלא כשליח, ואם כך האיך אפשר לו לקדשה בעל כרחה". 
  (ריטב"א קידושין ג ע"ב ד"ה מנ"ל)

כיוון שהתורה זיכתה את האב לקדש את בתו הקטנה בעל כרחה - הוא נחשב ל"בעל דבר", ולכן הוא מקבל את כסף הקידושין. לעומת זאת, נערה כבר אינה קטנה, ולכן הגמרא מציעה שהיא תֵחשב ל"בעלת דבר" ותקבל את כסף קידושיה.

מכל מקום, למסקנה הגמרא קובעת שהאב מקבל את כסף קידושיה של בתו גם כאשר היא נערה. ייתכן שמסקנה זו מצביעה על כך שהאב נחשב ל"בעל דבר" גם בקידושי בתו הנערה; אולם ייתכן גם שהנערה נחשבת ל"בעלת דבר", והאב מקבל את כסף הקידושין כשם שהוא מקבל את כל שבח הנעורים של בתו[1].

שתי העמדות שהצגנו בנושא מעמדה של הנערה לעומת אביה, מוצאות את ביטויין במחלוקת המובאת בגמרא בקידושין, אודות שיטת חכמים בקידושי נערה:

"אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין - כך מחלוקת לקידושין. ורבי יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא".   (קידושין מג ע"ב)

לדעת ריש לקיש, נערה יכולה לקבל את קידושיה בעצמה כשם שהיא יכולה לקבל את גיטה בעצמה. ר' יוחנן, לעומתו, סבור שמחלוקת חכמים ור' יהודה נוגעת רק לקבלת גט, אך כל התנאים מסכימים שנערה אינה יכולה לקבל את קידושיה ללא אביה. ייתכן שמחלוקת זו נובעת משתי ההבנות דלעיל: לדעת ריש לקיש, הנערה נחשבת ל"בעלת דבר" אודות קידושיה, ולכן היא יכולה לקדש את עצמה. ר' יוחנן, לעומתו, סבור שאביה של הנערה הוא ה"בעל דבר" על קידושי בתו, ולכן הוא בלבד רשאי לקדשה (גם אם היא יכולה לקבל את גיטה לבדה)[2].

תשלומי החבלה

ביחס לתשלומי החבלה של קטנה, כותבת הגמרא בבבא-קמא:

"בעא מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים - חבלה למי? מי אמרינן, כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב - חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא - דהא אפחתה מכספה; או דילמא - שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה - כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל, לא קנייה ליה רחמנא?".  
  (בבא-קמא פז ע"ב)

החקירה העולה בגמרא היא למי מגיע כסף החבלה של קטנה. ייתכן שהכסף שייך לאב, כיוון שהתורה הקנתה לו את כל שבח הנעורים שלה והחבלה גורמת לירידה בערכה. מאידך, ייתכן שהתורה הקנתה לאב רק את שבח הנעורים, כיוון שהוא יכול להשיא אותה למנוול ומוכה שחין, אבל לא הקנתה לו את תשלומי החבלה, כיוון שהוא אינו יכול לחבול בה.

כפי שראינו, לדעת רש"י והרמב"ם זכויות האב בבתו מצטרפות לכלל של "כל שבח נעורים לאביה". לכן, יכולים אנו להבין את הסברה שהאב יקבל את תשלומי החבלה של בתו. אבל אפילו אם לא נקבל את שיטת רש"י והרמב"ם, ונטען - בדומה לתוס' - שהגמרא כתבה "שבח נעורים" לסימנא בעלמא - עדיין ייתכן שגם תשלומי חבלה כלולים ב"שבח הנעורים" שמקבל האב בבתו.

כפי שראינו, הגמרא תלתה את השאלה אם האב מקבל את תשלומי החבלה של בתו בשאלה אחרת: מהו יסוד זכאותו של האב לשבח הנעורים של בתו. אם "שבח הנעורים" הוא זכות כללית, שאינה תלויה בכך שהאב רשאי לקדש את בתו - הרי שהתורה מינתה את האב לאפוטרופוס על בתו, והוא מקבל גם את תשלומי החבלה שלה. סמך לשיטה זו ניתן להביא מחובותיו של האב כלפי בתו:

"רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות משום זילותא".   (כתובות מט ע"א)

יש חובה מיוחדת לאב לדאוג לצרכי בתו, וממילא - מתוקף תפקיד זה - הוא זוכה במעשה ידיה, במציאתה, בתשלומי האונס והמפתה, בתשלומי החבלה ובכסף הקידושין.

מאידך, ייתכן שזכות האב בבתו אינה אפוטרופסות כללית, אלא נובעת מהעובדה שהאב יכול לקדש את בתו למנוול ומוכה שחין. כך כותב הרש"ר הירש בתחילת פרשת משפטים:

"שעיקר כל עניין מכירת הבת - אינו אלא המחשבה על דבר אפשרות נשואיה. הבת נשארת אַמָה רק כל זמן שאיננה עדיין בת נישואין, משנעשה בת נישואין - על האדון לשאת אותה לאשה או להוציאה חנם אין כסף".

לפי גישה זו, יכולת האב למכור את בתו לאמה אינה נובעת מזכות כללית שיש לו בה, אלא מיכולתו לקדש אותה. הרש"ר הירש מבסס את שיטתו על שיטת הראשונים, שהבעל יכול להפר נדרי עינוי נפש של אשתו רק בדברים שבינו לבינה, והוא כותב:

"האב זכאי להפר את נדרי בתו רק בהתחשב בייעודה לחיי הנישואין שלעתיד".

כיוון שכל זכויותיו של האב בבתו נובעות מסמכותו לקדש אותה - הרי שאין לו כל זכות לקבל את תשלומי החבלה שלה, שאינם קשורים ליכולת הקידושין.

למסקנה, הגמרא מביאה שר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בשאלת מקור הסמכות של האב על בתו:

"וכן אמר ריש לקיש: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. ורבי יוחנן אמר: אפילו פציעה. פציעה סלקא דעתך? אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא אלא חבלה, דאפחתה מכספה, אבל פציעה, דלא אפחתה מכספה - לא קמיבעיא ליה?! אמר ר' יוסי בר חנינא: שפצעה בפניה ואפחתה מכספה".

לדעת ר' יוחנן, יש לאב זכות בתשלומי החבלה שמקבלת בתו, ואילו ריש לקיש סבור ש"לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד".

אמנם, ייתכן שניתן לפרש את דברי ר' יוחנן באופן אחר. ר' יוחנן מתייחס ל"פציעה", ולא לחבלה, ור' יוסי בר חנינא מבאר שהכוונה לפציעה בפניה, הגורמת לפחיתת ערכה כמו בחבלה. רואים אנו, שר' יוחנן לא קבע שהאב מקבל את תשלומי החבלה של בתו באופן קטגורי, אלא רק כאשר דמיה נפחתים[3]. ייתכן שההפסד הממוני של פציעה בפניה של אישה הוא הפסד הקשור ליכולתה להתקדש, אף על פי שהוא אינו גורם לפחת ביכולתה לעבוד.

ייתכן, אפוא, שר' יוחנן מסכים שזכות האב מתמקדת ביכולתו לקדש את בתו, וכל המחלוקת סובבת סביב יכולת זו: לדעת ריש לקיש, הבת נחשבת "בעל דבר" על קידושיה, והאב הוא רק אפוטרופוס הפועל עבורה. לכן, הפסדי כסף הקידושין שנגרמו על ידי חבלה בפניה שייכים לבת. על כך חולק ר' יוחנן, וסובר שהתורה העניקה לאב את המעמד של "בעל דבר" לגבי קידושי בתו, ממילא כל ההפסדים לכסף הקידושין שייכים לו.

יוצא, אם כן, שמחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בנושא תשלומי החבלה מקבילה למחלוקת שנחלקו בה שניהם במסכת קידושין, ביחס לשיטת חכמים בקידושי נערה. ריש לקיש סבור שנערה יכולה לקדש את עצמה, ולכן גם תשלומי חבלתה שייכים לה, ואילו ר' יוחנן סבור שנערה אינה יכולה להתקדש בעצמה, ואף תשלומי חבלתה שייכים לאביה ולא לה.