!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

כתובות ג ע"ב

אבילות בשבעת ימי המשתה

סוגייתנו דנה בהתנגשות בין דיני השמחה של החתן והכלה לבין חיוב אבילות:

"הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה - מכניסין את המת לחדר, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות". (כתובות ג ע"ב)

המפגש בין אבל לשמחה

לפני שנדון בסוגיה זו, יש לציין את הגמרא במועד קטן (יד ע"ב), הדנה במפגש אחר בין חיוב שמחה לחיוב אבילות:

"אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגך". אי אבילות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ואי אבילות דהשתא הוא - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים".

סוגייה זו עוסקת בשמחת יום טוב, שהיא "עשה דרבים", ולכן דוחה את חיוב האבילות, שאינו אלא "עשה דיחיד", אפילו אם האבילות התחילה לפני הרגל. לכאורה, מסוגייה זו משמע ששמחת חתן וכלה - שהיא עשה של יחידים - אינה יכולה לדחות עשה של אבילות, ויש לקיים את המאורע שהתרחש ראשון: אם האבילות החלה לפני השמחה - יש לבטל את השמחה, ואם שמחת החתן קדמה - אין נוהגים אבילות. אם כך, כאשר אבי החתן מת לאחר החופה - יש להשלים את שבעת ימי המשתה, ורק לאחריהם לנהוג את שבעת ימי האבילות. ואכן, כך מפורש ברמב"ם:

"שבעת ימי החתנות - הרי הן כרגל, ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה - אפילו אביו ואמו - משלים שבעת ימי השמחה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות".   (הל' אבל י"א, ז)

אולם, יש לפקפק במסקנה זו. לכאורה, שמחת החתן והכלה היא מצווה דרבנן, ואילו האבילות היא מצווה דאורייתא (כפי שמוכח מהסוגייה במועד קטן, המעמידה זה כנגד זה את שמחת הרגל ואת האבילות). כיצד, אפוא, יכולה שמחת החתן והכלה לדחות את האבילות?

ואמנם, נחלקו הראשונים אם האבילות היא אכן מצווה דאורייתא. ברמב"ם מפורש שהאבילות היא מהתורה, הן בספר המצוות, והן ב"משנה תורה":

"היא שצִונו שיטמאו הכֹּהנים לקרובים הנזכרים בתורה... וזה בעצמו הוא מצות אבול, כלומר - כי כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו, כלומר חמשה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה, באר אותו בכהן - שהוא מוזהר על הטומאה - שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יתלש דין האבילות. וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא". (ספר המצוות, עשה ל"ז)

"מצות עשה להתאבל על הקרובים... ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה ימים - אינו דין תורה... ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה".   (הל' אבילות א', א)

כנגדו, התוס' מעלים אפשרות שמצוַת האבילות היא מדרבנן, והגמרא השוותה בין האבילות לבין שמחת יום טוב כיוון שגם שמחת הימים הטובים אינה מן התורה בזמן הזה:

"מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן, ו"שמחת" היינו בשלמי שמחה, כדאיתא בחגיגה".  
    (מו"ק יד ע"ב תוד"ה עשה דיחיד)

לפי הבנה זו, אם שמחת החתן והכלה קדמה לחלות האבילות - אין היא נדחית, ונוהגים את האבילות לאחריה.

הרא"ש (סימן ה') מביא את שיטת הרמ"ה, המשווה בין חיוב האבילות לבין שמחת החתן בצורה שונה. לדבריו, מצוַת האבילות היא מן התורה ביום הראשון, ושאר שבעת הימים אינם אלא מדרבנן; אך גם שמחת החתן והכלה היא מן התורה ביום הראשון, ושאר שבעת ימי השמחה הם תקנת חכמים.

כדי להשלים את התמונה, יש לציין שהמקור לשבעת ימי האבילות בתורה הוא בפסוק "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ', י). ואכן, בגאונים, מצינו שיטה שלפיה כל שבעת ימי האבילות הם מדאורייתא. הראשונים שסוברים ששבעת הימים אינם מדאורייתא, טוענים שאין להביא ראיה ממנהגים שנהגו לפני מתן תורה, שכן לאחר שניתנה התורה - נתחדשה ההלכה. בעל ה"משכנות יעקב" מביא מקור מן התורה גם לשבעת ימי המשתה של חתן: "מלא שבוע זאת" (בראשית כ"ט, כז), ושוב מעמדם של ימי האבילות ושל ימי השמחה הוא זהה.

לאור כל מה שראינו, מן הדין היה שמי שמת לו מת לפני החופה - יקיים את אבילותו ורק אחר כך יתחתן. עם זאת, הגמרא כותבת ש"מכניסים את המת לחדר... ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות". מדוע נדחית האבילות מפני שמחת החתונה?

שיטת רש"י -
האבילות מתחילה לאחר הקבורה

למעשה, שאלה זו תלויה באשלי רברבי. נחלקו רבותינו הראשונים בשאלה מתי מתחילים איסורי האבילות. חלק מהראשונים סוברים שאיסורי האבילות מתחילים רק לאחר הקבורה, אף על פי שדיני האנינות מתחילים מייד בשעת המיתה. לפי שיטות אלו, כיוון שהכניסו את המת לחדר ונמנעו מלקבור אותו - שמחת החתן קודמת לאבילות, ולכן נוהגים אותה לפניה. כשיטה זו כתבו רש"י (ג ע"ב ד"ה אביו של חתן) ותוס' (ד ע"א ד"ה ופורש), וכך אף מורה פשטות דברי הסוגייה:

"אבילות דהכא - כיון דאקילו רבנן, אתי לזלזולי ביה.  
מאי קולא? אילימא דקתני 'בועל בעילת מצוה ופורש' - התם משום דלא חל עליו אבילותא: אי לרבי אליעזר - עד שיצא מפתח הבית, אי לרבי יהושע - עד שיסתם הגולל".
    (כתובות ד ע"ב)

מסוגייה זו משמע בבירור שבעילת מצווה מותרת לפני הקבורה, אף על פי שאבל אסור בתשמיש המיטה. מכאן, שאיסורי האבילות חלים רק לאחר הקבורה, ולא עם המיתה.

שיטת הרמב"ן -
האבילות מתחילה עם המיתה

שיטה אחרת מצינו ברשב"א (ד ע"ב ד"ה מאי קילותא), המסביר שאונן אסור בתשמיש המטה, וחז"ל הקלו והתירו לו בעילת מצווה. לדעת הרשב"א, כוונת הגמרא היא שהקולא אינה קולא בדיני אבילות אלא קולא בהלכות אנינות. שורש שיטת הרשב"א נמצא בספר "תורת האדם" לרמב"ן. לדעת הרמב"ן, האבילות מתחילה מייד בשעת המיתה, ולכן האבל אסור בתשמיש המיטה מייד לאחר מיתת קרובו, אך חלק מדיני האבילות אינם חלים עד סתימת הגולל על הקבר. הרמב"ן מביא שני הסברים למודל זה:

א. חז"ל הקלו באיסורים מסויימים והתירו אותם לאונן, כדי שהוא יוכל לעסוק בקבורת מתו:

"לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו. באלו הקילו עליו, מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש - אף עסקי המת נפסדין בכך. לפיכך לא החמירו עליו באלו".

ב. חז"ל אסרו על האונן רק עידונים האסורים לאבל מן התורה,   אבל דברי צער - האסורים מדרבנן בלבד - לא אסרו עד אחרי הקבורה:

"וכן נראה עוד, שעיקר אבילות מן התורה אינו אלא בעידונין, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת, דשמחה הם. ואבילות -   כשמה, שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבילות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה. אבל מנעל וסנדל ועטיפה - אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר".

אמנם, לפי שיטת הרמב"ן, הסבר הרשב"א לסוגייה אינו ברור. אם האבילות מתחילה מייד בשעת המיתה - הרי שהיתר תשמיש המיטה לאחר שמת המת אינו קולא בדיני אנינות, אלא בדיני אבילות, ומדוע כתבה הגמרא "התם משום דלא חל עליה אבילותא"?!

ועיין בריטב"א, שרצה להסביר כיצד התירו חז"ל תשמיש באנינות, והוסיף:

"וי"ל, דבאנינות הקילו, ועשאוהו כאילו נתייאש מלקוברו, שהוא מותר בבשר ויין ותשמיש המטה".  
    (ריטב"א ג ע"ב ד"ה מכניסין)

דבריו של הריטב"א מבוססים על הברייתא במסכת שמחות (ב', יב), הכותבת שכאשר אדם מתייאש מלקבור את מתו - מייד תמה אנינותו, ומתחילה תקופת האבילות. אך דבריו תמוהים! בעילה אסורה גם בימי האבילות, ולא רק בשעת האנינות, ומה מועיל הריטב"א באומרו שעשו את החתן והכלה כאילו נתייאשו מלקבור את המת? הלא בכל אופן, האבל אסור בתשמיש המיטה!

שיטת הרמב"ם -
האבילות מתחילה לאחר הקבורה

הרמב"ם חולק על הרמב"ן, וסובר שאיסורי האבילות מתחילים רק לאחר הקבורה:

"מאימתי יתחייב אדם באבל? משיסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת - אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר".   (הל' אבל א', ב)

כאמור, שיטת הרמב"ם עולה יפה בסוגייתנו, אך יש לתמוה עליה מצד אחר. הרמב"ם לומד את מצוות האבילות מהפסוק "ואכלתי חטאת היום", העוסק בפסול אונן מלאכול קדשים[1]. פסול זה אינו מתחיל משעת הקבורה, אלא מייד עם המוות. כיצד, אפוא, יכול הרמב"ם ללמוד את האבילות, המתחילה עם הקבורה, מפסוק העוסק באוננות, החלה עם המיתה? בדומה לכך, גם דברי הרמב"ם בספר המצוות - שמצוַת האבילות נלמדת מחיוב הכוהנים להיטמא לקרוביהם - סותרת את שיטתו בעניין חלות האבילות, שהרי היטמאות הכוהנים מתרחשת בשעת הקבורה, ולא אחריה.

מה שנראה לי בסוגיה זו, הוא שגם הרמב"ם מודה שאבילות חלה מייד בשעת המיתה, אך יש שתי חלויות שונות במצווה זו. החלות הראשונה - החלה בשעת המוות - מטרתה היא העיסוק בקבורת המת. כדי להבין זאת, ניזכר בכך שכוהן חייב לטמא את קדושתו כדי לעסוק בקבורה, ולדעת הרמב"ם (הל' אבל ב', ו) חיוב זה מוטל רק על כוהנים גברים, ולא על כוהנות. מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שהיטמאות הכוהנים היא קיום של מצוות האבילות - הכוהן חייב לעבור על איסור טומאה על ידי הקבורה, ולכן דין זה אינו שייך בכוהנות שאינן מצוּוֹת שלא להיטמא. כעין זה, קובע הירושלמי שהאונן אסור בקיום מצוות כל עוד הוא עוסק בקבורה (עיין תוספות ברכות יז ע"ב), ולפי דרכנו יש לומר שאיסור זה הוא קיום של מצוות האבילות.

לאחר קבורת המת, האבילות פושטת צורה ולובשת צורה חדשה. אם עד עכשיו התקיימה האבילות ע"י העיסוק במת ובקבורתו, לאחר סתימת הגולל מתקיימת האבילות ע"י הניתוק מהמת והאבילות על חסרונו. לכן, כל איסורי האבילות חלים רק אחרי הקבורה.

לפי הסבר זה, צדק הרמב"ם כאשר ציין כמקור למצוַת האבילות את פסול האונן מלאכול קדשים, אף על פי שהפסול מתחיל מייד בשעת הפטירה. האבילות חלה על האדם מייד עם פטירת קרובו, ובכל תקופת האבילות הוא חייב להתפנות מכל עסקיו ולעסוק באבלו. רק צורת ההתייחסות אל המת והדינים המדוייקים של האבילות משתנים בין תקופת האבילות הראשונה, לאחר המיתה, לבין התקופה האחרונה, לאחר סתימת הגולל.

הסבר שיטת הרמב"ן

למעשה, ייתכן שגם הרמב"ן וסייעתו מסכימים לשתי החלויות שבאבילות. ייתכן שכל מחלוקתם אינה אלא על השאלה אם ישנם איסורי אבילות הנוהגים גם בתקופת האבילות הראשונה, הסובבת סביב קבורת המת. כפי שראינו, לדעת הרמב"ם אין כל איסורי אבילות בתקופה זו, אך ייתכן שהרמב"ן סבור שלצד העיסוק בקבורת המת, בתקופה זו קיימים גם איסורי אבילות מסויימים, כמו תשמיש המיטה.

מעתה, יכולים אנו להסביר את דברי הריטב"א, שהסביר שחז"ל עשו את החתן כאילו נתייאש מלקבור את המת, ולכן מותר לו לבעול את בעילת המצווה. כזכור, תמהנו על דברים אלו מהברייתא המפורשת הקובעת שמי שנתייאש מלקבור את מתו אסור בכל איסורי האבילות, ובפרט בתשמיש המיטה. לפי דברינו, ייתכן שישנם שני דינים באדם שנתייאש מלקבור את מתו: מצד אחד, עת הייאוש היא עת סיום הפן הראשון של האבילות, הממוקד בקבורת המת; מצד שני, הייאוש מהווה מעין סתימת הגולל, והתחלה של הפן השני של האבילות. בנידון דנן, החתן לא התייאש לגמרי מלקבור את מתו - שהרי הוא רק הכניס אותו לחדר, ודחה מעט את קבורתו עד לאחר החתונה. לכן, החלות הראשונה של האבילות אכן מופקעת, אך אין זה נחשב לסתימת הגולל. הפן השני של האבילות עדיין לא חל, וממילא החתן מותר בבעילת המצווה.

כעת באנו להסבר הגמרא, שכתבה שהיתר בעילת המצווה אינו קולא בדיני האבילות, ולכן לא יבואו העם לזלזל בה. אם נניח שישנן שתי חלויות שונות של אבילות, הרי שקולא בחלות הראשונה של האבילות אינו גורם לשום זלזול בחלות השנייה של האבילות. ממילא, אם חכמים התירו לחתן להתעכב בקבורת המת ולבעול את בעילת המצווה, עובדה זו לא תגרום לאיש לזלזל בפן השני של האבילות, החל רק לאחר סתימת הגולל.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   יש לציין, שאונן אסור לאכול קדשים במשך כל היום הראשון, אפילו לאחר הקבורה. מושג זה אינו זהה ל"מי שמתו מוטל לפניו", שאף הוא נקרא "אונן" עד קבורת המת.