ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

"ברב עם הדרת מלך"*- חלק ב'

שמואל שפירא

בחלקו הראשון של מאמר זה עסקנו בשאלת מקור הדין ואופיו, וראינו שתי הבנות אפשריות:

א.  "ברב עם" הוא הידור המתייחס למצווה אותה מקיים האדם, ועל פי זה נקבעים גדרי מצוות "ברב עם" - בכל מצווה לפי עניינה.

ב.  "ברב עם" הוא מצווה עצמאית וגדריה קבועים ואינם תלויים במצווה אותה מקיימים.

על פי חלוקה זו הסברנו את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי בגמרא בברכות נג ע"א, לגבי ברכת האור בבית המדרש והאפשרות שברכה זו תדחה את לימוד התורה של הלומדים.

כעת, נעסוק בשאלת היקף הדין של "ברב עם" - באלו מצוות קיימת חובה זו ובאלו מצוות אין חובה זו קיימת.

היקף דין "ברב עם"

בסברה פשוטה היינו אומרים כי חובת "ברב עם" קיימת רק במצווה בעלת ממד צבורי. (כשיש מצב של "עם" - אז ברב עם הדרת מלך). בתפילה בצבור, למשל, המעמד הצבורי (המניין) הוא חלק אינטגרלי של המצווה. לכן אפשר לדבר על הידור שבא כתוצאה מגידול מספר המשתתפים באותו צבור. גם הסוגיה ביומא סד ע"א (שהבאנו בשבוע שעבר) עוסקת בקרבנות צבור, אשר גם בהן קיים הממד הצבורי[1].

אך בניגוד לסוגיה ביומא, בה ברור מדוע החיוב של "ברב עם" רלוונטי, הסוגיה במסכת ברכות - לגבי ברכת האור קשה, שהרי אין למצוות ברכת האור ממד צבורי כשלעצמה, ואף על פי כן הגמרא שם מזכירה את החיוב של "ברב עם".

נוכל להתגבר על הבעיה אם נרחיב את ההיקף של חובת "ברב עם", ונאמר כי היא כוללת לא רק מצוות צבוריות אלא גם ברכות שבח. משמעותה של חובת "ברב עם הדרת מלך" היא שיש עדיפות שכמה שיותר אנשים יברכו את ברכת השבח יחדיו, משכל אחד יאמר זאת ביחידות[2].

ברם, הכסף משנה[3] מביא את שיטת הרמ"ך הסבור שבברכות הנהנין עדיף שאחד יברך לכולם מפני ש"ברב עם הדרת מלך". כאן כבר אי אפשר לדבר על מצווה שאופייה צבורי כפי שהעלינו לגבי ברכות השבח, ומדוע, אם כן, מעלה כאן הרמ"ך את חובת "ברב עם"?

ניתן אמנם לתרץ ולהגדיר את ברכות הנהנין כברכות שבח, אך אנו ננסה להעלות מהלך אחר לפתרון הבעיה - הן בברכות הנהנין, הן בברכות השבח.

יש להבחין בין שני סוגי מצוות. במצוות בעלי אופי צבורי מיסודן (כמו תפילה בציבור), גם אם כל אחד מקיימן בנפרד (כחלק מהצבור) - יש קיום של "ברב עם". ואילו במצוות שאינן בעלות אופי צבורי (כברכות השבח או ברכות הנהנין) - יש צורך שאחד יוציא את כל שאר הצבור ידי חובה, וזאת כדי לתת למצווה אופי צבורי. הסבר זה מחלק בין אופי המצווה לבין מעשה המצווה; כאשר אין למצווה מסויימת אופי צבורי, אנו נדרשים לתת למעשה המצווה אופי צבורי. על פי הסבר זה ניתן להבי כיצד חובת "ברב עם" קיימת גם בברכות השבח, ואפילו בברכות הנהנין[4].

ברם, יש גרסה אחרת במחלוקת בית הלל ובית שמאי המובאת במאירי על אתר. בגרסה הזו בית הלל, שדורשים את הפסוק "ברב עם" - פוסקים שכל אחד ואחד יאמר את הברכה בעצמו, (כמובן ביחד). לעומתם, בית שמאי פוסקים שעדיף שאחד יוציא את כולם כדי להקטין את ביטול התורה בבית המדרש. לפי גרסה זו יוצא שכדי לקיים את חובת "ברב עם" בברכת האור - כל אחד ואחד צריך לברך בעצמו (כשיטת בית הלל). גרסה זו ניתנת להסבר אם נאמר כי האפשרות לקיים את "ברב עם" בברכות השבח היא על ידי הרחבת הקטיגוריה של מצוות צבוריות, וגם ברכות השבח נחשבות למצוות צבוריות. חובת "ברב עם" מתבטאת בזה שיש הרבה יהודים שמשבחים את הקב"ה באותו רגע.

לגבי ברכת הנהנין אין הדבר כה מוחלט. אם נגדיר את ברכת נהנין כברכת שבח - לפי גרסה זו בגמרא ייתכן שכל אחד אכן יברך לעצמו. אך אם ברכת נהנין איננה ברכת שבח אלא קטיגוריה נפרדת - אפשר לקיים את "ברב עם" רק אם אחד יברך לכולם.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם במשנה תורה, מצטט את הפסוק "ברב עם" כחיוב מפורש פעם אחת בלבד, אך לא ביחס למקרים המובאים בגמרא שעסקנו בהם עד כה. לגבי מקרים אלו, הרמב"ם משמיט אותם לגמרי או שהוא מביא אותם להלכה, אך בניגוד אינו מביא את הפסוק "ברב עם" כמקור לכך. לדוגמא, לגבי עבודת קרבן פסח הרמב"ם מזכיר את הצורך לשורות הכהנים המשתתפים בהולכת הדם, אבל נותן לכך הסבר משלו:

"שחט השוחט וקיבל הכהן, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו - כדי שיתעסקו רבים במצווה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח".   (הלכות קרבן פסח פ"א הי"ד)

המקום היחידי ברמב"ם בו נמצא הפסוק "ברב עם" הוא במצוות הבאת הביכורים לירושלים:

"כיצד מעלים את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד - כדי שלא יעלו יחידים. שנאמר: 'ברב עם הדרת מלך'".   (הלכות בכורים פ"ד הט"ז)

אך לא ברור מדוע דווקא במצוות ביכורים בחר הרמב"ם להביא פסוק זה, אפילו שמווה זו איננה מצווה צבורית אלא מוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל[5]!

יש לתרץ בשיטת הרמב"ם, שבמצוות ביכורים יש ממד של שבח. וכך כותב הרמב"ם בספר המצוות:

"…היא שצוונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו. ומתחיל בעניין יעקב אבינו, ומסיים בעבודת מצרים - 'ועניתם אותנו' ולשבחו על כל זה, ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים, והוא אמרו יתעלה: 'וענית ואמרת לפני ה' א-להיך' ומה שבא אחר זה מהפרשה כולה. וזאת המצווה כולה נקראת מקרא ביכורים".   (מצוות עשה קלב)

משמע, אם כן, מדברי הרמב"ם שיש ממד של שבח במצוות מקרא ביכורים, וייתכן אף להרחיבו לכל התהליך של מצוות ביכורים, ולומר שיש במצווה זו חיוב של "ברב עם". עדיין קשה מדוע דווקא כאן בחר הרמב"ם לצטט את הפסוק, ולא כמו שכתב בקרבן פסח או במקומות אחרים שיש הידור כאשר הרבה מתעסקים במצווה – ללא אזכור הפסוק "ברב עם".

ניתן להעלות מהלך אחר ברמב"ם. דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים אינם ברורים. הרמב"ם שם אומר:

"כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים. משום שנאמר: 'ברב עם הדרת מלך'".

  (הלכות בכורים פ"ד הט"ז)

השימוש בביטוי "כדי שלא יעלו יחידים" לא מובן, שהרי היה יותר מקום להדגיש את הצד החיובי, ולומר: 'כדי שיתעסקו הרבים במצווה' או 'כדי לקיים את חובת "ברב עם"'.

נראה לומר כי דין "ברב עם" פועל בשני דרכים. בדרך כלל "ברב עם" הוא קיום נוסף (בין אם נסביר שזהו הידור בעצם המצווה ובין אם זהו חיוב נפרד). אך פעמים ש"ברב עם" אינו מוסיף קיום חדש אלא מונע פגם בקיום המצווה[6]. הרמב"ם כאן רצה להדגיש את הצד של מניעת הפגם, ולכן הדגיש:

"כדי שלא יעלו יחידים".

כעת, עלינו לברר מדוע דווקא במצוות הבאת הביכורים ראה הרמב"ם לבטא את החסרון כשאין "רב עם" ולא להדגיש את הצד החיובי - כשיש עם רב. ניתן לומר כי לדעת הרמב"ם ישנו פגם מסוים בעליית יחידים לבית המקדש. כך אנו מוצאים גם בשיטת רש"י במסכת חגיגה סז ע"א שם אומרת הגמרא:

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל - בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסוכות. ואין נראין חצאין, משום שנאמר: 'כל זכורך'".

רש"י שם מבין כי גמרא זו מהווה מקור לפטור מעלייה לרגל של המקמץ, המצרף נחושת והבורסי:

"שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת".

כלומר, יש חסרון בעלייה לרגל כאשר היא בקבוצה קטנה. משמע, אם כן, שהצורך לעלות לירושלים ברגל בחבורה אינו מהווה הידור נוסף במצוות עלייה לרגל, אלא הוא מתחייב מפני שעלייה ביחידות היא עלייה פגומה.

זו גם כוונת הרמב"ם בהלכות ביכורים. הפסוק "ברב עם", בהיבטו השני, בא למנוע את הפגם של עליית יחידים לבית המקדש. בביאור מצוות עלייה לרגל - אין צורך להדגיש נקודה זו מכיוון שממילא כולם עולים ביחד, אך היות ואפשר לקיים את מצוות הבאת ביכורים במשך תקופה ארוכה, היה צורך להדגיש את החיוב לעלות יחדיו.

על ידי מניעת הפגם של עליית יחידים, קיבלה המצווה ממד צבורי, וכעת ייתכן שאפשר ליישם גם את ההיבט הראשון של "ברב עם" ולומר שיש הידור נוסף ככל שעולים בקבוצה גדולה יותר.

סיכום

במאמר זה ניסינו להקיף את הדין של "ברב עם" ולגעת במקור הדין ואופיו. ראינו שתי הבנות יסודיות בחובה זו - האם היא הידור של מצווה קיימת או מצווה בפני עצמה, ולפי שתי הבנות אלו ניסינו לבאר את הגמרות השונות המזכירות את הדין של "ברב עם הדרת מלך".

כמו כן ראינו מספר אפשרויות להבין את היקף הדין - באילו מצוות אנו אומרים כי קיימת חובה זו, ובאילו מצוות אין חובה של "ברב עם". חילקנו בין מצוות בעלות אופי ציבורי מיסודן, בהן הקיום של "ברב עם" ברור יותר, לבין מצוות שאמנם אין באופיין ממד צבורי, אך במעשה המצווה אנו מוסיפים לה ממד זה, ואז ניתן לדבר על "ברב עם" גם במצוות אלו - דוגמת ברכות השבח או הנהנין.

בסיום המאמר ראינו את שיטת הרמב"ם, שהמקום היחיד בו הוא מזכיר את הדין של "ברב עם" הוא דווקא במצוות הבאת הביכורים, שם מביא הרמב"ם פן נוסף בחובה זו   - שאיננה רק הידור והוספה אלא היא ציווי למנוע פגם וחסרון במצוות הבאת הביכורים - אם יביאום בצבור מועט ולא "ברב עם".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL