ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

"בחצוצרות וקול שופר - הריעו לפני המלך ה'"*

יצחק ברנד

דרשו חכמים בפרשת החצוצרות (במדבר י, י):

"'אני ה' א-להיכם' -למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'דבר אל בני ישראל לאמור: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה...' (ויקרא כג, כד), אבל מלכות לא שמענו, תלמוד לומר: 'ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו' (במדבר כג, כא) - זה שופר ומלכות. רבי נתן אומר: אינו צריך... 'אני ה' א-להיכם' - זה מלכות. אם כן, מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו, ובמה? בשופר של חירות".   (ספרי, בהעלותך יט)[1].

מדברי הספרי עולה, שחכמים ראו קשר בין תקיעת החצוצרות "על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י), לבין תקיעת השופר בראש השנה המשולבת במלכויות, זכרונות ושופרות[2].   על פני הדברים קשה לדבר על קשר שכזה, שכן לכאורה, תקיעת השופר ותקיעת החצוצרות אינן קשורות זו בזו, וכדברי הרמב"ן:

"וכן במועד הזה (= ראש השנה) צווה בתרועה סתם, ואחר כך אמר: 'והקרבתם אשה לה''. נלמד מזה בביאור, שאין התרועה הזאת התרועה ההיא, שאותה היא על הקרבן וזו אינה על הקרבן, אבל היא חובה ליום בכל ישראל, והיא בשופר"[3].

במאמר זה ננסה להראות שאכן יש בתקיעת השופר של ראש השנה גוון ואופי של תקיעה שעיקרה "במקדש" ו"על הקרבנות הקרבים".

א

שנינו במשנת ראש השנה (פ"ד מ"א):

"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה".

בגמרא (ראש השנה כט ע"ב) הוצע בתחילה, שמקור הדברים הוא בשינוי לשון הכתובים "זכרון תרועה" ו"יום תרועה" (רש"י שם: "זכרון תרועה - ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו". כלומר, ביום טוב שחל להיות בשבת יאמרו רק את 'מקראות' התרועה, ואילו כשחל יום טוב בחול, יחול 'יום תרועה' ממש). הגמרא דוחה הצעה זו שכן -

"אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן".

ועל כן, מסקנת הגמרא היא שלא היו תוקעין במדינה מתקנת חכמים - "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

לעומת האמור בגמרא (לעיל), בתלמוד הירושלמי מוסבר דין זה על פי אותו טעם שנדחה בבבלי:

"כתוב אחד אומר: 'יום תרועה', וכתוב אחד אומר: 'זכרון תרועה' - הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול - 'יום תרועה', בשעה שהוא חל בשבת - 'זכרון תרועה', מזכירין אבל לא תוקעין... מעתה אף במקדש לא ידחה... תני רבי שמעון בר יוחאי: 'והקרבתם' - במקום שהקרבנות קרבין".   (ירושלמי ראש השנה, פ"ד ה"א)

כלומר, במקום שבו הקרבנות קרבים - דין הוא שלא תיבטל בו תקיעת שופר אף ביום טוב שחל בשבת. ולמרות ש"בשעה שהוא חל בשבת - 'זכרון תרועה'", לא הרי "זכרון תרועה" שבמקדש כהרי זה שבמדינה: במקדש, משולב הזיכרון לפני ה' בקרבן ותקיעה[4], ואילו במדינה הזיכרון הוא ב"מקראות של תרועה".

נמצאנו למדים, שעל פי הירושלמי, תקיעת השופר (לפחות זו שבמקדש), כרוכה ושלובה בקרבנות הקרבים, ואילו על פי התלמוד הבבלי אין אפשרות כזו, ועל כן הקושיה: "אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן?", נותרת בבבלי ללא מענה.

המשך למחלוקת התלמודים ניתן לראות בביאורה של משנה אחרת:

"העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע". (ראש השנה פ"ד מ"ז)

ופירש רש"י שם:

"המתפלל תפילת מוספין מתקיע".

בבבלי (לב ע"ב) נתבאר, שתוקעים דווקא במוסף משום "גזירת המלכות", ש"גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין" (רש"י שם). בירושלמי, לעומת זאת, אנו מוצאים שקיים קשר מהותי בין תקיעת שופר לבין תפילת המוספין:

"שניא היא, שמצוות היום במוסף. אמר רבי תחליפא קיסריא: קרייא אמר כן: 'יום תרועה... ועשיתם' [במדבר, כ"ט, א-ב]".     (ירושלמי ראש השנה פ"ד ה"ח)

ופירש ה"פני משה":

"דשאני היא תקיעה ששייכא למצות היום בקרבן מוסף... דכתיב: 'יום תרועה יהיה לכם', וכתיב בתריה: 'ועשיתם עולה לריח ניחוח לה'', ובקרבן מוסף משתעי".

אף בביאורה של משנה זאת נוכחנו לראות, שעל פי הירושלמי   שלובה תקיעת השופר בקרבנות היום, בעוד שבבבלי לא מועלה רעיון כזה.

עד כה ראינו, כי על פי הגישה הארצישראלית (כפי שבאה לביטוי בספרי ובירושלמי) ישנו היבט מסוים בתקיעת השופר של ראש השנה הקשור בקרבנות היום ובמקדש; ובאמת, אך טבעי הוא שעיקר טקס המלכתו של המלך תיעשה בארמונו[5] - "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". כמעט הכרחי הוא, שעיקר זכרונם של ישראל, יעלה לפני המקום בקרבנותיהם[6], כשברקע מריע קול השופר[7].

ב

רעיון השילוב בין תקיעת השופר והקרבנות הקרבים במקדש מסייע להבהרת כמה עניינים:

א. רש"י (ראש השנה כט ע"ב ד"ה "גזירה שמא יטלנו") מבאר, שתקיעת השופר בראש השנה שחל להיות בשבת נוהגת במקדש, משום שגזירת רבה, 'שמא יטלנו', אינה חלה במקדש, "דאין איסור שבות דרבנן במקדש". על דברי רש"י אלו תמה בעל ה"טורי אבן" תמיהה רבה:

"והלא לא אמרו 'אין שבות במקדש' אלא לעניין שבות שהיא לצורך המקדש או קדשיו וכיוצא בזה, ומה עניין 'אין שבות במקדש' אצל תקיעת שופר?!"

לפי דברינו, אין מקום לקושיה זו מעיקרה, שהרי תקיעת שופר הריהי לצורך המקדש וקדשיו.

ב. הסתפק הרמב"ן בדרשתו לראש השנה[8], אם מה ששנינו "כל השופרות כשרים" חל אף על בהמה או חיה טמאה, שהרי אמרו:

"לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד". (שבת כח ע"ב)

ולעניין תקיעת שופר אמרו:

"כיוון דלזיכרון אתי כלפנים דמי".  (ראש השנה כו ע"א)

הרמב"ן, אמנם, נשאר בצריך עיון, אך על פי דברינו יש לבאר, שהרמב"ן מניח שקיימת אפשרות שתקיעת השופר כמוה כעבודת פנים, וזו לא תוכשר אלא בשל בהמה טהורה בלבד.

ג. נפסק להלכה (אורח חיים סימן תקפח סעיף ב), שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא. המגן אברהם (ס"ק ב) מפנה לפסק הרמ"א בעניין הפסק בקריאת שמע (אורח חיים סימן סה סעיף א), ממנו עולה שאף הפסק באונס נחשב הפסק. המגן אברהם עצמו (שם, ס"ק ב) מחלק לעניין הפסק בקריאת שמע בין שני גורמי אונס:

1.  אונס הבא מחמת שהאדם עצמו אינו ראוי לקרות קריאת שמע (הוצרך לנקביו) או מחמת שהמקום אינו ראוי שיקראו בו קריאת שמע (מצויים במקום צואה או מי רגלים).

2.  אונס הבא מחמת גורם אחר – לסטים וכדומה.

לדעת הגמרא אונס מהסוג הראשון אכן חשוב כהפסק ולכן אם שהה למשך זמן בכדי לגמור את כולה - צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. אך אונס מהסוג השני אינו חשוב כהפסק, ובכל מקרה יכול להמשיך מהמקום שהפסיק בו.

כאמור, המגן אברהם סבור שיש ליישם הבחנה זו אף לעניין הפסק בתקיעת שופר. ה"באור הלכה" (אורח חיים, סימן תקפח סעיף ב, ד"ה "שמע") מתקשה בכך: לכאורה, הבחנת המגן אברהם כוחה יפה לעניין קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון וכיוצא באלו. בתחומים אלה, אכן גוף או מקום שאינם נקיים הריהם מעכבים ולכן גורמים אלו מהווים אכן הפסק באונס. אך בתקיעת שופר, מקשה הבאור הלכה:

"היכן מצינו שאסור לקיים מצווה כשגופו אינו נקי, או במקום שאין נקי, האם אסור ללבוש טלית של ארבע כנפות כשגופו או המקום אינו נקי?! לא מצינו כן בשום מקום. וצריך עיון".

על פי דרכינו, אם תקיעת שופר היא חלק ממערכת העבודה במקדש או לכל הפחות יש בה גוון כזה, שונה היא תקיעת שופר משאר מצוות. בדיני עבודה במקדש, אכן מצינו שגוף שאינו נקי הריהו מעכב בעבודה[9] (מצד העדר רחיצת ידיים ורגליים).

ד. שנינו בברייתא:

"ציפהו זהב במקום הנחת פיו - פסול. שלא במקום הנחת פיו - כשר".   (ראש השנה כז ע"ב)

לדעת הרמב"ן[10] ציפוי פוסל אפילו הוא בחלקו החיצוני של השופר:

"וטעמא דפסול משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר".

פסול זה של הפסק בשופר, לא ביאר לנו הרמב"ן מהו מקורו. הריטב"א (שם) מביא אסמכתא לכך מן האמור בכתוב: "אל חכך שופר" (הושע ח, א), אך אסמכתא זו דחוקה היא.

על פי דברינו, אם נראה את תקיעת השופר כעבודה ואת השופר ככלי המשמש בעבודה, הרי שאסורה חציצה בין העובד וכלי-העבודה[11].

ג 

נסיים במה שפתחנו: ההתבוננות על תקיעת השופר בראש השנה מנקודת מבט של מקדש וקדשיו מוצאת לה מהלכים בהלכות שונות, כפי שראינו לעיל. בנוסף למה שראינו לעיל, ניתן לראות שהתבוננות זאת מוצאת את ביטויה אף בתפילת ראש השנה. לכאורה, ברכת מלכויות היא העוסקת בקרבנות היום, ואף על פי כן, הסיום המקובל לעניין קרבנות היום ("וקרב פזורינו מבין הגוים... והביאנו לציון עירך ברינה... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו"...) מופיע רק בסיומה של ברכת שופרות. יתר כל כן, כל פסוקי ברכת שופרות כוללים בתוכם את המלה "שופר" למעט הפסוק החותם והמרכזי:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם, אני ה' א-להיכם".   (במדבר י, י)

פסוק זה לקוח מפרשת החצוצרות ואין השופר בו איזכור של השופר כלל!

על פי דברינו לעיל, ניתן לומר כי אף כאן באו חכמים ללמדנו שלכשייבנה המקדש ויוקרבו בו קרבנות, תהא עיקרה של תקיעת השופר במקדש, "על הקרבנות הקרבים בו", ומשם תלך התקיעה ותתפשט עד למרחוק - למדינה כולה.

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL