ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

"קדשו צום קראו עצרה" חלק א'*

יחיעם עוזרי

אומרת הגמרא במסכת תענית יב ע"א:

"אמר שמואל: כל יחיד הרוצה לקבל תעניתו - צריך לקבלה מבעוד יום".

בבואנו לדון בדין זה יש לברר מספר נקודות:

  1.  מדוע צריכים לקבל תענית יחיד מבעוד יום?

  2.  מתי זמן קבלת התענית?

  3.  מהו נוסח הקבלה?

  4.  מהי פסיקת ההלכה בכל השאלות הנ"ל?

קבלת התענית מבעוד יום

הגמרא במסכת תענית (שם) ממשיכה ועוסקת בנושא:

"אמר שמואל: כל תענית שלא קיבל עליו תענית מבעוד יום - לאו שמיה תענית. ואי יתיב מאי? אמר רבה בר שילא: דמי למפוחה דמליא זיקא".

ניתן להעלות מספר אפשרויות בהסבר דינו של שמואל:

א. קבלת תענית היא סוג של נדר, וכשם שהנודר להימנע מפעולה מסוימת המותרת לו - חייב לקבל זאת על עצמו, ועל ידי קבלת הנדר הוא אוסר על עצמו את הפעולה, כך גם כשרוצה אדם להתענות ביום מסוים, חייב הוא לקבל זאת על עצמו קודם שיחול האיסור. סמך לגישה זו מצינו בדברי רבנו תם[1] וזה לשונו:

"מעשה ובא לרבנו תם, באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול, ואמר רבנו תם כי לא הפסיד תעניתו, כי מאחר שהיה בדעתו להתענות, היינו 'גמר בלבו' והיינו בכלל 'נדיב לב', דאמר: גמר בלבו - אף על פי שלא הוציא בשפתותיו. והא דבעי שמואל קבלה, היינו לכתחילה".

מדברי רבנו תם עולה, כי הצורך בקבלת תענית (של יחיד) מבעוד יום הוא משום שתענית זו היא כנדר, וכמו שבנדר אין צורך לבטא בשפתיים ודי במחשבת ליבו, כך גם בקבלת התענית – אם קיבל על עצמו תענית בלבו בלבד – קבלה זו תופסת. נראה כי רבנו תם שולח אותנו אל הסוגיה במסכת שבועות כו ע"ב, שם מביאה הגמרא מחלוקת האם נדר צריך הוצאה מפיו - "לבטא בשפתיים" או שמספיקה מחשבת ליבו - "כל נדיב לב". מסקנת הגמרא שם היא שהנדר תופס גם אם הקבלה הייתה בלב ולא בדיבור ממש, וכך משליך רבנו תם דין זה גם לגבי קבלת התענית. הקרבן נתנאל[2] מבין שם בסוגיה כי לדעת רבנו תם ישנם שני סוגי נדרים:

א.  נדר קרבנות.

ב.   נדר צדקה.

נדר קרבן, דינו כדין שבועה – המחייבת ביטוי בשפתיים, דין הנלמד מן הפסוק "מוצא שפתיך תשמור". אך לגבי נדר צדקה - אף על פי שנאמר בו "מוצא שפתיך תשמור" מסיקה הגמרא שם:

"גמר בלבו דיו שנאמר 'כל נדיב לב'".

גם הרא"ש על הגמרא בתענית (שם) פוסק כרבנו תם:

"ואם הרהר בשעת תפילה - לעניין זה (תענית) ראייתו טובה ונכונה, וקרינן ביה שפיר קבלה עליו".

ב. ניתן להציע הסבר נוסף לצורך בקבלת התענית, ולומר כי כל פעולה בה אדם מחייב את עצמו מדעתו - חובה לסמוך לה הודעה שתצביע על כך שפעולה זו היא תכליתית (לשם תענית) ואינה מסיבה צדדית. ועל כן, כדי להוכיח שאי-אכילתו היא לצורך תענית - צריך לקבל על עצמו את התענית מבעוד יום, ורק אז יחול 'שם' של תענית על הצום.

ג. הרי"ף[3] בא בגישה שונה מרבנו תם ומסביר את דין קבלת התענית לא מדין נדר אלא כדין נפרד של הכנה לתענית:

 "אמר שמואל: כל תענית שלא קבלה מבעוד יום - לאו שמיה תענית. שנאמר: "קדשו צום".

הרי"ף מסביר כי כדי שאדם יחיל על עצמו תענית צריך הוא הכנה מוקדמת על ידי קבלה מבעוד יום. לכן, מסביר הרי"ף מביאה הגמרא את הפסוק ביואל "קדשו צום קראו עצרה", שפירושו: הכנה לצום. את דברי הרי"ף ניתן להבין בשני אופנים:

א. כדי שיחול על הצום שם תענית חובה על האדם להכין את עצמו לכך, ואחרת – התענית אינה נחשבת לו. הריטב"א[4] מסביר נקודה זו ביתר חידוד:

"משום הכי בעי קבלה גמורה דקביעותא בתפילה וסמוך לתעניתו, וכשאר קבלות שבתות וימים טובים שצריכים קבלה, דבעו קבלה בצום או בתפילה כשבא לקבלם מבעוד יום - כדי לעשות קבע לדבר".

רואים, אם כן, כי הריטב"א משווה בין אדם הרוצה לקבל את השבת מפלג המנחה ולהחיל עליו את כל דיני השבת – שחייב לקבלה על עצמו, ורק אז חלה עליו קדושת השבת, לבין אדם הרוצה להחיל על עצמו תענית, שצריך לקבלה ליצור חלות של תענית על עצמו.

ב. יום בו אדם אינו אוכל ושותה אינו נחשב לתענית אלא אם כן אדם מכין עצמו לתענית, וזו משמעות הפסוק: "קדשו צום" על ידי הכנה שתכינו את עצמכם לקראת הצום - תקדשוהו.

 

ההבדל בין שני אופנים אלו הוא בשאלה האם הצורך בקבלה הוא חיוב על האדם המעונין להחיל על עצמו תענית (כהסבר א'), או שזהו חיוב שתלוי בתענית, שאיננה חלה ללא קבלה של האדם.

 

מתי זמן קבלת התענית

הגמרא בתענית (שם) דנה בפרטי הדין אותו אמר שמואל, ושואלת:

"אימת מקבל ליה? רב אמר: במנחה; שמואל אמר: בתפלת המנחה. אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל מסתברא! דכתיב במגילת תענית: 'להן כל יאניש דייתי עלוהי מקדמת דנא אסר'".

ניתן להבין את מחלוקתם של רב ושמואל בשלשה אופנים:

א.  האם קבלת התענית מבעוד יום צריכה להיות בתפילה או שאין דווקא חיוב בתפילה.

ב.  האם הקבלה צריכה להיות סמוכה לתענית או שאין חובה בכך.

ג.  מחלוקתם תלויה בסיבת הצורך בקבלת התענית.

ננסה למצוא ביסוס להבנות השונות בדברי הראשונים.

רבנו חננאל ורבנו גרשום מעלים את האפשרות, שרב ושמואל חלוקים בשאלת המסגרת בה מקבלים את התענית. רב סובר שניתן לקבל את התענית בכל מסגרת שהיא, אפילו שהאדם עוסק במלאכתו, ובלבד שקבלה זו תהא מבעוד יום וסמוך לתעניתו. שמואל, לעומתו, סובר שקבלת התענית חייבת להיות בתפילת המנחה סמוך לתענית. וכך כותב רבנו גרשום (על אתר):

"במנחה - בתשע שעות ומחצה".

בניגוד לרבנו גרשום רבנו חננאל, ישנם המבינים כי מחלוקת רב ושמואל תלויה בשאלה האם צריך לקבל את התענית סמוך למנחה ממש אם לאו. כגישה זו מסביר רש"י (על אתר):

"ודווקא נקט (שמואל) מנחה סמוך לתחילת יום תעניתו, לאפוקי תפילת יוצר... ופליג אדרב, דאמר: בזמן המנחה שעורא יתירא".

וביתר בהירות מסביר זאת הר"ן על הרי"ף[5]:

"פרוש, רב אמר במנחה, היינו לומר: דלא בעינן קבלה בתפילת המנחה דווקא אלא כל שהקדים הקבלה בתענית, אפילו קבלה עליו שני ימים קודם התענית - סגי, ושמואל פליג, דדוקא בתפילת המנחה, משום דבעינן שתהא הקבלה סמוכה לתענית".

כפי שהזכרנו לעיל, ניתן לשזור את מחלוקת רב ושמואל בהבנת סיבת הצורך בקבלת התענית מבעוד יום. רב סובר שהצורך בקבלה נובע מדיני נדרים, ולכן יכול לקבל את הנדר אף קודם הצום ולא צריך לקבלו דווקא בתפילה, או סמוך לתעניתו. ושמואל, לעומתו, סובר שקבלת התענית מבעוד יום היא על מנת ליצור 'חלות שם' של תענית על הצום, ולשם יצירת החלות צריכים את שני התנאים: א. דווקא בתפילה. ב. סמוך לתעניתו.

שמואל אינו מקבל את ההסבר, שקבלת התענית מבעוד יום נובעת מדיני נדרים, מפני שאדם יכול לנדור רק נדר של מצווה, ותענית, לדברי שמואל אינה בגדר מצווה כדברי הגמרא:

"היושב בתענית נקרא חוטא".   (תענית יא ע"ב)

ולכן הוא מסביר את הצורך בקבלה – כקשור ליצירת החלות. הסבר זה כותב הריטב"א בחידושיו (על הגמרא הנ"ל):

"ודאי שלרב כאן, שמקבלה סגי ליה בדבור שלא בתפילה כשאר נדרי הקודש, הוא הדין שאפילו הקדים הקבלה לתענית זמן מרובה... בהכי סגי ליה, כשאר כל נדרי מצווה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית. אבל לשמואל, לפי שאין זה נראה כנדר מצווה גמורה ונראה כנודר להרע לעצמו... ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעותא בתפילה וסמוך לתפילתו"

בהמשך לדברים אלו, נוכל להעלות סברה נוספת בהבנת קבלת התענית מבעוד יום. בדין תענית ישנם שני גורמים:

א.  איסור אכילה בצום.

ב.  החלת שם תענית על הצום.

לדעת שמואל, איסור האכילה דורש קבלת נדר ואפשר לקבלו אפילו זמן רב קודם התענית. אך כדי שהצום ייחשב כתענית (חלות שם) - חייבים לקבלו סמוך לתענית מבעוד יום. אם לא קיבל על עצמו את התענית בסמכות לתחילת הצום - אסור לו לומר בתפילתו עננו, אבל איסור אכילה בעינו עומד בגלל הנדר שנדר על האכילה, וכך מסביר המאירי[6] (על אתר):

"כלל הדברים, אין קבלה קדומה. רצוני לומר: שאינה סמוכה לתענית מועילה... אפילו נדר להתענות יום אחד והוא רחוק ממנו, הסכימו הגאונים שהוא צריך לחזור ולקבלו בערב התענית. אם לא עשה כן, אף על פי שחייב להתענות מתורת נדרו, אין מתפלל בו תפילת תענית"

לדעת רב, לעומת זאת, קבלת הנדר מספיקה והתענית תקפה[7].

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL