!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

"עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר"*

שמואל זיידרמן

א

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם...".   (רמב"ם, הלכות תשובה פ"ג ה"ד)

לדברי הרמב"ם, השופר מתפקד כ"מעורר". הוא מוציא אותנו משגרת החיים הסואנת של ימות השנה, ממלא אותנו חיל ורעדה, ועל ידי כך קוטע את חיינו השלווים והשאננים, ומשמש קטליזטור [=זרז] בשבילנו לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו. הטור בסימן תקפא מסביר כך את המנהג לתקוע בשופר כבר מתחילת חודש אלול, וכך הוא כותב:

"לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול וכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה. שנאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!' [עמוס ג, ו] וכן נוהגים באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה".

אך כפי שראינו ברמב"ם, עניין התשובה הוא רק רמז, ואילו הטעם המרכזי של תקיעת שופר בראש השנה הוא גזירת הכתוב. מסתבר לומר כי מסיבה זו לא הזכיר הרמב"ם את הטעם שהבאנו לעיל (השופר כמעורר), או כל טעם אחר בהלכות שופר, כיוון שתפקודו של השופר כ"מעורר" הינו שולי בהשוואה ליעוד המרכזי והמהותי של תקיעת השופר בראש השנה. במאמר זה ננסה, בעזרת ה', להאיר באור שונה מהרגיל את המשמעות הרעיונית של מצווה זו, שהיא כה מרכזית בראש השנה עצמו ובימי הרחמים והסליחות.

ב

בהבנת טעמה של מצוות תקיעת שופר, אנו מוצאים בראשונים שני כיוונים עיקריים. החינוך במצווה ת"ה מסביר בשורשי המצווה:

"לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה (ש)יריעו אף יצריחו כדי שיתעורר יפה למלחמה".

בעוד שהרמב"ם בהלכות תשובה שצוטט לעיל, הזכיר סיבה זו רק בתור רמז למצווה, ולא בתור ההסבר היסודי והעקרוני שלה - בחר בעל ספר החינוך להביא טעם זה כטעם העיקרי של מצוות השופר.

ישנה קבוצה של ראשונים שמבינה את תפקיד השופר ככלי השופך תפילה ומרים זעקה לפני אדון העולמים, שירחם על עמו וידון אותו לכף זכות. הכסף משנה, למשל, בהלכות שופר[1] (פ"א ה"א) כותב:

"שהתקיעה לתפילה ולזכרון...".

כך גם סובר רש"י בדף כו ע"ב, תוספות כט ע"ב ד"ה 'אבל' והרמב"ם בספר המצוות.

בשני הסברים אלו (השופר כמעורר את האדם לתפילה, והשופר כחלק מהתפילה עצמה) ישנו קושי מרכזי. התורה מגדירה את ראש השנה כ"יום תרועה"[2]. מתבקש, אם כן, שתקיעת שופר תשקף את הרעיון המרכזי של ראש השנה ותשתלב היטב עם תכניו העיקריים[3].

מהותו של ראש השנה

בגמרא בדף י ע"ב מובאת מחלוקת התנאים בין רבי יהושע לרבי אליעזר בשאלה מתי נברא העולם: רבי אליעזר סובר שבתשרי נברא העולם, ואילו רבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם. ואומרת הגמרא בדף כז ע"א:

אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא? 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון' [בתפילת מוסף של ראש השנה, זכרונות], כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם".

לדעת רב שמואל בר יצחק ניתן להוכיח מתפילת ראש השנה שהעולם נברא בא' בתשרי. כך גם עולה מהתפילה שאנו אומרים לאחר התקיעות בחזרת הש"ץ: "היום הרת עולם"[4].

ברור, אם כן, שמהותו של ראש השנה היא יום השנה למלכות הקב"ה, וביום זה אנו מציינים את מלכותו של הקב"ה עלינו ועל העולם כולו. אמנם, במעמד חגיגי זה מתחיל כביכול ה"מלך" לעשות דין וחשבון ולחשב את המאזן השנתי של כל יחיד ויחיד ושל כל עם ועם, אך זו רק התוצאה הנלווית מהעובדה שזהו היום שבו חוגגים את מלכותו יתברך[5]. תפקיד השופר הינו תפקידו של הכרוז הרץ לפני המלך ומכריז על בואו; תפקידו הוא להריע קבל עם ועדה שהעולם אינו קדמון, אלא נברא על ידי האל, ושבורא זה אינו אל מרוחק ומנותק מעולמנו אלא מלך העולם, המעורב בהתרחשויות השגרתיות ביותר, ושופט את יצוריו על פי התנהגותם בכל תחומי החיים.

נקודה זו מבוטאת היטב באמירת פסוקי 'שופרות' בתפילת מוסף בראש השנה:

"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".   (תהלים צח)

"הללו אל בקדשו... הללוהו בתקע שופר...".   (שם קנ)

זהו גם ההסבר לפסוק בברכת בלעם -

"ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו".   (במדבר כג, כא)

אשר גם הוא כלול בפסוקי 'מלכויות' במוסף[6].

פסוקים אלו ואחרים אינם מזכירים את תקיעת השופר בהקשר של בקשת רחמים וסליחות, וכן לא בהקשר של כלי המעורר את לב האדם בעל החומר (כלשון ספר החינוך), אלא בהקשר של הצדעה למלך מלכי המלכים, של הכרזה שהמושל עומד להגיע, ועל ברואיו-נתיניו להכין עצמם למאורע חגיגי זה.

הסבר זה למצוות תקיעת שופר מפורש באבודרהם, שמביא בשם רב סעדיה גאון כמה טעמים למצווה זו:

"העניין הראשון, מפני שהיום הייתה תחילת הבריאה... וכן עושים מלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא ליום זה, וכן אמר דוד 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

ג

חלק מפרטי ההלכות של מצוות שופר, אנו למדים ממצוות תקיעת השופר ביום הכיפורים של שנת היובל. וכך כותבת הגמרא:

"תנו רבנן: מנין שבשופר (ולא בכלי אחר)? תלמוד לומר: 'והעברת שופר תרועה' (ויקרא כה). אין לי אלא יובל, ראש השנה מנין? 'בחדש השביעי'... שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה - כזה".   (ראש השנה לג ע"ב)

בהמשך לומדת הגמרא ממצוות התקיעה ביובל גם את מספר התקיעות שחייב אדם לשמוע בראש השנה. ההשוואה הינה כה גורפת, עד שהייתה לגמרא (כט ע"א) הווה אמינא שכהנים אינם שייכים במצוות שופר בראש השנה, כשם שאינם שייכים במצוות יובל.

מהי מטרת תקיעת השופר ביובל? הרמב"ם בכותרות להלכות שמיטה ויובל מפורש ביותר:

"לתקוע בשופר ב-י' בתשרי כדי לצאת עבדים לחפשי".

הסבר זה מובא גם בספר החינוך מצווה של"א.

הבעיה בהסבר זה היא שאין שום קשר בין מצוות שופר בראש השנה לזו שביובל[7]. הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קלז) היה מודע לבעיה זו, והוא סובר:

"אין ענינה כעניין תקיעת ראש השנה, כי היא לזכרון לפני ה', וזהו [=התקיעה ביובל] להוציא את העבדים".

לכאורה יאלץ הרמב"ם להסביר שההשוואה בין יובל לראש השנה הינה טכנית בלבד, ודומה שדחוק לומר כך. את היסוד הרעיוני לקיום שנת היובל מסביר החינוך במצווה ש"ל:

"שרצה ה' להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה... כמו שכתוב 'כי לי הארץ'... ועניין זה של היובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אומות מזמן לזמן מערי הבצורת אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון"[8].

לפי זה, הקשר בין היובל לראש השנה ברור. אלו שני מועדים בהם אנו מציינים את מלכות ה' עלינו. מסיבה זו התקיעות ביובל שמכריזות על מלכות ה' הינן מרכזיות ביותר לשנת היובל, לכן נפסק כחכמים וכרבי יוסי בדף ט ע"ב שהתקיעה מעכבת את החלת הדינים של שנת היובל, דהיינו: שבלי תקיעת השופר היובל אינו חל (דין זה קשה להולמו, אם נסביר את דין התקיעות ביובל כרמב"ם וכחינוך).

ד

למרות הזיקה והדמיון בין מצוות שופר בראש השנה לבין זו שביובל, ישנו הבדל מהותי ביותר בין שתיהן. הרמב"ם בכותרות להלכות שופר מגדיר את המצווה:

"לשמוע קול שופר בא' בתשרי".

כך מסביר הרמב"ם גם בתשובותיו (סימן יט), שעיקר המצווה תלויה בשמיעה ולא בתקיעה. לעומת זאת את מצוות שופר ביובל מגדיר הרמב"ם בכותרות:

"לתקוע בשופר..."

הבדל זה מפורש גם ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל י, י[9].

דומני ששוני זו נובע מדגשים שונים הקיימים במצוות השונות.

ביובל - עם ישראל ממליך, כביכול, את הקב"ה למלך על כל הארץ, ואז זוכים אנו לקרבה יתרה של הקב"ה. דווקא על ידי קיום מצוות אלו, המבטאות את אדנות הא-ל על כל נכסינו, ממליכים אנו את הקב"ה למלך עלינו, למלך פעיל ודומיננטי, מלך המעורב בכל תחומי החיים. ולכן, אם העם אינו תוקע בשופר, אינו משחרר עבדיו, או אינו משמיט את אדמותיו, אזי אין שנת היובל חלה, ואין אנו ראויים לשנה המבטאת את קירבתנו למלכנו (כך לדעת חכמים בדף ט ע"ב, שההלכה כמותם).

בראש השנה, לעומת זאת, המצב שונה. עובדת מלכות הקב"ה הינה נתון. הקב"ה יורד לעולם במלוא עוצמתו והדרו, ומטיל חיל ורעדה על כל יושביו. עם ישראל מצהיר במעמד זה, שהוא מקבל את הקב"ה כמלך עליו. זוהי קבלה פסיבית של מלך שהינו שולט ומולך בכל מקרה.

כעת ברור ההבדל בין החיוב לשמוע קול שופר בראש השנה לעומת החיוב לתקוע בשופר ביובל. בראש השנה המוקד הוא בשמיעת הכרוז הממליך את ה', דהיינו קבלה פסיבית של מלכותו עלינו. ביובל, לעומת זאת, בני ישראל מתפקדים בעצמם כאותו כרוז התוקע בשופר, וכך מושיבים את המלך על כסא מלכותו.

ה

אמנם, יש לציין שחלוקה זו אינה מוחלטת. למרות שעיקר מצוות שופר בראש השנה היא השמיעה, ישנו בודאי גם כאן פן כלשהו של תקיעה. מפורש במשנה כט ע"א:

"כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".

זאת אומרת שהתקיעה אינה רק הכשר למצוות השמיעה (כמו שבניית סוכה הינה הכשר מצווה בלבד למצוות ישיבה בסוכה), אלא יש צורך ב'מעשה תקיעה', שיכול להתבצע רק על ידי בר חיובא. יתר על כן, ישנם אחרונים רבים שמוכיחים שקיימים שני מרכיבים הכרחיים במצוות שופר בראש השנה: שמיעה ותקיעה. אלא שהתקיעה יכולה להיעשות על ידי שליח, ואילו השמיעה חייבת להעשות על ידי האדם עצמו[10]. כמו כן, למרות שלמעשה אנו פוסקים לברך "לשמוע קול שופר" היו ראשונים, כגון רבנו תם ורב יהודאי גאון, שסברו שיש לברך "לתקוע בשופר" או "על תקיעת שופר"[11].

יוצא אם כן, שגם בראש השנה ישנו פן כלשהו של המלכה אקטיבית של הקב"ה למלך על העולם, המלווה בשאיפתנו שישכון בעולם כדי שישפיע עלינו מטובו באופן תמידי (כל זאת למרות שכאמור לעיל, הפן המרכזי של מצוות שופר בראש השנה הינה בפסיביות שבשמיעת קול שופר).

אנו אומרים זאת במפורש בתחילת "קדושת ה'" בתפילת העמידה בראש השנה:

"לדור ודור הַמְליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש".

כלומר: אנו מופקדים על המלכת הקב"ה בכל דור ודור.

נעים זמירות ישראל מתאר פן זה של תקיעת שופר במזמור מז, שאותו מפרשים חז"ל כעוסק בראש השנה, ושאותו אנו אומרים לפני התקיעות שבע פעמים:

"עלה א-להים בתרועה, ה' בקול שופר"[12].

כביכול, ה' עולה על כסא מלכותו לקול תקיעות עם ישראל; נענה הוא כביכול לבקשתם ותביעתם לאל קרוב יותר, לאל שישכון בתוכם, ישפיע על חייהם ויפלס להם את הדרך אשר ילכו בה.

הבנה לעומק של מצוות שופר המבטאת קבלת עול מלכותו עלינו מחד, וכביכול השתתפות פעילה מצידנו בהכתרתו של הקב"ה כמלך, והצעדתו אל עבר כסא מלכותו מאידך, מאפשרת את הבנת החשיבות העצומה שייחסו חז"ל למצווה זו, ולהבנת סגולתה הפלאית בריצוי לפני הקב"ה ביום זה, שבו אנו עוברים לפניו כבני מרון.

 

"יהודה ברבי נחמן פתח: 'עלה א-להים בתרועה, ה' בקול שופר'. בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין - בדין הוא עולה... ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעים לפני הקב"ה - עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב 'ה' בקול שופר', ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים. אימתי? בחודש השביעי!".  (ויקרא רבה כט, ג)

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL



*המאמר הופיע לראשונה בגיליון 512 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.

[1]  מכאן ואילך, כל ציטוט מהרמב"ם או מנושאי כליו הינו מהלכות שופר אלא אם כן צויין אחרת, וכל ציטוט מהגמרא מקורו במסכת ראש השנה.

[2]  כך בפרשת פנחס, ואילו בפרשת אמור כ"יום זכרון תרועה".

[3]  (כפי שמהות חג הסוכות בא לידי ביטוי במצוות ישיבה בסוכה, ומהות חג המצות - במצוות אכילת מצה).

[4]  אמנם התוספות מבין שמסקנת הגמרא אינה כן, אך הוא דחוק ביותר, ועיין בריטב"א שחולק עליו נחרצות. כמו כן פשטות הירושלמי במסכת עבודה זרה (פ"א ה"ב) ובמדרש ויקרא רבה כט שהינו כדברי שמואל בר יצחק (ראה סיכום הנושא ב"מועדים בהלכה", במאמר "ראש השנה - תחילת השנה").

[5]  לעומת ראש השנה, יום כיפור מוקדש ומיועד כולו למשפט ולדין, ולכן מוקד היום מבחינתנו הינו בקשת כפרה על מעשינו על ידי תפילה ועינוי הנפש. שוני זה בין שני הימים מתבטא, בין היתר, בסיומת ל"קדושת היום" בתפילת העמידה. בראש השנה אנו אומרים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון", ואילו ביום כפור אנו מסיימים "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים".

[6]  אמנם רש"י מפרש "תרועה" מלשון רעות, אך עיין בראב"ע ובספורנו שמסבירים תרועה מלשון תקיעה והרעה בשופר, או בכלי נגינה אחר.

[7]  לפי החינוך יתכן שיש קשר, שבשניהם השופר "מעורר", וכאמור לעיל, הסבר זה קשה ואין כאן מקום להאריך.

[8]  כל מצוות שנת היובל באות כולן לאותה מטרה - להחדיר לתודעת עם ישראל "כי לי הארץ". כן לגבי איסור עבודת האדמה, כך לגבי חיוב שחרור עבד עברי ועבד נרצע, וכן לגבי דין חזרת הקרקעות לבעליהן. לשמיטה, לעומת זאת, יש בנוסף לפן זה גם פן נוסף בעל אופי סוציאלי-חברתי. לכן מצות שמיטה מופיעה גם בפרשת משפטים בהקשר של ציוויים העוסקים במישור הבין-אישי והחברתי. חלוקה זו די מפורשת בפסוקים ואין כאן מקום להאריך.

[9]  הבדל זה בין יובל לראש השנה מתבקש מהסוגיות השונות בעניין, ואין כאן מקום להאריך.

[10]  כך בשאגת אריה   סימן ו, במנחת חינוך בשם האחרונים, עיין בלחם משנה א,א; הרב שטרנבוך בספרו "מועדים וזמנים" דן באריכות בשאלה זו ומביא את הדיעות השונות (חלק ראשון, א).

[11]  עיין בספר "נתיב בינה של הרב יעקובסון חלק ה' עמ' 105-106 שסוקר את הדיעות השונות.

[12]  עיין ב"דעת מקרא" שם ובמצודת דוד.