ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

טיסת כוהנים מעל הקברות*

הרב דני וולף

מבוא

חלק א: הקבר

חלק ב: המטוס

א. מטוס כאוהל

1. דין אוהל זרוק

-  אוהל זרוק

-  פסק ההלכה

-  "ובעצמות וגידים תשֹככני": שיטת רבנו תם

-  שיטת ריטב"א

-  שיטת הר"ש

2. האם מטוס מקבל טומאה

-  טומאת כלי מתכות

-  תערובת חומרים

-  דין "הכל הולך אחר המעמיד"

-  דין כלי זכוכית וכלי זכוכית הבא במידה

-  דין ספינה

3. סיכום

ב. מטוס כצמיד פתיל

1. האם מטוס מקבל טומאה

2. גדר "צמיד פתיל"

3. "שדרך תשמישה הוא זה": שיטת הראב"ד

חלק ג: דין ספק טומאה ברשות הרבים

1. דין ספק טומאה ברשות הרבים לעניין כוהנים

2. דין ספק טומאה הנובע מספקא דדינא

3. מעמד המטוס: רשות היחיד או רשות הרבים?

סיכום

מבוא

זאת התורה: אדם כי ימות באהל - כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים   (במדבר י"ט, יד).

בפסוק זה מגדירה התורה את אחת משלוש הדרכים שהמת מטמא בהן - טומאת האוהל: הנמצא עם המת באוהל אחד - כלומר, תחת קורת גג אחת - הרי הוא אב הטומאה וטמא טומאת שבעה, ואינו נטהר אלא בהזאת מי אפר פרה אדומה שלישי ושביעי.

ולאו דווקא אוהל ממש וגג ממש, אלא כל דבר המאהיל על אדם או חפץ ועל המת כאחד - הרי האדם או החפץ הללו טמאים טומאת שבעה.[1]

ולא עוד, אלא אף האדם או החפץ עצמם המאהילים על המת או שהאהיל המת עליהם, הרי אלו טמאים, שהטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע ובוקעת ויורדת עד לתהום (נזיר נג ע"ב).

דין נוסף יש בו באוהל, שהוא מציל מן הטומאה. כגון שהמת נמצא באוהל והאדם נמצא חוץ לאוהל ומאהיל עליו, הרי האדם הזה טהור, שהאוהל שהמת נמצא בו חוצץ בפני הטומאה, ושוב אין היא בוקעת חוצה לו. וכן מי שהוא אוהל בתוך אוהל, והמת באוהל החיצון, הרי זה טהור, שהאוהל הפנימי חוצץ בינו ובין הטומאה. וכן מי שהוא בתוך אוהל הסגור גם מתחת (כגון בתוך ארון גדול), והאוהל עצמו מאהיל על המת - הרי זה טהור, שהאוהל חוצץ.

וארבעה חילוקים באוהלים: "יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין את הטומאה ולא חוצצין, חוצצים ולא מביאים, לא מביאין ולא חוצצין" (אהלות פ"ח מ"א).

דיני טומאת אוהל מבוארים במשנה מסכת אהלות וברמב"ם הלכות טומאת מת פרקים י"ב-כ"ה.

משהקדמנו הקדמות אלה יכולים אנו לבוא לשאלה שאנו עסוקים בה בשיעור זה: האם מותר להם לכוהנים, שהם אסורים ליטמא למתים (ויקרא כ"א, א), האם מותרים הם לטוס במטוס מעל בתי קברות - שהרי בעברם מעל הקברות הם מאהילים עליהם.

בשלושה גורמים יש לדון ביחס לשאלה הזאת אם ראויים הם להתיר את הדבר: הקבר, המטוס ודין ספק טומאה ברשות הרבים. ולהלן נפרוט אותם אחד לאחד.

חלק א: הקבר

איתא בברכות דף יט ע"ב:

...דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל... כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל - כל שיש בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה. ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.

כלומר: אם יש בין מכסה הארון לבין המת חלל טפח, יכול המכסה לשמש כאוהל ולחצוץ בפני הטומאה. מן הפירוש המיוחס לרש"י בנזיר נג ע"ב (ד"ה זה קבר סתום) עולה שלדעתו הדין הזה נוהג בכל קבר, ואם כן ניתן להיעזר בשיטתו להתיר טיסה או מעבר מעל הקברות.

אלא שמכמה סיבות אי אפשר לסמוך על שיטת המיוחס לרש"י להיתר. ראשית, זוהי דעת מיעוט: רוב הראשונים[2] סבורים שהגמרא עוסקת דווקא בקבר פתוח, שאינו מוגדר כקבר, אך בקבר סתום אין דין זה חל ואין חלל טפח מועיל להפסיק בפני הטומאה.

שנית, גם לשיטת המיוחס לרש"י האיסור יורד מרמה של טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן, ואין מדובר בהיתר מוחלט.

ושלישית - במציאות של היום אין ודאות שבכל קבר יש חלל טפח, ובייחוד בקברים ישנים.

חלק ב: המטוס

א. מטוס כאוהל

ראינו לעיל שיש באוהל שני דינים בסיסיים: הוא מביא את הטומאה על מה שתחתיו, וחוצץ בפניה מלבקוע חוצה לו. וחילוק יש בדבר: "יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין את הטומאה ולא חוצצין, חוצצים ולא מביאים, לא מביאין ולא חוצצין" (אהלות פ"ח מ"א).

מה דינו של מטוס? אם אין דינו כאוהל כלל - אין הוא חוצץ בפני הטומאה, ומי שטס בו מאהיל על המת ונטמא; אם דינו כאוהל שמביא ואינו חוצץ, הרי הוא חמור עוד יותר, שהוא מאהיל על הקברות ומביא את הטומאה על כל מי שבתוכו; ורק אם דינו כאוהל שמביא וחוצץ, הרי הוא מציל על כל מה שבתוכו מן הטומאה, ומותר לכוהנים לטוס בו מעל הקברות.

בדין המטוס כאוהל יש לדון בשתי נקודות יסוד: 1. דין אוהל זרוק; 2. האם המטוס מקבל טומאה.

1. דין אוהל זרוק

אוהל זרוק

המשנה ריש פ"ג דעירובין מביאה את דעת רבי יהודה כי ניתן להניח לכוהן עירוב תחומין בין הקברות "מפני שיכול לחוֹץ ולילך ולאכול", ומבארת הגמרא (שם ל ע"ב):

תנא: מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל, קא סבר: אהל זרוק שמיה אהל. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי? מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל, ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל.

לפי הגמרא, דעת רבי יהודה "שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל" (סוגים שונים של ארונות, הסגורים מכל צדיהם) מבוססת על ההנחה ש'אוהל זרוק' - דהיינו: אוהל הנמצא בתנועה ואינו עומד במקום אחד[3] - חשוב אוהל (ועל כן נחשבים הארונות הללו לאוהלים וחוצצים בפני הטומאה). דין זה, ממשיכה הגמרא, שנוי במחלוקת התנאים אם הנכנס לארץ העמים (כלומר לחוצה לארץ, שחכמים גזרו עליה טומאה) בשידה תיבה ומגדל טמא.

בהכרעת ההלכה התלבטו הראשונים בין המסקנות הנוגדות העולות מפשטי המשניות במסכת פרה ובמסכת אהלות.

במסכת פרה פ"ג מ"ב משמע שאוהל זרוק שמיה אוהל. המשנה שם מתארת אחת מן החומרות שהחמירו במעשה הפרה האדומה: שהמים שמזים על הכוהן השורף את הפרה יישאבו על ידי ילדים שאין בהם כל חשש של טומאת מת. וכך שנינו שם:

חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהם חלול מפני קבר התהום [כלומר: יצרו מתחת לחצרות חלל שיהווה אוהל ויחצוץ, שמא קבור מת בעומק האדמה מתחתיהן]. ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן. ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשלוח, ירדו ומלאום ועלו וישבו על גביהן...

השוורים והדלתות נועדו להוות אוהל, שיחצוץ בין הילדים ובין קבר התהום (אם יש קבר כזה בדרך למעיין). נמצא אפוא שלדעת המשנה הזאת אוהל זרוק שמיה אוהל (שהרי השוורים והדלתות הם ללא ספק אוהל זרוק).

לעומת זאת, מפשט המשנה אהלות פ"ח מ"ה משמע שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל:

אלו לא מביאין ולא חוצצין... והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורח, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים...

כאמור, הראשונים התחבטו בדבר היחס שבין המשנה בפרה (שממנה משמע שאוהל זרוק שמיה אוהל), המשנה באהלות (שממנה משמע שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל) וסוגיית הגמרא בעירובין (התולה זאת במחלוקת תנאים), והם העלו תירוצים שונים בדבר.[4]

פסק ההלכה

הרמב"ם (הלכות טומאת מת פי"ג ה"ה) פסק שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל, בהתאם לכללי הפסיקה הרגילים,[5] ומריהטא דתוספות בעירובין משמע שאף הם סוברים כן. לעומתם פסק הרשב"א (עבודת הקודש, בית נתיבות שער ה אות טו) שאוהל זרוק שמיה אוהל.

הפני יהושע (סוכה כא ע"א) סבור שמחלוקתם היא רק בדרבנן, אבל מן התורה כולי עלמא מודו שאוהל זרוק חוצץ, וכן כתב גם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן פה).

הסבר זה הוא לדעתי בעייתי ביותר, שהרי במשנה באהלות הוזכר אוהל זרוק גם לקולא, בין האוהלים ש"לא מביאין ולא חוצצין", ואם כדברי הפני יהושע והשבות יעקב, צריך הוא להימנות בין האוהלים שמביאים את הטומאה ואינם חוצצים, שהרי מדאורייתא הוא אוהל גמור. עם זאת, יש לציין כי על פי עמדת הפני יהושע, שגם למאן דאמר אוהל זרוק לאו שמיה אוהל זוהי רק חומרא מדרבנן, מתבארת היטב שיטת המאירי (בסוגיית עירובין) שסומכים על אוהל זרוק רק ביחס לספק קבר התהום אך לא ביחס לקבר ידוע.

אף על פי ששיטת הרשב"א היא דעת יחיד, רצה רבי יצחק אלחנן ספקטור לסמוך עליה על מנת להגדיר את דין ה'אייזן באהן' (רכבת) כספק טומאה ברשות הרבים ולהקל בה.[6]

"ובעצמות וגידים תשֹככני": שיטת רבנו תם

גם אם באופן כללי אוהל זרוק לאו שמיה אוהל, ייתכן שיש מקום להעלות קולא מיוחדת לגבי מטוס.

הזכרנו לעיל את דיוניהם של הראשונים בדבר היחס בין משנת פרה (והסוגיה בסוכה דף כא ע"א, המתייחסת למשנה זו) לבין משנת אהלות והסוגיה בעירובין ל ע"ב. תוספות (עירובין ל ע"ב ד"ה ומר סבר) מביאים שני תירוצים המנסים ליישב את משנת פרה גם למאן דאמר אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וטוענים כי שם מדובר במקרה מיוחד, שבו לכולי עלמא אוהל זרוק שמיה אוהל.

לענייננו חשוב התירוץ הראשון - תירוצו של רבנו תם, כי מן הכתובים ניתן ללמוד שבעלי חיים חשובים אוהל:

והשוורים - רחמנא קרינהו אהל, דכתיב 'ובעצמות וגידים תשֹככני' (איוב י', יא).[7]

לכאורה גם לפי דעה זו אין מטוס חוצץ בפני הטומאה, שהרי אין הוא בעל חיים. אך שמא ניתן לחדש בדברי רבנו תם כי אין כוונתו שבפסוק באיוב יש גזרת הכתוב שבעלי חיים חשובים אוהל (סוף סוף, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן), אלא כוונתו שהפסוק בא ללמד שבהמה נחשבת כאוהל חשוב וקבוע, ולא כארעי; לשון אחר: מן הפסוק אנו למדים שדבר גדול וחשוב אין הגדרתו כאוהל פוקעת על ידי זריקתו.[8] לפי הבנה זו, יחצצו מטוסים בפני הטומאה מקל וחומר, שהרי הם גדולים פי כמה מכל בהמה שהיא.

כמובן, קולא כזו עולה, אם בכלל, רק מדברי רבנו תם, אך לא על פי תירוצי שאר הראשונים (ובכללם תירוצו של הר"ש משאנץ באותו תוספות). יתר על כן: ודאי שקשה מאוד להסתמך הלכה למעשה על פרשנות זו של דברי רבנו תם, שאינה יוצאת מגדר השערה. אף על פי כן, ייתכן שיש מקום לצרף אותה כסניף לקולא לצדדי היתר נוספים.

שיטת ריטב"א

שיטה ייחודית נוספת בהקשר זה היא שיטת ריטב"א (עירובין ל ע"ב ד"ה רבי מטמא, בסופו), שגם הדעה שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל נאמרה רק ביחס לדבר המקבל טומאה, אך לא ביחס לדבר שאינו מקבל טומאה:

...ויש לתרץ עוד, דלא אמרינן אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי... אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, אפילו כשהן זרוקין אינם מקבלין טומאה וחוצצין.

כשיטת רבנו תם שהובאה לעיל, גם שיטת ריטב"א היא דעת יחיד, וקשה לסמוך עליה להלכה. יתר על כן: כדי להסתמך עליה בנידון דידן יש לברר תחילה אם מטוס מקבל טומאה אם לאו (דבר שיידון בפירוט בסעיף הבא). מכל מקום, נראה שניתן לצרף אף אותה כסניף לצדדי היתר נוספים (בהנחה שמטוס אכן אינו מקבל טומאה).

שיטת הר"ש

שיטה ייחודית נוספת שיש להתחשב בה היא שיטת הר"ש משאנץ (בפירושו למסכת טהרות פ"ד מ"ג) כי אוהל זרוק אינו נחשב אוהל גם לעניין הבאת טומאה על עצמו:

...דדמי לעוף הפורח ולקופץ ממקום למקום, שאינו מביא טומאה לאחרים... והוא הדין על עצמו.[9]

ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א שמעתי כי מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל התיר פעם טיסה במטוס על סמך סברה דומה. טענתו הייתה שבמצבים מסוימים מופקע אוהל זרוק לחלוטין משם אוהל ואינו מביא את הטומאה אפילו על עצמו. בעניין זה הוא חילק בין טלית המתנפנפת (והוא הדין למטוס), שלדעתו מופקעת לחלוטין משם אוהל, לבין שאר המקרים המוזכרים במשנה באהלות, שאמנם אינם יכולים להוות אוהל ביחס לאחרים אך מביאים את הטומאה על עצמם. אין ברור מה הגדר המדויק של השוני שראה הגרי"ד בין המקרים.

שתי הדעות הללו, דעת הר"ש ודעת הגרי"ד, הן לעניות דעתי בעייתיות ביותר, שכן בפשטות אין דין טומאה רצוצה בנוי כלל על אוהל או על מעשה אהילה כי אם על טומאת מגע. דבר זה עולה בבירור מן הגמרא בחולין דף קכה ע"א, המנמקת את דין המשנה (אהלות פ"ג מ"א) "הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו - טמא" בכך ש"חד שמא [=שם אחד] הוא, משום הכי מצטרפין". וראה בהמשך הסוגיה שם.[10]

על הר"ש, שאינו מחלק בין טלית המתנפנפת לבין שאר המקרים במשנה באהלות ואף מייחס את חידושו בפירוש גם ל"קופץ ממקום למקום", קשה אף מן הסוגיה בברכות יט ע"ב: אם הקופץ והדולג אינם מביאים את הטומאה אף על עצמם - מה חידושו של רבי אלעזר בר צדוק ש"מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל"? והלוא ממילא אין הם מביאים על עצמם את הטומאה בדילוגם?!

2. האם מטוס מקבל טומאה

גם אם נקבל את שיטת רשב"א שאוהל זרוק שמיה אוהל, עדיין נצטרך לאמץ הנחה נוספת על מנת לקבוע שמטוס חוצץ בפני הטומאה. כלל נקוט בידינו:

כל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה

  (בבא בתרא יט ע"ב).

מטוס יכול, אם כן, לחצוץ בפני הטומאה רק אם אינו מקבל טומאה. להלן נבחן את ההיבטים השונים של השאלה אם מטוס מקבל טומאה.

טומאת כלי מתכות

בפרשת מטות מונה התורה שש מתכות שהכלים העשויים מהן מקבלים טומאה:

אך את הזהב ואת הכסף את הנחֹשת את הברזל את הבדיל ואת העֹפרת   (במדבר ל"א, כב).

התורה אינה כוללת את המתכות בחדא מחתא אלא מפרטת שישה מינים מסוימים. מה דינן של מתכות אחרות? האם דווקא המינים שמנתה התורה טמאים, או שמא אין הם אלא פרטיו של כלל - שכל כלי מתכת טמאים?

במשנה ובגמרא אין התייחסות לשאלה זו, אך ניתן להסיק על כך מהתייחסותם של ראשונים לדין כלֵי זכוכית, שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן. רש"י (ראש השנה יט ע"ב ד"ה וחכמים מטהרין) כותב:

...טומאת כלי זכוכית דרבנן, שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה: הזהב והכסף והנחשת והברזל וכו'.

משמע מדבריו כי לדעתו זכוכית מוגדרת מתכת (משום שהיא ניתכת), ואף על פי כן אין היא מקבלת טומאה - כיוון שאינה מנויה בפרשה. הווה אומר: לדעת רש"י, רק המינים המנויים בפרשה מקבלים טומאה, ולא שאר כלי מתכות.

דברים דומים כתב הגר"א בכללי הטומאות שלו:

כלי מתכת הן ששה מינים: זהב וכסף ונחשת וברזל ובדיל ועופרת.[11]

לעומתם כותב הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות (עמוד יב טור ב במהדורת הר"י קאפח):

וכן קוראים לכל הכלים הניתכים דוקא כלי מתכות, ואין כלי זכוכית בכללם.

כלומר: לדעת הרמב"ם, כל כלי העשוי מדבר הניתך מקבל טומאה (וכלי זכוכית טהורים מדאורייתא משום שאינם בכלל דברים הניתכים).

למעמדן של מתכות שאינן מנויות בפרשה נודעת חשיבות רבה לענייננו, שכן המטוס עשוי רובו ככולו (כשמונים אחוז ממשקלו)[12] מאלומיניום. בשאלה זו התלבט כבר בעל תפארת ישראל בפתיחתו לפירושו לסדר טהרות (שקראה בשם "יבקש דעת") אות מד, על רקע גילוין של מתכות חדשות שלא היו מוכרות בימי הקדמונים:

...אמנם מתכת כולל ו' מינים: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. כך כתב רב"א זצוק"ל.

ולפי עניות דעתי זה לאו דוקא, דהרי בעתים הללו מצאו הטבעיים כמה מיני מתכות חדשים שלא שערום אבותינו. והגם שיש לומר שהם כולן בכלל אלו הו' מינים... על כל פנים צריך לומר ששש שמות של מתכות הנ"ל הן לאו דוקא, אלא כל הנרקע בפטיש רקועי פחים נקרא מתכות.

בדורנו פטר הגאון רבי משה פיינשטיין (איגרות משה יורה דעה ח"ג סימן כב) כלי אלומיניום מטבילה דאורייתא מסברה הדומה לסברתו של רש"י בראש השנה:

הנה כלי אלומיניום, שהיא מתכת חדשה שלא נזכרה בקרא, נראה דמן התורה אינם צריכים טבילה.

דממה שנקט הקרא שש מינים בשמותיהם ולא נקט כלל כל כלי מתכות, מוכרחין לומר דדוקא הני מקבלין טומאה וצריכין טבילה, ולא כלים ממינים אחרים, דהתורה שניתנה מפי הקב"ה, הרי הוא ברא את כל מיני המתכות שבעולם, אף אלו שלא ידעו האינשי, ואם היו בדין טומאה וטבילה לא היה לְהַקְּרָא לפרט אלו.

וגם כיון דכלי זכוכית שהוא גם כן דבר הניתך והיה טהור מדאורייתא.

סברה דומה הוא מעלה לגבי טיסת כוהן במטוס שיש בו מת (שם ח"ב סימן קסד), אם כי שם הוא מסתפק בדבר מסיבות שונות ואינו מכריע לדינא.

תערובת חומרים

כאמור, כשמונים אחוז ממשקל המטוס הם אלומיניום; ואף יתר המטוס עשוי כמעט כולו מחומרים שאינם מקבלים טומאה (בעיקר פיברגלס). דא עקא, שחומרים אלה אינם משמשים בצורתם הטהורה: כל החומרים המרכיבים את המטוס הם תערובות וסגסוגות שונות, שמעורבות בהן גם מתכות המנויות בפרשה (ברזל, נחושת וכו'). נמצא אפוא שגם אם אלומיניום אכן איננו מקבל טומאה, עדיין יש לברר מה דינה של תערובת של דבר המקבל טומאה עם דבר שאינו מקבל טומאה.

המשנה במסכת כלים פי"א מ"ד דנה בכך:

ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור: אם רוב מן הטמא - טמא, ואם רוב מן הטהור - טהור, מחצה למחצה - טמא. וכן מן החלמא [=חרס] ומן הגללים.

לענייננו חשובה הסיפא של המשנה, הקובעת כי בתערובת של חרס, המקבל טומאה, עם גללים, שאינם מקבלים טומאה - הולכים אחר הרוב. כלומר: דינה של תערובת חומרים מוגדר על פי המרכיב הדומיננטי בה (ובנידון דידן: האלומיניום ושאר החומרים שאינם מקבלים טומאה).

דין "הכל הולך אחר המעמיד"

ראיתי בעיתון טענה שאפילו אם חלק קטן מהמטוס נעשה ממתכת המקבלת טומאה, כל המטוס מקבל טומאה. הדיון מבוסס על העיקרון "הכל הולך אחר המעמיד", עיקרון השנוי במחלוקת תנאים בשתי סוגיות בש"ס.

הגמרא בשבת טו ע"ב תולה בעיקרון הזה את מחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי "כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר [=עופרת, כדי לסתום את החור]": רבי מאיר סובר כי "הכל הולך אחר המעמיד", וכיוון שהעופרת מעמידה את כלי הזכוכית, שהרי בלעדיה אי אפשר להשתמש בו מפני הנקב, מקבל הכלי טומאה מדין כלי מתכת (כלומר: מדאורייתא); חכמים, לעומת זאת, סבורים שהכלי מוגדר ככלי זכוכית, ואינו מקבל טומאה אלא מדרבנן.

המחלוקת השנייה היא מחלוקת חכמים ורבי נחמיה בשבת ס ע"א:

היא [הטבעת] של מתכת וחותמה של אלמוג [שאינו מקבל טומאה] - טמאה, היא של אלמוג וחותמה של מתכת - טהורה; ורבי נחמיה מטמא. שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת - הלך אחר חותמה, בעול - הלך אחר סמלוניו, בקולב - הלך אחר מסמרותיו, בסולם - הלך אחר שליבותיו, בערסא - הלך אחר שלשלותיו. וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד.

כללו של דבר: רבי נחמיה הולך אחר החלק העיקרי של הכלי, בעוד שחכמים סוברים "הכל הולך אחר המעמיד".

שתי הסוגיות משתמשות אמנם באותו ביטוי - "הכל הולך אחר המעמיד" - אך נראה שאלו שתי מחלוקות שאינן תלויות זו בזו. בסולם המעמיד הוא צדי הסולם, המהווים את שלדת הסולם וחלק ניכר וחשוב שלו: צדי הסולם אינם רק חיבור בין חלקיו הפעילים - בלעדיהם כלל אין סולם. כך הדבר גם בשאר המקרים המוזכרים בברייתא בדף ס: כל הדברים הנחשבים שם למעמיד הם חלקים התופסים מקום מרכזי בכלי. לעומת זאת, כלי זכוכית שהטיף לתוכו אבר עשוי רובו ככולו מזכוכית, ומיעוטו הקטן העשוי ממתכת נחשב למעמיד על שום היותו חיוני לשימוש בכלי, ולא משום שהוא מהווה מרכיב מרכזי שלו.

להשערה זו בדבר ההבחנה בין שתי המחלוקות יש ביטוי בפסיקת ההלכה: במחלוקת בדף טו פוסקים שהכלי נחשב לכלי זכוכית, דלא כרבי מאיר, ואילו במחלוקת בדף ס פוסקים שהכול הולך אחר המעמיד.

עיקרון אחר מופיע במשנה בכלים פי"ג מ"ו:

עץ המשמש את המתכת טמא, ומתכת שמשמש את העץ טהור.

מדובר כאן ב'פשוטי כלים' - כלים שאין להם בית קיבול. ההלכה היא שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ופשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה. פשטות המשנה כאן, שבכלים המורכבים משני החומרים אין הולכים אחר המעמיד אלא אחר החלק שעושה את מלאכתו של הכלי. משנה זו נפסקה להלכה ברמב"ם הלכות כלים פ"ד הלכות ה-י.[13]

כפי שניתן לראות, קיימת אי-בהירות רבה בדינם של כלים המורכבים מחלקים העשויים מחומרים המקבלים טומאה ומחלקים העשויים מחומרים שאינם מקבלים טומאה: מתי החלק גדול דיו להיחשב מעמיד (של חכמים) שיש להתחשב בו? מהו החלק העושה את מלאכתו של הכלי? ומהו בכלל היחס בין שני העקרונות הללו - "הכל הולך אחר המעמיד" ו"עץ המשמש את המתכת..." (בעיה משמעותית במיוחד כשמדובר בכלי מסובך כמטוס)?

מכל מקום, בנידון דידן המצב ברור: כבר הזכרנו לעיל שרובו המוחלט של המטוס עשוי אלומיניום וחומרים אחרים שאינם מקבלים טומאה; מובן אפוא שאין חלקי מתכת בודדים יכולים להיחשב מעמיד ובכך להפוך את המטוס לכלי שמקבל טומאה.

וגדולה מזו פסק הטור יורה דעה סימן ק"כ: "כלי של עץ שיש לו חשוקים של ברזל שמעמידים אותו, אין צריך טבילה אפילו למי שהולך אחר המעמיד".[14] וודאי שאין בורג כזה או אחר במטוס מתקרב אפילו לחישוקים של ברזל המעמידים כלי עץ.

יש לציין שגם הגר"מ פיינשטיין התעלם מטענה זו בתשובתו שהובאה לעיל (בעניין טיסת כוהן במטוס שיש בו מת).

דין כלי זכוכית וכלי זכוכית הבא במידה

הבאנו לעיל את תשובתו של הגר"מ פיינשטיין בעניין טבילת כלי אלומיניום, שבה הוא כותב כי כלי אלומיניום אינם צריכים טבילה דאורייתא, משום שרק ששת המינים המנויים בפרשה מקבלים טומאה. בהמשך אותה תשובה מחדש הגרמ"פ חידוש עצום:

אבל נראה דטבילה מדרבנן צריך כמו כלי זכוכית.

כלומר: כלי אלומיניום חייבים טבילה כחלק מגזרת חכמים בכלי זכוכית.

קשה לדעת עד כמה התשובה הזאת רלוונטית לנידון דידן. ראשית, מן התשובה עצמה עולה כי ייתכן שגזרת כלי זכוכית חלה על כלים העשויים ממתכות אחרות רק ביחס לחיוב טבילה, אך לא ביחס לטומאה (עיין שם). יתר על כן: בתשובתו על טיסת כוהן במטוס שיש בו מת משמע שמתכות כאלה טהורות לגמרי, ואינן טמאות מדין כלי זכוכית.

אך גם אם נתעקש ונאמר שכלי אלומיניום עשויים לקבל טומאה מדין כלי זכוכית, עדיין יש לברר מה דינו של כלי זכוכית הבא במידה. כלים הבאים במידה, כלומר, כלים המכילים יותר מארבעים סאה (כ- 330 ליטר לגר"ח נאה, כ- 650 ליטר לחזון איש), אם הם של מתכת - הרי הם מקבלים טומאה, ואם של עץ - אינם מקבלים טומאה. מה דינם של כלי זכוכית הבאים במידה?

התוספתא כלים בבא בתרא פ"ז ה"ז אומרת:

השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאין במדה - טהורין, ושאר כל כלי זכוכית אף על פי שהבאין במדה - טמאין. וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ.

דברי התוספתא קשים, שהרי טומאת כלי זכוכית נלמדת או מדין כלי מתכת או מדין כלי חרס (שבת דף טו), ואלו ואלו טמאים גם כשהם באים במידה. מסתבר שזו קולא מיוחדת בכלי זכוכית, שטומאתם מדרבנן בלבד.

להלכה פסק הרמב"ם (הלכות כלים פ"ג ה"ג) את חילוקה של התוספתא:

השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאים במדה - טהורין, ושאר כלי זכוכית, אף על פי שמקבלין ארבעים סאה הרי הן מקבלין טומאה.

הראב"ד בהשגתו מתלבט בהבנת הדין הזה:

אמר אברהם: אמת כך מצא בתוספתא, ולא ידעתי טעמה. ואולי מפני שמלאכתן עבה והן עשויים לנחת, אבל שאר כלים מלאכתן דקה ועשויין להטלטל במלואן.

לפי ההסבר שמציע הראב"ד, דין כלי זכוכית כדין כלי עץ, אלא שהם טמאים מכיוון שהם עשויים להיטלטל במילואן - גדר שלכאורה אינו קיים במטוס.[15]

מן הדיון בתוספתא ובפוסקים קשה אפוא לדעת מהו הגדר המדויק של דין כלי זכוכית הבאים במידה ועד כמה הוא רלוונטי לענייננו.

אך גם אם נאמר שמטוס מקבל טומאה מדין כלי זכוכית, עדיין ייתכן שהוא יוכל לחצוץ בפני הטומאה, שכן אפשר שהכלל "כל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה" אינו תקף לגבי דברים המקבלים טומאה רק מדרבנן - ראה משנה למלך הלכות טומאת מת פי"ב ה"ב (ור"ש אהלות פי"ג מ"ה ותוספות בבא בתרא כ ע"א ד"ה ועובד).

לסיכום: קשה להחמיר במטוס מדין כלי זכוכית, שכן לשם כך דרושות כמה וכמה הנחות. ראשית יש לאמץ את חידושו של הגר"מ פיינשטיין שאלומיניום מקבל טומאה מדין כלי זכוכית - אם אכן חידושו נוגע בכלל לחיוב טומאה ואינו מוגבל רק לחיוב טבילה, דבר שכלל אינו מובן מאליו. שנית, יש להניח שכלי זכוכית הבא במידה טמא, דבר שאף הוא אינו ברור כלל ועיקר. ושלישית, המשנה למלך מסתפק אם אוהל המקבל טומאה מדרבנן חוצץ בפני הטומאה, וכדי להחמיר בדבר יש להניח שהוא אינו חוצץ - כנגד שיטת הר"ש משאנץ ותוספות.

דין ספינה

ייתכן שישנה סיבה נוספת שמטוס לא יקבל טומאה. המשנה בשבת פ"ט מ"ב אומרת:

מנין לספינה שהיא טהורה? שנאמר: 'דרך אניה בלב ים' (משלי ל', יט).

הגמרא שם (פג ע"ב) מבארת:

פשיטא, אניה בלב ים היא! הא קא משמע לן: כים, מה ים טהור - אף ספינה טהורה.

משמע מן הגמרא שטהרת ספינה נובעת מגזרת הכתוב שדברים המצויים בים טהורים, מעין "כל שבים טהור" (כלים פי"ז מי"ג).

הרמב"ם (הלכות כלים פי"ח ה"ט) מסביר את הדין באופן אחר:

ספינה של חרס, אף על פי שהיא מקבלת, אינה מקבלת טומאה, שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה, בין היא של חרס בין היא של עץ בין גדולה בין קטנה.

הרמב"ם מסביר את הדין שספינה אינה מקבלת טומאה באופן שונה מן המשנה בשבת: "שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה". קשה להבין למה בדיוק מתכוון הרמב"ם במילים אלו. ייתכן שהשוני בין ספינה לבין שאר כלים האמורים בתורה הוא ששאר כלים הם "כלי מעשה" - כלים שהאדם משתמש בהם בידיו ויש לו שליטה מלאה בהם - לאפוקי ספינה, שהאדם משתמש בה על ידי כניסתו לתוכה, ואין לו בה תפיסה ושליטה מוחלטת.[16]

אם כנים דברינו בביאור הרמב"ם, כי אז יהיה מטוס טהור מקל וחומר, שהרי הוא גדול פי כמה מספינה, ואופייה המיוחד של ספינה ודאי קיים גם בו.

כמובן, הסבר זה הוא מחודש מאוד ואינו יוצא מכלל השערה, ואף אם נניח שהוא הפירוש הנכון ברמב"ם, עדיין קשה לסמוך עליו נגד שאר הראשונים ופשט המשנה. יתר על כן: בפירוש המשניות (הן במסכת שבת הן במסכת כלים) מפרש הרמב"ם את המשנה על פי הגמרא בשבת, כשאר הראשונים, מה שמקשה על ההסבר הזה כשלעצמו.

3. סיכום

ההיתר של אוהל חוצץ נשען על שתי הנחות מסופקות:

1. אוהל זרוק שמיה אוהל - הנחה שניתן לבסס אותה על אחת מארבע אפשרויות: א. שיטת הרשב"א, שהיא דעת יחיד; ב. דעת הפני יהושע והשבות יעקב, שהמחלוקת בדין אוהל זרוק היא רק בדרבנן; ג. הרחבת הקולא של רבנו תם בבהמה למטוס; ד. שיטת ריטב"א, שבדבר שאינו מקבל טומאה הכול מודים שאוהל זרוק שמיה אוהל.

2. מטוס אינו מקבל טומאה - הנחה זו ניתן לבסס על אחת משתי אפשרויות: א. אלומיניום אינו מקבל טומאה; ב. שיטת הרמב"ם בספינה, שאולי ניתן להרחיבה למטוס.

ב. מטוס כצמיד פתיל

נאמר בפרשת חֻקת:

וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא

  (במדבר י"ט, טו).

מפסוק זה אנו למדים על דבר נוסף המציל באוהל המת: כלי סגור המוקף "צמיד פתיל" - כלומר, סגור בצורה הרמטית - מציל על כל מה שבתוכו מן הטומאה. פרטי הדין הזה מצויים ברמב"ם הלכות טומאת מת פרקים כ-כג.

ההצעה שהתפרסמה בשעתו להיכנס לשקית בשעת המעבר מעל בית הקברות, מבוססת על דין צמיד פתיל. האם יכול המטוס עצמו לשמש צמיד פתיל? כדי להשיב על כך יש לדון בקיומם של שני תנאים בסיסיים והכרחיים בדין זה: האחד - שהכלי לא יקבל טומאה מגבו; השני - הגדר המדויק של "צמיד פתיל".

1. האם מטוס מקבל טומאה

צמיד פתיל מציל רק בכלי שאינו מקבל טומאה מגבו (כלים פ"י מ"א; רמב"ם הלכות טומאת מת פכ"א ה"א), דהיינו: כלי חרס - המקבל טומאה רק מתוכו - וכלים שאינם מקבלים טומאה כלל, כגון כלי אבן וכלי עץ הבא במידה.

האפשרות שהמטוס ישמש צמיד פתיל תלויה אפוא בדיוננו הארוך לעיל אם מטוס מקבל טומאה. אלא שבעניין זה יש חילוק בין גדרי אוהל לבין גדרי צמיד פתיל: בעוד שביחס לאוהל ראינו לעיל כי ייתכן שדבר המקבל טומאה מדרבנן יכול לחצוץ בפני הטומאה, לגבי צמיד פתיל כותב המשנה למלך (הלכות טומאת מת פי"ב ה"ב):

ודע דלענין כלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה, ואפילו מדרבנן, אך אם מקבלים טומאה מדרבנן אינם מצילים בצמיד פתיל.[17]

להבחנה זו יש, כמובן, נפקא מינה לענייננו רק אם נאמר שמטוס מקבל טומאה מדרבנן בלבד, מדין כלי זכוכית - דבר שאינו סביר, כפי שראינו לעיל.

2. גדר "צמיד פתיל"

מהו בדיוק "צמיד פתיל"? רש"י על התורה מפרש:

אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור - טמא הוא... פתיל - לשון מחובר בלשון עברי.

הווה אומר: כדי שיציל באוהל המת אין די שהכלי יהיה סגור, אלא יש לסגרו באופן הרמטי על ידי מריחת המכסה וסביבתו בחומר שיצמיד אותו לפתח הכלי ויחברו אליו היטב. וכך שנינו במשנה (מסכת כלים פ"י מ"ב):

במה מקיפים? בסיד ובגפסיס, בזפת ובשעוה, בטיט ובצואה, בחומר ובחרסית ובכל דבר המתמרח. אין מקיפים לא בבעץ ולא בעופרת, מפני שהוא פתיל ואינו צמיד.

המשנה הובאה להלכה ברמב"ם הלכות טומאת מת פכ"ב ה"ח.

מה דינו של מטוס? אמנם דלתות המטוס סגורות בזמן הטיסה, אך האם הן עומדות בגדר המדויק של "צמיד פתיל"? מסברה ניתן להעלות שלוש אפשרויות בהבנת משמעותו המדויקת של גדר זה:

א.  גזרת הכתוב - סוף סוף עסקינן בהלכות טומאה וטהרה, שעליהן דרשו חז"ל (יומא יד ע"א; נידה ט ע"א) את הפסוק "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז', יג). מסתבר שלפי אפשרות זו אין סגירת המטוס נחשבת צמיד פתיל.

ב.  סגירה הרמטית לחלוטין - דבר שיש להניח שקיים במטוס. כהבנה זו משמע מן המהר"ם מרוטנבורג אהלות פ"ט מ"א.

ג.  סגירה בת קיימא - ומסתבר שכיוון שבשעת הטיסה אין ניתן לפתוח את דלתות המטוס, די בכך להגדיר את סגירתן כבת קיימא ולהחשיבן כצמיד פתיל.

3. "שדרך תשמישה הוא זה": שיטת הראב"ד

שנינו בכלים פ"י מ"ג:

מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת, רבי יהודה אומר: מצלת, וחכמים אומרים: אינה מצלת.

רוב הראשונים (הרמב"ם והר"ש בפירושיהם למשנה) פירשו את המשנה בדרך שאינה נוגעת לשאלתנו. אך הראב"ד (בהשגותיו על הלכות טומאת מת פכ"ב ה"ט) פירשה בדרך אחרת:

פירוש: המגופה חלולה, ופי החבית נכנס בה, והיא מהודקת, שאינה נשמטת מאיליה, רבי יהודה אומר: מצלת בלא מירוח, וחכמים אומרים: אינה מצלת, שדרך תשמישה הוא זה.

משמע מדבריו שמדובר בכיסוי שהוא הדוק כצמיד פתיל אלא שאין סביבו מירוח, והבעיה, לדעת חכמים, היא ש"דרך תשמישה הוא זה", ועל כן אין הכיסוי מציל.

יש להסתפק מה משמעות העובדה "שדרך תשמישה הוא זה": אם הכוונה שהחבית עומדת להיפתח - ייתכן שבשעת הטיסה אין המטוס נחשב כדבר העומד להיפתח, ויהיה לו דין צמיד פתיל; אך אם החיסרון נובע מכך שזוהי הסגירה הרגילה והמקובלת של החבית, מסתבר שאף סגירתו הרגילה של המטוס לא תועיל לחצוץ בפני הטומאה.

כמובן, שקית או כלי אחר האטומים לחלוטין יעמדו בפני אותה בעיה, אלא אם כן מירח; ונראה לי שהדרך הקלה לפתור את הבעיה היא לסגור את הפתח בנייר דבק. יש להעיר כי כדי לנשום אפשר לחתוך חורים בצד השקית או הכלי, שכן הסגירה צריכה להיות הרמטית רק במקום הפתח (ראה שבת צה ע"ב וברש"י ד"ה עד שיפחת רובו; רמב"ם הלכות כלים פי"ט ה"ב).

חלק ג:

דין ספק טומאה ברשות הרבים

עסקנו עד עתה בכמה וכמה בעיות הלכתיות המעוררות ספקות שונים באשר לדינו של מטוס. האם יכולה להיות משמעות לעצם קיומם של הספקות הללו? ועוד: מה הדין כאשר יש ספק אם נתיב הטיסה עובר בכלל מעל קברים?

כלל נקוט בידנו: ספק טומאה ברשות הרבים - טהור, וברשות היחיד - טמא (טהרות פ"ו משניות א, ד; רמב"ם הלכות אבות הטומאות פי"ח). לכאורה בנידון דידן מדובר בספק טומאה ברשות הרבים, שהוא טהור, ואם כן יש להתיר את הדבר. אלא שגם היבט זה של השאלה הוא מורכב, ולסקירת מרכיביו השונים יוקדש חלקו האחרון של השיעור.

1. דין ספק טומאה ברשות הרבים לעניין כוהנים

עקרונות הפסיקה בספק טומאה נשנו ביחס למצב של דיעבד: כאשר כבר נטמאו אדם, כלים או אוכלים בספק טומאה, יהיה דינם כמפורט במשנה: אם ספק הטומאה היה ברשות הרבים - ספקם טהור, ואם ברשות היחיד - ספקם טמא.

האם ניתן ליישם עקרונות אלה גם ביחס לאיסור כוהנים ליטמא? האם מותר לכוהן לעבור לכתחילה במקום ברשות הרבים שיש בו ספק טומאה? האחרונים נחלקו בדבר זה. המנחת חינוך מסתפק בשאלה זו (מצווה רסג אות יא), וראה גם בצל"ח ברכות יט ע"ב ד"ה ורוב ארונות ובספר המרחשת ח"א סימן ב אות ג ס"ק יז בהג"ה (הובא במנחת שלמה סימן ק).

2. דין ספק טומאה הנובע מספקא דדינא

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סימן סב) מביא את דעת הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה:

דיש מקום להתיר לכהן לנסוע ברכבת העוברת דרך בית הקברות מכח דינא דספק טומאה ברשות הרבים. והזכיר בהקשר לזה שיטת הרשב"א, שפוסק דאהל זרוק שמיה אהל... ואם כן לפי זה יש לפנינו ספק טומאה ברה"ר, דספק כמאן הלכה, אי כהרשב"א דשמיה אהל ואי כהרמב"ם דלא שמיה אהל.

תשובתו של רבי יצחק אלחנן מבוססת על שתי הנחות מחודשות. הנחה אחת היא בנושא שכבר עמדנו עליו: רי"א מניח שדין ספק טומאה ברשות הרבים נכון גם לגבי איסור כוהנים להיטמא - דבר שאינו מובן מאליו, כפי שראינו לעיל.

ההנחה המחודשת השנייה של רי"א היא שספק טומאה ברשות הרבים טהור גם בספקא דדינא: דין ספק טומאה מופיע בש"ס ביחס לספקות באשר לטיבה של המציאות הנידונה (כלומר: ספק אם יש טומאה במקום אם לאו); רי"א מניח בתשובתו שדין זה אמור גם כאשר הספק נובע מספק בדין (ובענייננו: האם הלכה כרשב"א או כרמב"ם).

3. מעמד המטוס: רשות היחיד או רשות הרבים?

נקודה נוספת שיש לדון בה היא אם המטוס אכן מוגדר כרשות הרבים.

הרמב"ם (הלכות אבות הטומאות פ"כ ה"א) פוסק:

כל מקום שהוא רשות הרבים לעניין שבת כך הוא רשות הרבים לעניין טומאה.

בהלכה ג שם מפרט הרמב"ם רשימה של יוצאים מן הכלל, שממנה משמע כי כל מקום שהרבים מצויים בו מוגדר רשות הרבים, וכל מקום שאין הרבים מצויים בו - רשות היחיד. לפי הגדרה זו, אוויר הוא רשות היחיד. אלא שעדיין יש לדון מה דינו של נתיב טיסה: האם ייתכן שהוא יוגדר כרשות הרבים? אפשר שהדבר יהיה תלוי בשכיחות השימוש בנתיב הטיסה: אם זהו נתיב שאין מרבים לטוס בו - הווי רשות היחיד, אם זהו נתיב טיסה רגיל - הרי הוא כרשות הרבים.

הר"ש (טהרות פ"ו מ"ה), לעומת הרמב"ם, כותב כי כל מקום שיש בו שלושה אנשים מוגדר רשות הרבים לעניין טומאה וטהרה (כפשטות הסוגיה נזיר נז ע"א), ואם כן ברור שהמטוס ונתיב הטיסה מוגדרים רשות הרבים.

סיכום

ישנם כמה אופנים להתיר לכוהנים לטוס במטוס העובר בוודאות מעל בית קברות:

א. שיטת המיוחס לרש"י בנזיר שפותח טפח מציל מן התורה - ואם כן יש להתיר במקום מצווה או כבוד מלכים, על פי הגמרא בברכות יט ע"ב.

ב. המטוס מוגדר כאוהל וחוצץ בפני הטומאה - נקודה זו מבוססת על שתי הנחות יסוד:

1.  שיטת הרשב"א שאוהל זרוק שמיה אוהל (דלא כתוספות והרמב"ם). לכך יש לצרף את דעת השבות יעקב והפני יהושע כי כולי עלמא מודו שמן התורה אוהל זרוק שמיה אוהל, והשיטה שאוהל זרוק לא שמיה אוהל אינה אלא חומרא מדרבנן. לחלופין ניתן להסתמך על שיטת ריטב"א שבדבר שאינו מקבל טומאה הכול מודים שאוהל זרוק שמיה אוהל.

2.  מטוס אינו מקבל טומאה: א. משום שרק שש המתכות המנויות בתורה מקבלות טומאה. דבר זה שנוי במחלוקת הרמב"ם והגר"א נגד רש"י ובעל התפארת ישראל, והגר"מ פיינשטיין דן בו בתשובותיו ביחס לטומאה וביחס לטבילת כלים. ב. על פי שיטת הרמב"ם בטהרת ספינה, שניתן אולי להרחיבה למטוס.

ג. צמיד פתיל - גם כאן יש להתמודד עם שתי בעיות: 1. האם המטוס מקבל טומאה; 2. האם סגירת הדלתות נחשבת צמיד פתיל.

אם נגדיר את המצב כספק טומאה, יש לדון באפשרות שהעלה רבי יצחק אלחנן ספקטור מדין ספק טומאה ברשות הרבים. הבעיות שיש להתמודד עמן בהקשר זה הן:

1.  האם ספק טומאה ברשות הרבים טהור גם לעניין איסור כוהנים ליטמא למת - נקודה שדנו בה הצל"ח, המנחת חינוך והמרחשת.

2.  האם הכלל שספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור נכון גם בספיקא דדינא.

3.  האם מטוס ו/או נתיב טיסה מוגדרים רשות הרבים? לפי הר"ש - בוודאי כן הוא; לפי הרמב"ם, לכאורה הדבר תלוי בשכיחות השימוש בנתיב הטיסה.

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת OFFICE@ETZION.ORG.IL