ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

ויכלו בתפילה ובקידוש*

נסים מזרחי

בתפילת ערבית של שבת קודש אנו מזכירים שלש פעמים את פסוקי ויכלו - פעם ראשונה בתפילת שבע (בלחש), פעם שניה בתפילת מעין שבע (בקול רם) ופעם שלישית - בקידוש. במאמר זה נבאר את מקור הדין ואופיו, על פי השיטות השוות שהובאו בראשונים ובאחרונים.

מקור הדין

מקור לאמירת ויכלו בערב שבת מצינו בגמרא בשבת קיט ע"ב:

"אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית...".

נחלקו הראשונים בהבנת גמרא זו: מתי צריך לומר את ויכלו מעיקר הדין, מה בא להוסיף רבא באומרו 'אפילו', והאם רבא מוסיף על הדין הבסיסי או שהוא רק מבאר אותו.

א

הראבי"ה במסכת שבת סימן קצו דן בתשובה של רבנו חננאל, ומסיק כי שיטתו של רבנו חננאל היא שגם יחיד צריך לומר ויכלו אחרי תפילת לחש, ואת הגמרא לעיל הוא מבין: "כל המתפלל ואחר כך אומר...". הראבי"ה עצמו מבין כי מעיקר הדין יש לומר ויכלו בתפילת לחש, ומבין את מאמר הגמרא "כל המתפלל ואומר..."   שבשעת תפילתו אומר ויכלו[1].

בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דעה שונה מזו שהובאה בראבי"ה:

"אמר רבי יוסי ברבי: נהגו תמן, מקום שאין יין - שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ויכלו ואומר ברכה אחת מעין שבע מגן אבות בדברו... וחותם מקדש ישראל ויום השבת".

נמצאנו למדים מכאן, שאמירת ויכלו לאחר תפילת לחש נתקנה רק במקום בו אין אומרים קידוש על היין, וללא תקנה זו לא היו מזכירים כלל את ויכלו לאחר התפילה. דברי הירושלמי מבהירים לנו את הטעם באמירת ויכלו - משום קידוש היום, שבקריאה זו היהודי מודה על חידוש העולם ואמונתו בקב"ה.

האור זרוע בסימן תשנ"ב אות ט נוקט בגישה זו ומחלק בין עיקר התקנה לבין הרחבתה מאוחר יותר:

"דההיא בכתבי הקודש איירי בתפילת לחש... ושוב נהגו לומר... ויכלו בקול רם אף על פי דאיכא יין וקידוש על הכוס בבית הכנסת".

כלומר, מעיקר הדין יש צורך באמירת ויכלו בתפילת לחש ובקידוש על היין, וכאשר אין מקדשים על היין – יאמר החזן בקול את פסוקי ויכלו. אך מנהג זה התפשט וכעת אומרים את פסוקי ויכלו בכל שלש הפעמים: בתפילת לחש, בחזרת הש"ץ ובקידוש על היין[2].

ב

כל השיטות שראינו לעיל סוברות כי יש עניין לקרוא את פסוקי ויכלו בתפילה או לאחריה (או אף בשתיהן), ובקידוש על היין. מצינו בתשובות הרמב"ם מקום אחר בו נהגה אחת הקהילות לומר את פסוקי ויכלו:

 "ויורנו בדבר קהל קדוש מן ישראל יסתירם הא-ל בסתר כנפיו שנהגו מימות עולם וכשנים קדמוניות לומר בליל שבת אחר מזמור שיר ליום השבת - ויכלו. ובא אחד מן התלמידים החכמים ומחה בידם על זה, ואמר: מה שאתם אומרים ויכלו אסור לאומרו, ואתם עוברים על זה! אמרו הקהל הקדוש ישצ"ו: זה מנהג אבותינו, לא נשנהו ולא נבטלהו. ייטב אדוננו מורה הדת בידיעתו הנפלאה אשר עשה הא-ל לפניו כל דבר שנתקדשו בו הראשונים לקל ופשוט, להורותנו הראוי שיישארו הקהל על מנהגם אם לאו, ושכרו כפול. תשובה: מותר להם להישאר על מנהגם בתנאי שיקראו ויכלו אחר תפילת מעריב קודם חזרת התפילה לפי מה שמחייב המנהג וכתב משה".   (תשובות הרמב"ם סימן קעח)

ראינו, אם כן, בדברי הרמב"ם שרק בגלל המנהג שלא לבטל אמירת ויכלו אמר להם הרמב"ם שלא לשנות את מקום אמירתו, אך אין הלכה המחייבת לומר פסוקים אלו במהלך התפילה[3].

דעתו של   הרמב"ם עצמו מופיעה בספרו "היד החזקה" בסדור התפילה בנוסח הבא:

 "ברכה אמצעית של ליל שבת: אתה קידשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים. כאמור: ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"

שיטתו של הרמב"ם, וכפי שנראה להלן - גם של עוד ראשונים, היא שאין חובת אמירת ויכלו בתפילה אלא רק בקידוש על היין. שיטה זו מובאת גם אצל חלק מהגאונים, וכך מביא רב עמרם גאון בסידורו בנוסח תפילת ליל שבת:

"...ומאהבתך ה' א-לוהינו שאהבת את ישראל עמך ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלוקינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה לגדולה ולגבורה, לקדושה ולמנוחה, לעבודה ולהודאה, לאות ולברית ולתפארת, ולתת לנו ברכה ושלום מאיתך. אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא...".

כלומר, אין כלל אזכור לאמירת פסוקי ויכלו בתפילת לחש או לאחריה, אלא רק בקידוש על היין[4].

אמנם, בסידורו של רב סעדיה גאון אנו מוצאים דרישה לאמירת ויכלו בציבור אחרי תפילת לחש:

"אם עשרה מתפללים ביחד בליל שבת, אף על פי שתפילת הלילה, מנהג שיעבור החזן לפני התיבה ואומר ברכה מעין שבע הברכות והיא... ולפני כן הוא פותח לציבור ויכלו וקוראים את שלושת הפסוקים: ויכלו, ויכל ויברך"[5].

 

לסיכום, ראינו מספר שיטות מרכזיות:

א.  שיטת הראבי"ה, הגורסת את הגמרא לעיל כפשוטה, שחובה לומר את פסוקי ויכלו בתפילת לחש[6].

ב.  שיטת האור זרוע, הסובר כי ישנו חיוב לומר ויכלו בתפילת לחש, על פי הגמרא לעיל, והחיוב לאומרה בציבור נובע מהתקנה שהורחבה לומר את פסוקי ויכלו בקידוש של שבת, ואם אינו אומרה אז – יש לאומרה בציבור אחרי התפילה, וזה המנהג הרווח כיום בתפוצות ישראל.

ג.  שיטת הרמב"ם וחלק מהגאונים, הסוברים כי אין כלל חיוב באמירת פסוקי ויכלו בתפילה, וכל החיוב לאומרם הוא בקידוש בלבד. הם אינם מזכירים בנוסחי התפילה את פסוקי ויכלו. רק כמנהג, כפי שראינו, התיר הרמב"ם לומר פסוקים אלו בתפילה.  

 

רוב הפוסקים נקטו כדעה א', שעיקר החובה היא בתפילת לחש, ואם כן יש להסביר מדוע חוזרים ואומרים את הפסוקים שוב בקול רם. ובכן, לשאלות אלה תשובות שונות ועיקרן - תקנה או גזירה, ונפרטן.

1.  מאחר וצריך להזכיר בתפילת לחש ויכלו, כאשר חל יום טוב בשבת הרי אין אומרים "אתה קדשת" אלא "אתה בחרתנו", ואם כן, חסרה לנו אמירת ויכלו. וכתבו התוספות והרא"ש כי טעם אמירת ויכלו בחזרת הש"ץ בשבת רגילה - משום גזירת יום טוב שחל בשבת, כדי לצאת ידי חובת מימרת הגמרא, ולא פלוג בין יום טוב שחל להיות בשבת לבין שבת רגילה, והשאירו את אמירת ויכלו אחר תפילת לחש, וכך גם הביא "הכל בו".

2.  השולחן ערוך מסביר את טעם אמירת ויכלו בקול רם, משום אלו שאינם יודעים לומר ויכלו, כעין תקנת חזרת הש"ץ בתפילת שמונה-עשרה.

3.  באור זרוע הובא המדרש שצריך לומר שלוש פעמים ויכלו כנגד שלש פעמים שמופיעה המילה 'אשר' בפסוקים אלו. גם המהר"ם הביא מדרש זה בהסבר אמירת ויכלו בשבת.

4.  רבי יהודה ברבי יקר מביא טעם אחר, והוא משום העם שבשדות. טעם זה נאמר גם לגבי ברכת מעין שבע, שמאריכים את התפילה בבית הכנסת בשביל העם שבשדות, כדי שיסיימו את תפילתם עם הציבור.

זמן ודרך אמירת ויכלו

"אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו".   (שבת קיט ע"ב)

זמן אמירת ויכלו הוא בערב שבת בלבד ולא ביום השבת. וכך הביא המרדכי בפסחים קח:

"ודאי אין אומרים ויכלו אלא בלילה".

אחר שהבאנו את דברי הפוסקים לומר ויכלו אחר תפילת לחש, יש לברר האם אמירה זו צריכה להיות בעמידה או שאין חובה בכך, ויכולים לאומרה בישיבה. דומה ששאלה זו תלויה בשאלת המשמעות הניתנת לאמירת פסוקי ויכלו, וכתב על כך הרא"ש בפסחים:

"דקאמר בש"ס קיט: "כל האומר ויכלו בערב שבת, כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי".

מלשונו משמע, שישנו דמיון בין דין אמירת ויכלו לבין דין נתינת עדות. בעדות, צריכים העדים לעמוד, על פי הפסוק: "ועמדו שני האנשים". אם אנו משווים את אמירת ויכלו לדיני עדות, ברור כי אמירת ויכלו צריכה להיות בעמידה ובקול רם, כמו שכותב הכל-בו:

"וכולם מעומד, לפי שזה עדות אל ה' יתברך כיצירת מעשה בראשית, ועדות - מעומד"[7].

מצאנו גם טעם אחר, המובא בשבלי הלקט בשם אחיו, שאיננו נוגע כלל למשמעות הרעיונית של פסוקי ויכלו:

 "ומה שנהגו לומר בעמידה, לפי שעכשיו סיימו תפילת לחש, והן נמצאים עומדין, וצריכין עוד לעמוד בברכה אחת מעין שבע; דלא מטעם עדות. והאומר אותו מיושב לא הפסיד וראיה לדבר...".

אך השיג עליו אחיו וכתב עליו:

"ומכל מקום אין להשיג גבול ראשונים".

וחייב, אם כן, לאומרו דווקא מעומד ולא מיושב.

אמירת ויכלו בקידוש

ראינו כי לפי המובא במדרש ויכלו צריך לומר שלוש פעמים ויכלו: בתפילת לחש, בחזרת הש"ץ ובקידוש. וכן מצינו לרב עמרם גאון שהזכיר רק פעם אחת שאומרים ויכלו, והיא בקידוש, שכתב:

"... וכסדר הזה מקדש בביתו, אומר ויכלו כל הפרשה, ומברך בורא פרי הגפן אם יש לו יין ואח"כ מברך על היום".

וכך גם כתבו רבים מהראשונים. יש לבחון מדוע הצריכו לחזור ולומר ויכלו גם בקידוש. ניתן למצוא מספר טעמים לדבר.

הרמב"ם כתב:

"ומנהג פשוט בכל ישראל לקרוא פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש".  (רמב"ם הלכות שבת פכ"ט ה"ז)

והמגיד משנה סומך הלכה זו על מימרא דרבא, שאפילו יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו. וקבעו ישראל אמירת ויכלו מצד המנהג - על הקידוש.

באוצר הגאונים מופיעה שאלה העוסקת באמירת ויכלו:

 "וששאלתם אם אומר ויכלו - כבר שנינו שאין ויכלו אלא על שולחן ערוך... משמע שעיקר תקנת ויכלו על הסעודה, לקדש את השבת ולזוכרה בדברים של מעשה בראשית".

טעם נוסף מצינו בדברי התוספות ורבי יהודה ברבי יקר שכתבו כי אף על פי שאמר בבית הכנסת ויכלו - חוזר ואומר בביתו, כדי להוציא ידי חובה את בני ביתו שלא אמרו ויכלו בתפילה. וכן מביא ראיה רבי יהודה בר' יקר מהגמרא בפסחים קנ ע"א:

"למה ליה לקדושיה בביתא, להוציא בני ביתו דלא אתו בי כנישתא".

יש עניין שכל ישראל ישמעו את פסוקי ויכלו, וייעשו שותפים לקב"ה במעשי בראשית, כמאמר הגמרא בשבת קיט ע"ב.

הרי"ן הוסיף טעם אחר בשם השמועה, שחזרה זו באה לחזק את כח השיתוף, כי יש חוזק בשלש פעמים, שבכל מקום בו אומרים דבר לשם חיזוק - חוזרים עליו שלוש פעמים (כגון בקידושין - מקודשת, ממקודשת, מקודשת).

באוצר הגאונים מצינו טעם דומה לטעמו של הרי"ן:

 "ומפני חיבת העדות חוזרין ומעידין עדים על השולחן".

נמצא, שהחזרה היא משום חביבות העדות וההשתתפות ביצירת מעשי בראשית עם הקב"ה.

אמירת ויכלו בקידוש - בעמידה או בישיבה

אותה שאלה שהתעוררה לגבי אמירת ויכלו לאחר תפילת לחש, האם לומר ויכלו בעמידה או לא - מתעוררת גם לגבי הקידוש.

אם נתייחס לדברי הגאונים, שמשום חיבת העדות חוזרים ואומרים אותה, או אם נבין את החזרה בקידוש - משום חיזוק הדבר, גם בקידוש יש לומר את פסוקי ויכלו בעמידה.

לעומת דעה זו מצינו שני פוסקים אשר אינם מחייבים עמידה בזמן אמירת ויכלו בקידוש, הלא המה הכל-בו ואחיו של בעל שבלי הלקט. הכל-בו כותב שכל אמירת ויכלו בבית היא כדי להוציא ידי חובה את בני ביתו, ומטעם זה לא החמירו עליו לחזור ולומר ויכלו בעמידה, ויכול לאומרו בישיבה. וכך כותב גם רבי בנימין בהקשר לויכלו אחר תפילת לחש:

 "והאומר אותו ויושב לא הפסיד וראיה לדבר קידוש היום, שאומרים אותו בישיבה".

 

"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר".

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL