ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת*

הרב משה ליכטנשטיין

"חוק" - פרה אדומה

חז"ל, כידוע, ראו בפרה אדומה את ה"חוק" היותר מובהק שבחוקי התורה. פסוקי הפתיחה והסיום של פרשת פרה מדגישים את עניין החוק וזיקתו לפרה אדומה, מפני שמצוות פרה אדומה סתומה וחתומה בפני השכל האנושי, ואין לו לאדם אלא לקבלה כחוק הנחקק בידי הקב"ה. ביטוי לאי יכולת האדם, ולו החכם ביותר, לרדת לעומקו של עניין פרה אדומה ניתן על ידי המדרש בתחילת הפרשה:

"זאת חקת התורה... רבי יצחק פתח: 'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' [קהלת ז,כג]. כתיב: 'ויתן א-להים חכמה לשלמה [ותבונה הרבה מאד ורחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם...]' [מלכים א, ה]. מהו 'כחול'? רבנן אמרי: נתן לו חכמה כנגד כל ישראל... אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".  

  (במדבר רבה י"ט, ג) [1]

חוקת הפרה נעלמת ורחוקה אפילו מעיני החכם מכל אדם. אף הוא אינו יכול, גם לאחר דרישה וחקירה מרובים, אלא להסיק שהיא מצווה סתומה וחתומה יותר משאר המצוות; יש בה משהו עמום במיוחד שאינו ניתן לחדירה על ידי בינת האדם. מהו המיוחד בפרה ואיזו תכונה יש לה המסתירה אותה מעיני האדם? הלא הרבה מצוות וחוקים בתורה הם בבחינת מצוות שמעיות וגזירת מלך, ובכל זאת אין הפליאה אלא על הפרה האדומה. אין זאת אלא שיש במצוות פרה אדומה עניין נוסף, מלבד היותה מצווה שמעית, והוא שמייחדה משאר המצוות.

טבע האדם כנגד האמת המוחלטת

לשם מתן תשובה עלינו לפנות למדרש נוסף, בשלהי פרשת חוקת:

"'אז ישיר ישראל' - זה אחד משלשה דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו למדתני. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מנין ישראל יודעין מה עשו? הלא במצרים נתגדלו וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם, וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם ואף לא היו עומדין שם, שנאמר: 'ויעמד העם מרחוק' (שמות כ', יח); ולא נתת אותה אלא לי, שנאמר: 'ואל משה אמר עלה אל ה'' (שמות כ"ד, א); וכשנתת את הדברות לא נתת להם, לא אמרת אנכי ה' א-לוהיכם אלא 'אנכי ה' א-להיך', לי אמרת. שמא חטאתי? אמר לו הקב"ה: חייך, יפה אמרת, למדתני! מכאן ואילך אני אומר בלשון: אני ה' א-לוהיכם. השניה, כשאמר לו הקב"ה: 'פוקד עון אבות על בנים' [שמות ל"ד, ז], אמר משה: ריבונו של עולם, כמה רשעים הולידו צדיקים, יהיו נוטלין מעונות אביהם? תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק וכן צדקיה צדיק ואחז אביו רשע וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע, וכן נאה שיהיו הצדיקים לוקין בעון אביהם? אמר לו הקב"ה: למדתני, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר: 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' [דברים כ"ד,טז]. וחייך שאני כותבן לשמך, שנאמר: 'ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' [מלכים ב י"ד, ו). השלישית, שאמר לו הקב"ה עשה מלחמה עם סיחון, אפילו הוא אינו מבקש לעשות עמך את תתגר בו מלחמה שנאמר 'קומו סעו ועברו את נחל ארנן' [דברים ב', כד], ומשה לא עשה כן, אלא מה כתיב למעלה 'ואשלח מלאכים'. אמר לו הקב"ה: חייך, שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום' [דברים כ', י]".

ללא שום ספק, זהו מדרש נועז ביותר. משה מלמד - לא פחות ולא יותר - את הקב"ה עצמו. מה פשר העניין? וכי יכול בשר ודם ללמד את ריבון העולמים, בעל האמת והחכמה המוחלטים? הכיצד יכול ילוד אשה 'לשפר' את תורת ה'? וכי תורת משה תתקן את מידותיו של קודשא בריך הוא?

התשובה לתמיהות אלו טמונה, באופן פארדוכסלי, באותן שאלות עצמן. אכן, עצם היותו של משה בשר ודם, ילוד אשה, נותנת לו פרספקטיבה ייחודית, שאף הקב"ה עצמו, על פי המדרש הנ"ל, אינו נוקט בה. למשה ישנה זווית אנושית דרכה הוא בוחן את פקודי ה', ולאורה הוא מציע את הצעותיו.

אם נתבונן בשלשת המקרים המובאים במדרש, נמצא תבנית משותפת. בשלשת המקרים, הקב"ה מציב רמת אמת מוחלטת, חודרת ומקיפה, ואילו משה מציע למַתְנָהּ לאור הכרתו את טבע האדם וחולשותיו. הכרה זו היא הגורמת לו להתייצב בכל פעם, ולהאיר את העניין באור האמת של הברואים. אמנם, בקנה המידה של האמת המוחלטת משה ודאי מכיר בצדקתם ואמיתתם של דברי ה', אך הוא בא לעמוד על הצורך להתאימה ליצר לב האדם ועולם הבריאה.

לכן, בא משה ואומר לריבונו של עולם: אכן, עצם הודעתו של   ה' א-להים אמת שהוא א-להי ישראל צריכה להספיק, אף אם ניתנה בלשון יחיד. וגם אם נמסרה בידי שליח, הלא אין זה פוגם באמיתת הבשורה הגדולה. אך כל זה נכון, מוסיף משה,   בראייה שאינה מתחשבת בטבע האדם. לאדם ישנם צרכים פדגוגיים ופסיכולוגיים. מבחינתו הנפשית אין ההתייחסות הישירה המופנית אליו דומה למסר המגיע על ידי שליח. למסירת הדברים ודרך הודעתם השפעה מכרעת על קליטת הדברים והפנמתם על ידי האדם. אין זו האמת המוחלטת המוכרת בעולם האידיאה, אך זוהי בהחלט האמת הפדגוגית עבור האדם בעולמו האנושי.

כך הוא הדבר בעניין המלחמה. מבחינת האמת והצדק הא-לוהיים, מלאה סאתם של האמוריים, ושלם עוונם. ולפיכך אין לקב"ה אלא לשלוח את עמו להתגרות בהם מלחמה על מנת להורישם. גם כאן מתערב משה ומציג פרספקטיבה אנושית: אמנם הצדק המוחלט מתיר להלחם מיידית בסיחון, אבל אין זה יכול להתיישב עם טבע האדם; הטבע האנושי, בעל רגש החמלה והרחמים, המכיר בחולשותיו שלו עצמו, אינו מסוגל לעמוד במידת אמת כזו הדורשת ממנו לפתוח במלחמה ללא מתן אפשרות להשלמה או בריחה; על התורה לקחת בחשבון שהאדם הבריא בנפשו אינו יכול לחיות חיים אנושיים משמעותיים תחת עוּלה של דרגת אמת מוחלטת כזאת.

אפילו לעניין עצם השגחתו והנהגתו של הקב"ה, המדרש מציג דו שיח זה בין משה לקב"ה! גם כאן, בעניין "פוקד עון אבות על בנים", חוזרת אותה תבנית על עצמה. משה מנגיד בין המציאות האנושית וצרכיה לבין האמת המוחלטת, והקב"ה מקבל את טיעונו. בהקשר זה מעיר המדרש על הביטוי "תורת משה" שיש להבינו לאור הנ"ל כמציין את התאמת התורה למציאות האנושית והפיכתה לתורתם של בשר ודם.

קיצורו של דבר, טענתו של משה אחת היא: אין ברייה יכולה לעמוד בפני מידת האמת המוחלטת, וממילא יש לדאוג להתאמתה אף למידותיהם של בשר ודם. בלשון אחרת, מדת הדין קשה ונוקבת מדי וחייבים להזדקק אף למידת הרחמים וההבנה. תגובתו של הקב"ה לכך היא - 'למדתני!!'. רק בשר ודם החווה וחש על בשרו את ההוויה האנושית על כל מצוקותיה וסתירותיה הפנימיות, המכיר את מורכבותו הפנימית של האדם הנתון בכף הקלע של עולם החומר, יכול לעמוד לגמרי על הצורך לרכך את מידת הדין ולכרכה יחד עם מידת הרחמים המתחשבת במכלול טבעו של האדם.

תורת אמת - תורת חיים

מתח זה, בין תורה כדבר ה', האמורה לבטא את האמת והצדק האבסלוטיים כפי שהם קיימים בצורתם האידיאית לפני כסא הכבוד, לבין תורה כתורת חיים   האמורה להדריך ולכוון את האדם בעולם החומר וההעדר הבלתי מושלם, הוא מתח מתמיד. בין אם נקבל את דרכו של המדרש הנ"ל, המציג את העניין כנתון בשקלא וטריא בין משה לקודשא בריך הוא תוך כדי הכרעה ברורה לזכות טענותיו של בן-עמרם ילוד האשה, ובין אם לא נרחיק לכת עד כדי כך בהצגת הדברים, הרי שזהו מתח קבוע ובסיסי, הנובע מעצם מהותה והגדרתה של תורה הניתנת לאדם. ביטוי נאמן למתח הזה כבר ניתן על ידי ירמיהו באמרו: "וה' א-להים אמת הוא א-להים חיים ומלך עולם" (ירמיה י', י).

מחד, התורה היא דבר ה' המבטאת את האמת הא-לוהית המוחלטת, בצורתה השלימה כאידיאה טהורה, המתקיימת בעולם שכולו טוב ושלם ואין היא מתחשבת במקרים המזדמנים של החומר. אין היא מעוניינת אלא לבטא את האידיאה אף אם אין היא ניתנת כלל להגשמה בעולם החומר והאדם. תורה קדמה לבריאת העולם ומתקיימת באופן עצמאי כביטוי רצון ה' באשר הוא.

מאידך, התורה ניתנה לאדם להדרכה, הכוונה והגשמת האידיאה בעולם הזה, עולם בו לעיתים מזדמנות נוצר מתח בין הביטוי האידיאי הטהור לביטוי החומרי-מוחשי. בין אם החיכוך נוצר כתוצאה מצרכי נפש האדם, כבדוגמות שלמעלה, ובין אם הוא נגרם משום צרכים כלכליים, ביולוגיים או פיזיים, הריהו מטביע את חותמו על האידיאה האמורה להתממש ולהתגשם בעולם של חומר.

בצורתו הטהורה בא מתח זה לידי ביטוי במאמר הידוע ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר!" (סנהדרין עא ע"א). משמעות העניין הוא שתורת בן סורר ומורה היא אידיאה המתייחסת למרי ונהנתנות וליחס הקיים בין הורים וילדים. אך היות ואידיאה זו אוצרת בתוכה אמת כל כך נוקבת, מרה וקשה; היות ומדת הדין שבה קשה כברזל ואין בכח האדם לעמוד ולהתקיים לפניה, הרי שהיא גבוהה וקשה מן המציאות האנושית. לכן דאגה התורה שלא תבוא לידי הגשמה בעולם חיי האנוש. ניתן לדרוש את הפרשה ולקבל שכר כעוסק בתורת אמת, אך התורה לא דרשה מן האדם לממשה כתורת חיים.

מתח זה אינו מתבטא רק במישור נפש האדם וכוחותיו הפסיכולוגיים, אלא אף בעצם הפער בין עולם אידיאלי לעולם של חומר, כליון והעדר; בין האידיאה המדעית הטהורה לבין החומר עלי אדמות קיים פער, ובין הרצוי למצוי בעולם הטבע ישנו חיכוך. אין החומר הארצי מושלם, יש בו מפגמי החומר המוגבל ואיננו יכול לבוא לידי ביטוי ללא שחיקה ופגם[2].

פרה אדומה תמימה

לאחר הקדמות אלו, יכולים אנו לגשת לעניין פרה אדומה. סוד הפרה, הנעלם והחתום שבה, הוא הנסיון לכפות את קנה המידה האבסולוטי של עולם עליון ומושלם על עולם החומר הפגום. בעוד שבשאר המצוות אכן הודה הקב"ה למשה, ולא כפתה התורה את האידיאה הטהורה על עולם ההעדר, הרי שבפרה אדומה - נשארה הדרישה המוחלטת והבלתי מתפשרת. התורה ציוותה בהבאת פרה מזן נדיר, מושלמת לחלוטין, ללא כל רבב, אפילו שתי שערות פוסלות בה. היסח הדעת - פעולה אנושית כמעט בלתי נמנעת - פוסלת אף היא בפרה; מקומם של פגימת החומר וחולשה אנושית - לא יכירם בהקשר של פרה אדומה.

מן הראוי לציין בהקשר זה את דברי הרמב"ן "על כן היא פרה והיא אדומה ממידת הדין". מידת הדין היא האמת המוחלטת, שאינה מכירה בשום חולשה או פגם, אלא נוקבת עד השיתין, ללא כל התחשבות באילוצי החומר. זהו, כאמור, עניין "פרה אדמה תמימה".

עניין זה, הוא העניין אותו לא יכול היה שלמה לתפוס. שלמה, שדיבר על העצים והעופות והבהמות, עסק בחכמת העולם הביולוגי החי, דיבר שלשת אלפים משל ועשה אזניים לתורה (דהיינו: פעילות שנועדה   לקחת את האידיאה, לשברה ולהתאימה להבנה האנושית תוך כדי תרגומה לשפת המון העם), לא היה מסוגל להבין איך אידיאה טהורה תכפיף עצמה על עולם החומר והאדם מבלי התחשבות בה. המרחק רב מדי, הפער גדול מדי והמתח חזק מדי. הכיצד אפשרית הנהגה כזאת בעולם הזה?! לא נותר לו לשלמה אלא להכריז - "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

ברם, זהו כנראה גם סוד יכולתה של הפרה להתמודד עם טומאת המת. שהרי מהו המוות אם לו הכליון השייך לעולם החומר. החומר כלה, הבשר שב לעפר כשהיה, והרוח שבה לא-להים אשר נתנה. המוות הוא כניעתנו לעולם החומר וההעדר. בין אם נבין כי מצב זה נגרם מעצם היות העולם עולם של חומר, ובין אם נגרם כתוצאה מן החטא ו'בעטיו של נחש', הרי בעולם בו אנו נתונים טבע החומר להתכלות וטבע האדם למות. לאמיתו של דבר, קשר זה בין המוות לחטא (כדעת הרמב"ן, בראשית ב', יז), הוא רק חלק מהזיקה ביניהם. המיתה איננה רק קנס או עונש על חטא, אלא יש ביניהם מן המשותף. החטא, מקורו בכניעת האדם לחולשות אנושיות ודחפים השייכים לעולם החושים ["כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג', ו)], והעונש עליו, לפי גישה זו, הוא הסטת האדם מעולם בו הנשמה העליונה דבקה בעניין הא-לוהי לעולם בו היא נתונה בכבלי החומר והכליון.

זוהי הנקודה בה נכנסת הפרה האדומה. הפרה מהווה חזרה לעולם בו האידיאה שלטת, ואין אילוצי החומר משפיעים עליו. היא מייצגת את התורה האידאית והטהורה ללא ויתורים, ואת הכפפת החומר, על כל מגבלותיו, לאמת שבמרומים. לכן היא יכולה להכניע את המוות, שהרי המיתה ומלאך המוות שליטים בעולם הזה, אך חסרי כח בעולם העליון. שם, בעולם האמת המוחלטת, נכנע החומר לאידיאה ואין בו עוד כח. כך מצליחה הפרה לחלץ את האדם מטומאת המת, בעוד המערכת הרגילה של התורה, המותאמת למציאות הארצית, אינה יכולה לעשות כן.

על נקודה זו עמד רבינו הרמב"ן:

"וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב: 'זאת חקת התורה', כלומר: הנחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין".   (במדבר י"ט, ב)

הרמב"ן מסביר במילותיו את מה שהסברנו לעיל. טומאת המת באה בעקבות החטא והחולשה האנושית. צדיק, אשר מקושר ודבק כולו בעולם האידיאי אף בהיותו בעולם החומר, אינו מטמא כיוון שטומאת המת נובעת מכשלון החומר. לכן הפרה האדומה היא זו המחזירה את הגלגל על ידי מידת הדין האבסולוטית שבה, ועל ידי כך מכפרת על חטא אדם הראשון.

 

תבוא פרה ותקנח צואת בנה

עתה, משעמדנו על היחס בין האידיאה לחומר, בין טומאת המת לחטא ותפקיד הפרה במערכת זו, נפנה למדרש מפורסם הנוגע לעניין. המדרש, בעומדו על היחס שבין פרה אדומה לחטא העגל, ממשיל משל ש"תבוא פרה ותקנח צואת בנה", כלומר, הפרה אמורה לקנח את זוהמת החטא [- חטא העגל]. לאור דברינו לעיל, נראה שאין המשל בעניין הצואה המחשה בעלמא ללכלוך, אלא קשור מהותית לעניין, שהרי מהי הצואה אם לא הפרשת הפסולת הנגרמת משום היות החומר בלתי שלם. אין הגוף יכול להשתמש בכל מאכלו היות ויש בו חומרי פסולת למיניהם. יש צורך לגוף לברור בין הפסולת לאוכל, ולהוציא את הסיגים מתוכו. ממגרעות החומר הוא זה, ואם אינו עסוק בהפרשת פסולתו, הרי אי אפשר לו לעמוד ולהתקיים, ולכן בנוגע לפרה, שעניינה - המתח בין החומר לאידיאה, בחר המדרש בדימוי זה. וזוהי משמעות המדרש: הפרה, המסמלת את העולם המושלם בו אין התנגשות בין חומר לרוח, תבוא ותקנח את צואת בנה, כלומר תתקן את החומר הפגום המכיל בתוכו את הפסולת[3]. פגם זה דבק בחומר בחטא אדם הראשון, כדעת הרמב"ן, ושב וחזר על עצמו בחטא העגל, שהרי במתן תורה תוקן הפגם - על פי המדרש (במדבר רבה ז', א) התרפאו כל בעלי המומים באותה עת - ונסגר הפער, אלא שחטא העגל שב ויצר את אותו הפגם. תהליך זה מתואר בתורה על ידי הורדת עֵדְיָם (חפץ המשמש גם הוא כסמל לשלמות ואחדות רוח וחומר) של עם ישראל מעליהם, ובמדרש - על ידי חזרת המומין (עיין שם).

 

"אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאַחֶר - חוקה".

עוד מוסיף המדרש לקבוע, שלעתיד לבא אף טעם הפרה יתגלה לעין כל. שלמה המלך הוא נציגה של החכמה האנושית. הוא החכם מכל אדם החודר לעומק הכרת עולם החי. הוא ושכמותו, אינם יכולים לתפוס כיצד האידיאה הטהורה יכולה לכפות עצמה על עולם החומר מבלי להרסו, כיון שאין עולם חמרי יכול לעמוד בלחץ האמת הזו. אך משה הוא ילוד האשה היחידי העולה למרומים, שוהה בין המלאכים ומשתחרר מצרכי הגוף עד שאינו אוכל ואינו שותה. שם, בשעה שהוא בוקע את מגבלות החומר ונהיה כמלאך, יכול הוא לעמוד על סוד הפרה. אנו, לעומתו, שוכני בתי חומר בכל קיומנו - איננו יכולים לתפוס זאת עתה, אך לעתיד לבוא יתלבנו ויתבררו דברים הסתומים מעמנו עתה. אז, לכשתתוקן הבריאה ויורד מסך החומר, יתגלה טעם הפרה לעיני כל, עת ישפוך הקב"ה את רוחו על כל בשר.

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL