ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

מעמד חלה כמצוה התלויה בארץ*

הרב יאיר קאהן

בדרך כלל אנו מורגלים לחשוב שמצוות חלה שייכת למסגרת של מצוות התלויות בארץ, ואין הבדל בנקודה זאת בין חלה לבין תרומות ומעשרות. כך גם משמע מרש"י בקידושין לז ע"א ד"ה חובת קרקע:

"שמוטלת על הקרקע או גידולין כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה וכו'".

במאמר זה ברצוני לעמוד על ההבדלים בין חלה לבין תרומות ומעשרות, אשר לכאורה הם הבדלים טכניים בלבד, אך למעשה הם מהווים ביטוי להבדל עקרוני בין שתי המצוות.

ההבדל בין המחייב של מצוות חלה למחייב של תרומות ומעשרות

במצוות חלה אנו רואים כי המחייב הוא גלגול העיסה, משום שרק על ידי גלגול העיסה נוצר הלחם הראוי להיקרא "לחם הארץ"[1]. בתרומות ומעשרות, לעומת זאת, ישנם שני מחייבים:

א)  הבאת שליש - בשלב זה נוצר הפרי.

ב)  מירוח - שהוא גמר מלאכה.

את ההבדל בין שתי מצוות אלו אפשר להבין בשני אופנים.

ניתן להבין הבדל זה כהבדל טכני בלבד, שבתרומות ומעשרות יש שני מחייבים, ובחלה - מחייב אחד. מאידך, ניתן להבין שגם בתרומות ומעשרות ישנו רק מחייב אחד - הבאת שליש, ומירוח הכרי הינו רק מעכב בחיוב תרומות ומעשרות, שכל עוד לא נגמרה המלאכה - אין חיוב להפריש תרומות ומעשרות. אם נבין כאפשרות השניה ניתן להסביר כי ההבדל בין מצוות תרומות ומעשרות למצוות חלה יסודי הרבה יותר. במצוות תרומות ומעשרות הזמן המחייב הוא הבאת שליש, המחייב מפני שבשעת יצירת הפרי הוא יונק מקדושת ארץ ישראל. בעוד שבמצוות חלה - מעשה הגלגול הוא רק מעשה גברא שמחייב את העיסה בחלה כאשר היא מוגדרת כ"לחם הארץ". קדושת חלה, אם כן, איננה מבוססת על יניקת קדושה מן הארץ, מה שאין כן תרומה, התלויה בקדושת הארץ.

מקור להבנה זו ניתן לראות ברמב"ם בהלכות תרומות פ"א הכ"ב, המשווה בין חלה לתרומות ומעשרות בנוגע לשאלה מה דינה של תבואה שהובאה מארץ ישראל לחוץ לארץ ולהיפך. וכותב הרמב"ם, שבחלה - הזמן היחיד הקובע בה הוא גלגול העיסה, שאם היה בארץ ישראל - חייבים בחלה, ואם היה בחוץ לארץ - פטורים. בתרומות ומעשרות, לעומת זאת, עד שלא היו גם הבאת השליש של התבואה וגם המירוח בארץ ישראל - אין חייבים בתרומות ומעשרות, אפילו שגמר המלאכה היה בארץ ישראל[2]. הכסף משנה שם מקשה על השוני שמתווה הרמב"ם בין חלה לתרומות ומעשרות, ומתרץ על כך רבנו חיים[3] שני תירוצים:

"ונראה לי, דהנה הרי חלוק תרומות ומעשרות מחלה, דבתרומות ומעשרות בעינן שני דברים לחייבן בתרומות ומעשרות: חדא - הבאת שליש, והשני - מירוח... מה שאין כן בחלה, לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה - דהיינו גלגול".

כלומר, החילוק בין תרומות ומעשרות לחלה הוא טכני בלבד, שבחלה יש מחייב אחד ובתרומות ומעשרות ישנם שני מחייבים. וממשיך רבנו חיים:

"עוד נראה לי בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרומות ומעשרות לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובא הוא על ידי מעשה הגלגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא: "עריסותיכם", מה שאין כן בתרומות ומעשרות, עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא: "דגנך", ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות... אם כן הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מארץ ישראל או מחוץ לארץ".

לפי זה לא ניתן להעלות על הדעת שיהיה חיוב תרומות ומעשרות בפירות שהביאו שליש בחוץ לארץ, מפני שפירות אלו לא ינקו כלל מקדושתה של ארץ ישראל, ולפיכך הפרי לא נתקדש, מה שאין כן בחלה שקדושתה אינה מבוססת על יניקה מקדושת הארץ, אפשר לחייבו אפילו אם רק הגלגול היה בארץ, כפי שהעלינו באפשרות השניה לעיל[4].

אם נאמץ חלוקה זו, נוכל להגדיר את מצוות תרומות ומעשרות כמצוות התלויות ביניקה מקדושת הארץ, לעומת מצוות חלה, התלויה בהימצאות בארץ בלבד.

גם בירושלמי ניתן לראות השלכה להסבר זה שהבאנו למצוות חלה:

"כל מצווה שאינה תלויה בארץ - נוהגת בארץ ובחוץ לארץ, וכל שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים... רבי יונה בעא, ולמה לא תנינן אף החלה?…"   (ירושלמי קידושין פ"א ה"ח)

הירושלמי מבין כי חלה היא מצווה התלויה בארץ, שנוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ושואל רבי יונה: מדוע, אם כן, לא כללה אותה הגמרא בין המצוות יוצאות הדופן כערלה וכלאיים? קרבן העדה שם מסביר מדוע הגמרא אומרת שחלה נוהגת אף בחוץ לארץ, והרי "לחם הארץ" כתיב ואם נתגלגלה העיסה בחוץ לארץ - הרי פטור! וכך הוא עונה:

"דהא תנן ריש פ"ב דחלה: 'פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה', הרי שאף הגדל בחוץ לארץ… - חייב".

הסברו של קרבן העדה מובן, רק אם נבין שמצוות חלה אינה כשאר מצוות התלויות בארץ (בהן נדרש שיגדלו בארץ ישראל), אלא הקשר שלה לארץ ישראל הוא מצד מעשה האדם, שרק אם הוא עושה את העיסה בארץ ישראל - הוא מתחייב במצווה זו. אם נבין את מצוות חלה כשאר מצוות התלויות בארץ, ורק המחייב שלה שונה - שעת הגלגול ולא הבאת שליש - קשה להבין את דברי קרבן העדה שמגדיר את מצוות חלה כמצווה שנוהגת בחוץ לארץ.

בדומה לדברינו כתב גם בספר המקנה בקידושין דף לו ע"ב[5]:

"בירושלמי פריך: אמאי לא תני חלה?...וצריך לומר דלא חש סוגיא דידן לקושית הירושלמי משום דסבירא ליה דחלה אינה חובת קרקע כמו לקט שיכחה ופאה, תרומות ומעשרות וכיוצא בזה, שהחיוב הוא מוטל על בעל הקרקע. אבל בחלה, דאין החיוב עליו אלא בשעת הגלגול, הוה ליה כחובת הגוף. וכי בשביל שהחיוב הוא בתבואה הגדילה על הקרקע, יחשב חובת קרקע? ולא דמי לתרומות ומעשרות דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח, מכל מקום כבר התחיל חיובו משהגיע עונת המעשרות, דהא אם רוצה מפריש תרומות ומעשרות קודם מירוח, מה שאין כן בחלה, דהמפריש חלתו קמה לא עשה כלום... והא דפטור מן התורה בחלה בחוץ לארץ, יש לומר לאו משום דחובת קרקע הוא כפירוש רש"י, אלא משום דמפורש בו 'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה', ואדרבה, ממאי דצריך קרא 'באכלכם מלחם הארץ' למעט חוץ לארץ, משמע דלאו חובת קרקע הוא. ועוד נראה דמוכח דחובת הגוף היא דהא קיימא לן כרבי עקיבא בריש פ"ב דחלה דפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה... הרי דאין תלויה כלל בחובת קרקע דאפילו גדל בחוץ לארץ כיוון שבא לארץ ישראל - נתחייב".

בעל ספר המקנה מגדיר, אם כן, את מצוות חלה כמצווה שאינה תלויה בארץ כלל, (יותר קיצוני מדברינו לעיל) אלא שהחיוב מוטל על בעל הקרקע.

האם יש צורך לקדושת הארץ כדי להתחייב בחלה מדאורייתא

עד כאן עסקנו בשתי נקודות:

א.  המחייב (הבאת שליש או גלגול).

ב.  ממה נובעת הקדושה (יניקה מקדושת הארץ או הימצאות בארץ ישראל).

נקודה נוספת בה נדון כעת היא מקום חיוב חלה ותרומות ומעשרות, שלכאורה הוא זהה - דהיינו: ארץ ישראל, אך ייתכן כי על רקע החילוק שהבאנו לעיל בין שתי המצוות - חלה ותרומות ומעשרות - יש גם הבדל בהגדרת גבולות ארץ ישראל לגבי כל אחת משתי המצוות.

ככלל, אנו מכירים שתי הגדרות הקובעות את גבולות הארץ: גבול עולי מצרים - "קדושה ראשונה", וגבול עולי בבל - "קדושה שניה". הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ה קובע את הכלל ש"קדושה ראשונה - קידשה לשעתה, וקדושה שניה - קידשה לשעתה ולעתיד לבוא". ואם אנו אומרים שקדושת חלה אינה מבוססת על יניקה מקדושת הארץ, ייתכן שכדי להתחייב בחלה אין צורך להיות דווקא בגבולות עולי בבל, ומספיקה הימצאות בארץ ישראל, בעוד שכדי להתחייב בתרומות ומעשרות יש צורך שהתבואה תגדל דווקא בגבולות עולי בבל, במקום הקדוש אף בזמן הזה.

להסבר זה יש מספר השלכות, וניגע בחלקן.

א. הגמרא בכתובות כה ע"א אומרת:

"שבעה שכיבשו וששה שחילקו - נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה".

ניתן להבין את הגמרא לגבי תרומה, שלא התחייבו בה - מפני שעדיין לא נתקדשה הארץ[6]. אך מדוע בחלה כן נתחייבו עוד לפני הכיבוש? וניתן לדייק מכאן שחיוב תרומות ומעשרות תלוי בקדושת הארץ, בניגוד לחלה, שכדי להתחייב בה יש צורך בהימצאות בארץ ישראל בלבד, אפילו שאין קדושתה עליה. במילים אחרות, תרומות ומעשרות התלויות ביניקת קדושה מן הארץ - זקוקות לקדושת הארץ. לפיכך, כיבוש הארץ הוא תנאי הכרחי לגביהן. לעומת זאת, חלה שמתקדשת על ידי חלות שם של "לחם הארץ", זקוקה רק למקום שיש בו שם של ארץ ישראל בשעת הגלגול (דהוי מעשה לחם)[7].

ב. השלכה נוספת לדין זה ניתן לראות ברמב"ם בפירושו למשנה בחלה (פ"ד מ"ח ד"ה "מכזיב"), שרוצה להוכיח שיש חיוב להפריש חלה במקומות שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל (כלומר, מקום שלא נתקדש בקדושה שניה).

"...ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה[8], למאמר השם יתברך "והיה באכלכם מלחם הארץ". ונאמר זה כשהיו אוכלין המן, וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה, לפיכך צריך להוציא חלה כשיעור...".

ומכך שהתחייבו בחלה עוד בכניסתם לארץ קודם הכיבוש, מוכיח הרמב"ם שיש חיוב חלה גם במקום שהחזיקו עולי מצרים. משמע, אם כן, כי גם מקום שהחזיקו עולי מצרים נחשב ארץ ישראל, למרות שאין בו קדושת ארץ ישראל (שהרי קדושה ראשונה בטלה כאשר יצאו מהארץ). וכך כותב הרמב"ם בהלכות   ביכורים פ"ה ה"ח:

"ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים... מפרישין בה חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה... והואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה".

ג. הגמרא בגיטין דף מז ע"א מבינה שיש קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות. ברור כי קניין הנכרי יכול רק להפקיע את הארץ מקדושתה (לענין תרומות ומעשרות), אך הוא אינו יכול להפקיע את שם ארץ ישראל[9]. במחלוקת זו פוסק הרמב"ם בהלכות   תרומות פ"א ה"י:

"עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעוה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה".

מדברי הרמב"ם משמע שאף לפי המאן דאמר שיש קניין לנכרי להפקיע מן המצוות, מדובר רק על הפקעת קדושת הארץ, ולא הפקעת "שם ארץ ישראל", ואם כן לא שייך לדבר על קניין נכרי הפוטר ממצוות חלה (בניגוד לתרומות ומעשרות).

ועיין בהמשך דברי רבנו חיים בפ"א מהלכות   תרומות הכ"ב.

 "והנה בגיטין (דף ז) פליגי רב ורב אשי אם יש קניין נכרי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות אם לא... אבל מכל מקום כל זה לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ, וכמבואר בתשובות הרא"ש כלל ב, וכן מהא דקאמר בגמרא בגיטין דף מז שם, דהך מאן דאמר דסבירא ליה   קניין לנכרי יליף מדכתיב 'כי לי כל הארץ' - לי קדושת הארץ, הרי דהך דקניין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ... אבל בזה שחיובו מצד היותו בארץ ישראל בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקניין נכרי יפקיע זאת... ועל כן   מוכרח מזה כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם, דהא ודאי דדין הבאת שליש דחיובו תלוי בגידולו, עיקרו תלוי ביניקתו אם יונק מארץ ישראל או מחוץ לארץ, ועל כן   שפיר שייך ביה גם הך דינא דקניין נכרי, ובזה להדיא כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם"[10].

כעת נבדוק האם ייתכן מקרה הפוך, כלומר: מקום בו חלה קדושת הארץ, אך אין עליו "שם ארץ ישראל". לכאורה, מקום כזה יהיה חייב בתרומות ומעשרות ופטור מחלה. אפשרות כזו תיתכן בכיבוש רבים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. וננסה להביא לכך ראיה מן הרמב"ם פ"ה מהלכות   מלכים ה"ו:

"כל הארצות שכובשין ישראל... הרי זה כיבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר".

משמע, שכל מקום שכובשים ישראל יש בו קדושת ארץ ישראל ויהיו חייבים בו בכל במצוות שחייבים בארץ ישראל, בין בחלה בין בתרומות ומעשרות[11]. וניתן להסביר שאם במקום מסוים חלה קדושת ארץ ישראל - "שם ארץ ישראל" יחול עליו ממילא. את הספק בשאלה זו נוכל לתלות במחלוקת בין שתי גירסאות בירושלמי. פ"ב דחלה ה"א:

"מעתה, מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה יהיו חייבין בחלה?…".

לפי ההוה אמינא של הירושלמי כיבוש דוד היה כיבוש רבים, ולפיכך יש בה קדושת הארץ. ולפי הגירסה שלפנינו יתחייב בחלה. ונצטרך לומר ש"שם ארץ ישראל" חל גם בכיבוש רבים בחוץ לארץ. אך הגר"א משנה את הגירסה וכותב:

"יהיו חייבין במעשרות, ותיבת 'בחלה' - טעות סופר".

ואם כן, לשיטת הגר"א מקומות שנכבשו בכיבוש דוד חייבים במעשרות מחמת הכיבוש, אך "שם ארץ ישראל" - אין להם, ולכן פטורים הם מחלה.

סיכום

ראינו כי ישנו הבדל בין מצוות חלה לבין מצוות תרומות ומעשרות הן בשלב בו חל החיוב (בתהליך הגידול), הן במקום בו החיוב חל. הסברנו כי הבדלים אלו נובעים משוני מהותי בין שתי המצוות, שמצוות חלה חיובה:

1.  תלוי במעשה האדם העושה את העיסה והופכה ללחם - כלומר: משעת גלגול העיסה ואילך.

2.  רק כאשר התבואה מגיעה להיות "לחם הארץ", וללא תלות ביניקה מקדושתה של הארץ. ולכן כדי להתחייב בחלה ראינו כי יש צורך בהימצאות בארץ ישראל, בלי הבדל אם יש קדושה באותו מקום או לא[12].

ולעומתה, מצוות תרומות ומעשרות:

1.  אינה תלויה במעשה האדם, ולכן זמן חיובה הוא הבאת שליש ומירוח הכרי - כלומר גמר יצירת הפרי.

2.  תלויה ביניקה של התבואה מקדושת הארץ, ולכן בכדי להתחייב בה יש צורך להימצא בגבולות ארץ ישראל בהם חלה קדושה.

 

 

 

"רבי אליעזר ברבי יהודה אומר: בעוון חלה אין ברכה בממונם, ומארה משתלחת בשערים, וזורעים ואחרים אוכלים אותו. שנאמר: 'והפקדתי עליכם בהלה', אל תקרו 'בהלה' אלא 'בחלה'... ואם נותנים - מתברכים. שנאמר: 'ראשית עריסותיכם תתנו לכהן' להניח ברכה אל ביתך".   ( ילקוט בחוקותי )

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL