ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

*המימד הכפול בספירת העומר והשלכתו להלכה

שמואל דביר

הקדמה

כשאנו דנים בספירת העומר אנו מוצאים כי מלבד העיסוק של הפוסקים בדיני האבלות הנוהגים בימים אלו, רבו המחלוקות בין הראשונים והאחרונים לגבי דיני הספירה. לכאורה, נראה שאין קשר מהותי בין המחלוקות, אך אם נתבונן היטב, נראה שישנו קו ברור המאפיין את השיטות השונות, והוא מייצג את המימד הכפול העומד ביסוד מצוות הספירה.

מחלוקות הפוסקים באופן כללי

תחילה, נסקור בקצרה שלוש מחלוקות עיקריות המצויות בראשונים ובאחרונים:

א. האם מצוות הספירה בזמן הזה נוהגת מן התורה או מדברי חכמים?

דעת הרמב"ם[1] והחינוך[2] היא שגם בזמן הזה, לאחר חורבן הבית - נוהגת המצווה מן התורה. שאר ראשונים, לעומת זאת, סוברים שכיום נוהגת מצוות ספירת העומר מדרבנן בלבד.

נראה, שמחלוקת הפוסקים תלויה בהבנת הגמרא במנחות סו ע"א:

"אמר אביי: מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מנה יומי ולא מנה שבועי, אמר: זכר למקדש הוא".  

לדעת הרמב"ם והחינוך, רבנן בגמרא חולקים עקרונית על אמימר, ואומרים שהספירה אינה 'זכר למקדש', אלא מצוות עשה של תורה ללא קשר למקדש. לדעת שאר הראשונים, רבנן מודים לאמימר שהספירה היא 'זכר למקדש' וחולקים טכנית בלבד, כיצד עושים זכר למקדש: לרבנן - עושים 'זכר למקדש' על ידי מניית הימים עם השבועות, אמימר, לעומת זאת,   מסתפק בימים בלבד[3].

ב. במצוות רבות אנו אומרים את הכלל של "שומע כעונה". האם אנו נוקטים בכלל זה גם לגבי מצוות ספירת העומר וברכתה?

שאלה זו נתונה במחלוקת הראשונים. סברת המחמירים (שאינו יוצא ידי חובה אם רק שמע) היא שספירת העומר שונה משאר המצוות, כיוון שהיא 'חובת הגוף' החלה על כל פרט ופרט מעם ישראל, שחייב לספור ולברך[4].

ג. האם ספירת העומר היא חטיבה אחת, או שמא כל יום מהווה יחידה כשלעצמו?

בתוספות במנחות סו ע"א מובאת שיטת בעל הלכות גדולות[5],   שהמושג "תמימות" שנאמר לגבי ספירת העומר - פירושו, שרואים את כל ימי הספירה כחטיבה אחת, ולכן אם לא ספר באחד הימים - שוב אינו סופר כלל. התוספות (שם) חולקים עליו ומפרשים אחרת את המושג "תמימות": שמתחיל לספור מבערב כדי שיהיה רצף מוחלט בימי הספירה, על פי הכלל שהיום הולך אחר הלילה. התוספות אינם רואים את כל ימי הספירה כיחידה אחת, אלא כיחידות חלוקות המרכיבות תקופה שלימה, ולכן לשיטה זו גם אם דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך לספור בברכה.

*

אלו הן, כאמור, המחלוקות העיקריות לגבי חובת ספירת העומר (מלבד רבות אחרות העוסקות בפרטי הספירה). ננסה עתה להבין את שורש המחלוקות הנ"ל, על רקע ההבנה כי למצוות ספירת העומר מימד הכפול, המאיר בשתי זוויות ראיה שונות את מצוות הספירה. כמו כן, ננסה לצקת תוכן רעיוני למצוות הספירה על פי התפיסות השונות.

המימד הכפול בספירה לאור המחלוקות הנ"ל

את מצוות ספירת העומר וממילא את ימי הספירה, ניתן להבין בשתי דרכים שונות:

א. בספירה אין ערך כשלעצמה, אלא היא משמשת כמעבר מחג הפסח אל חג השבועות – חג מתן תורה. התורה עצמה הגדירה באופן ברור את מטרת היציאה ממצרים:

"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את הא-להים על ההר הזה".   (שמות ג', י"ב)

כלומר, כל מטרת היציאה ממצרים ותקופת המעבר עד למעמד הר סיני, היתה הכנה ליום הנשגב - יום מתן תורה. נראה כי התורה דורשת לציין לדורי דורות מעמד חשוב זה, לא רק כזיכרון הסטורי נפלא, אלא כמסר ברור לכל פרט ופרט להכין עצמו היטב ליום הגדול הזה.

על ידי הספירה, כשיום רודף יום ושבוע רודף שבוע - חשים אנו בהתקדמות וחתירה לקראת חג מתן תורה.

לפי גישה זו יש משמעות לכל יום כשלעצמו באשר הוא מהווה נדבך נוסף לקראת היום הגדול, וכל פרט ופרט בעם ישראל נדרש להכין עצמו, מעבר להכנה הכללית של כנסת ישראל.

ב. ימי הספירה אינם רק תקופת מעבר וגשר מחג הפסח ליום מתן תורה, אלא יש בהם מטרה ותכלית כשלעצמם, ונבאר.

תקופת המעבר אינה רק בבחינת חתירה והתקדמות לקראת ההמשך, אלא חשיבות גדולה נודעת לה כשלעצמה, בהיותה תקופה בה נתהווה עם ישראל לעם ה' ועיצב את דמותו הרוחנית שהיתה חסרה לו בהיותו שרוי במ"ט שערי טומאה במצרים. אמנם, גם בתהליך זה ישנה מטרה – להגיע מוכנים למתן תורה, אך עדיין ישנה חשיבות עצמית לתקופה כה קריטית בחיי עם ישראל אשר חוללה מהפך של ממש בדמותו, הן במובן הלאומי, הן במובן הדתי.

על ידי מצוות הספירה, מציינים אנו את התהליך המהפכני, המתבטא במעבר מקרבן העומר שקרב למחרת יו"ט ראשון של פסח לקרבן מנחת ביכורים שבחג השבועות. ידוע שקרבן העומר מובא מן השעורים - מאכל בהמה, לעומת מנחת הביכורים המובאת מן החיטים של השנה החדשה - מאכל אדם. המעבר בין שני קרבנות אלו מהווה את המעבר מן המצב החומרי-בהמי, למצב הרוחני החדש.

ממילא, לפי גישה זו, הדגש בימי הספירה הוא על כלל ישראל, וכן על כלל ימי הספירה כחטיבה אחת, כיוון שהתהוותו של עם ישראל איננה מתרחשת ביום זה או אחר, אלא בתקופה כולה.

*

ההבדל היסודי, אם כן, בין שתי הגישות הוא האם יש ערך עצמי לימי הספירה, או שאנו רואים בה רק תקופת מעבר והכנה לקראת מתן תורה. להבדל זה ישנן שתי השלכות מרכזיות:

א. האם הדגש בספירה הוא על כלל ישראל, או על כל פרט ופרט? לפי הגישה הרואה בספירה אמצעי בלבד, הדגש הוא על כל פרט ופרט כשלעצמו, מעבר להיותו חלק מן הכלל הטעון הכנה לקראת היום הגדול. לעומתה, הגישה הרואה ערך עצמי בספירה, הדגש הוא על כלל ישראל, שקם והתהווה בתקופה זו.

ב. האם הדגש בספירה הוא על כל יום כשלעצמו, או שמא רואים את כל ימי הספירה כחטיבה אחת? לפי הגישה הרואה בספירה תקופת מעבר בלבד, כהכנה לקראת ההמשך - הדגש הוא על כל יום כשלעצמו, שניכרת בו הכנה חדשה שלא הייתה ביום שלפניו. אך לגישה האחרת, הרואה בכל התקופה חטיבה אחת - אין משמעות מיוחדת ליום זה או אחר.

סקירת המחלוקות הנ"ל לאור המימד הכפול בספירה

א. במחלוקת הראשונים, האם קיום מצוות הספירה בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ראינו שלדעת הרמב"ם וספר החינוך החובה כיום היא מן התורה, לעומת שאר הראשונים הסוברים כי החיוב בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד - זכר למקדש. נראה לומר שלדעת שאר הראשונים מצוות הספירה היא בעלת ערך עצמי וקשורה לכלל ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במעבר בין קרבן השעורים לקרבן החיטים, ולכן החיוב מן התורה חל רק בזמן שבית המקדש היה קיים. הרמב"ם והחינוך, לעומתם, הסוברים שאין קשר מהותי בין קרבן העומר ומנחת ביכורים למצוות הספירה, טוענים כי מצוות ספירת העומר נוהגת אף כיום מן התורה[6].

ב. במחלוקת הראשונים והאחרונים האם אומרים את הדין של 'שומע כעונה' לגבי ספירת העומר, ה'ביאור הלכה' ד"ה 'ומצווה' תולה זאת במחלוקת רש"י והרי"ץ גיאת. לדעת רש"י, חובת הספירה היא מצווה בגוף על כל פרט ופרט ולכן כל אחד מחוייב לספור ואינו יוצא בספירת חבירו. לעומתו, הרי"ץ גיאת סובר שאומרים כאן את הדין של 'שומע כעונה' כיוון שהמצווה קשורה בכלל ישראל[7].

נראה לומר שמחלוקתם תלויה בחקירה שהעלינו, האם ישנו ערך עצמי בספירה, ואז נאמר כי המצווה היא על כלל ישראל (כפי שהסברנו לעיל), או שהספירה היא אמצעי בהכנה לקראת מתן תורה ואזי הדגש הוא על כל פרט ופרט מישראל.

ג. לגבי המחלוקת בהגדרת המושג "תמימות", ראינו כי לדעת בה"ג אנו רואים את כל ימי הספירה כחטיבה אחת (ולכן אם דילג יום אחד אינו סופר עוד), ואם כן, לימי הספירה ישנה מטרה עצמאית, וממילא, כיוון שאין משמעות לכל יום כשלעצמו, חשוב ביותר לשמור על הרצף של כל הימים עד לסוף הספירה. לדעת תוספות, לעומת זאת, הספירה היא הכנה לחג מתן תורה, וממילא כל יום עומד כשלעצמו, ואופי ההכנה ביום זה אינו כביום שלפניו, ולכן גם אם דילג יום אחד - יכול להמשיך לספור בברכה.

פסקי ההלכה במחלוקות הנ"ל לאור המימד הכפול

א. לגבי מחלוקת הרמב"ם והחינוך כנגד שאר הראשונים לגבי חיוב הספירה בזמן הזה, הרי שהביאור הלכה (ד"ה 'לספור העומר') כותב שהשולחן ערוך, הטור ועוד פוסקים סוברים שבזמן הזה הספירה היא מדרבנן בלבד. בהמשך דבריו, מובאת רשימה ארוכה של פוסקים הסוברים כדעת הרמב"ם והחינוך – שחובת הספירה כיום היא מן התורה.

למעשה, כותב הביאור הלכה, שיש לחוש לשיטת הראשונים הסוברים כרמב"ם, שמצוות ספירת העומר – חיובה מן התורה[8], כלומר, יש לחוש לגישה הרואה בספירה מצווה פרטית.

ב. לגבי המחלוקת בדין שומע כעונה נפסק במשנה ברורה (ס"ק ה) שעל כל אחד לברך ולספור לעצמו, ואין יוצאים ידי חובה בשמיעה של אחר - כדעת רש"י וסיעתו[9]. כלומר, הוא פוסק כגישה הרואה בספירה את המימד הפרטי. מצוות ספירת העומר, אם כן, היא 'חובת גברא' המוטלת על כל אחד ואחד מישראל הכוללת הכנה אישית לקראת מתן תורה.

ג. לגבי מחלוקת התוספות והבה"ג בהגדרת "תמימות", נפסק בשולחן ערוך (סעיף ח) ובמשנה ברורה (ס"ק לו) כדעת תוספות -   שאין לראות את כל תקופת הספירה כחטיבה אחת. ולכן, גם אם לא ספר באחד הימים - ממשיך וסופר, אלא שאינו מברך מחשש שזו ברכה שאינה צריכה. לדעת בה"ג דין זה הוא רק בגדר 'ספק ברכות להקל' (משנה ברורה ס"ק לז). שוב אנו רואים כי הלכה כגישה הרואה בספירה מצווה פרטית, אשר יש בה משום אמצעי והכנה לקראת מתן תורה, ועל כן יש משמעות לכל יום כשלעצמו אף בלי שנראה את מכלול הימים כחטיבה אחת.

*

ראינו, אם כן, גישה עקבית לאורך פסקי ההלכה הנוטה יותר לראות את מצוות ספירת העומר במימד הפרטי, המדגיש את ההכנה לקראת מתן תורה. על פי גישה זו אנו רואים תקופה זו 'כחותרת ומתקדמת לקראת' - יותר מאשר 'כבעלת משמעות עצמאית'.

*

לסיום, יש לציין שנעשה כאן ניסיון לתת בסיס רעיוני למימד הכפול הקיים במצוות ספירת העומר, ומתבטא בפרטי ההלכות. אך כמובן שאין הכרח להבין דווקא כך את פני הדברים (בהקשר ההלכתי). ברם, עצם העקרון של המימד הכפול, המציג גישה הרואה בימי הספירה אמצעי ותקופת מעבר בלבד, לעומת גישה אחרת הרואה בימי הספירה מטרה ותכלית כשלעצמה - שריר וקיים.

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL